תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

מואֶט על מצבם של היהודים

במקום זה מן הראוי להביא קטע מדברי מואט על מצבם החברתי של היהודים במארוקו, כפי שהוא ראהו בשנים 1670—1681, כלומר בסוף ימי אל־רשיד ובהת­חלת שלטונו של אסמאעיל. לאמיתו של דבר משקף תיאורו מצב שלא חל בו שינוי במשך מאות שנים.

׳היהודים נמצאים במספר גדול בפרבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במ­קומות אחרים; להיפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עלי­הם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית־הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.

לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להב­דילם. בפאס ובמארוקו הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מו­קפות חומות, ששעריהן שמורים על־ידי אנשים שהוצבו על־ידי המלך, כדי שיוכ­לו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.

יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם; שייך זה הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצ­אים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על־פי־רוב.

בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי־דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם, כדי שלא יבקשו נדבה; והשייך מטיל מם על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק את צורכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה, וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא׳ ״

שלטון אסמאעיל

דמות השנויה במחלוקת הוא מולאי אסמאעיל, שירש את כיסא אחיו רשיד, האריך בשלטונו(1672—1727), והתפרסם במעשי־האכזריות שלו. המקורות הערביים רו­אים בו את מייצבה של שושלת העלווים, שליט בעל מרץ, שהצליח לאחד ולגבש את המדינה ולהשליט בה סדר וביטחון. סופר־החצר של העלווים מסכם את ימי שלטונו במלים: ׳העניינים הסתדרו, הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התעסק בבניין טירותיו ונטיעת פרדסיו; והארץ בביטחון ובשלום. יצאו האשה והיהודי (במקור: אל־ד׳מי) מן וג׳דה עד אל ואדי נון ולא ייתקלו במי שישאל אותם ׳מנין ?׳ ולא ׳לאן ?׳. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה (מחמת הזול) ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה׳.

לעומת זאת מדגישים ומבליטים המקורות האירופיים בני־הזמן את אכזריותו של אסמאעיל כלפי נתיניו וכלפי השבויים הנוצריים; ולפי דבריהם לא היה כמוהו בתולדות המגרב לשפוך דם נקי. האמת היא, כי לראשונה היה מצבו קשה בשל התקוממויות והתמרדויות של אחיו ובן־אחיו. וגם כשניצח אותם, לאחר קרבות שנמשכו שש שנים, עדיין לא תמו מתנגדיו ומתחריו. במחצית השנייה של שלטונו צפוי היה למרידות של בניו, שהוא עצמו הושיבם במשנים בחבלים שונים של ארצו. בתנאים אלה, כשנשקפה בכל עת סכנת התקוממות מזוינת, המשען הבטוח היחיד היה צבא חזק וממושמע שאפשר לסמוך עליו. לשם כך אירגן אסמאעיל גיס מורכב מעבדים שחורים; אלה היו ה׳עביד אל־בּוּח׳ארי, המפורסמים. נאמנו­תם התבטאה במשמעת עיוורת, שהם נשבעו לשליט לא בנקיטת הקוראן, כי אם בנ­קיטת אוסף־החדית׳ים המעולה של אל־בוח׳ארי, שהיה מקודש בעיניהם יותר מספרו של מוחמד הנביא. אסמאעיל נוכח גם לדעת, כי אין הוא יכול לסמוך על אוכלוסיית שתי הבירות: פאס ומראכּש, ולכן ניגש להקמת בירה חדשה, היא מכּנאס, שכמה מבנייניה הקדומים נאלץ לפנות, כשבנה את ארמונו, את המבצר ואת רובעי המינהל והצבא. וכן ייסד את ה׳מלאח הישן' שכונת היהודים, שהוקמה במר­חק מן הארמון המלכותי, לאחר שפינה את היהודים ממקום־מושבם הקודם בעיר הערבית. ברור שלכל זה דרושים היו אמצעים כספיים רבים וכוח־אדם עצום, ואו­תם צריכה היתה לספק האוכלוסיה כולה וגם השבויים הרבים שבתוכה.

מנקודת תצפיתם בפאס לא ראו חכמיה, או לא חשבו לנכון לרשום בכתב, את אשר התרחש אז במכנאס ובמדינה כולה. עם זה ראוי להביא לראשונה את רשימו­תיהם כלשונן, מאחר שמשתקפת בהן הערכה אובייקטיבית׳ שאינה מתעלמת מפראיותו ואכזריותו של אסמאעיל, ממצוקת המסים וממעשי העריצות, ובכל־זאת אינה שלילית.

(21 ב) ובימיו [של אל־רשיד]  היה מולאי ישמעאל כליפא פמקנאם ופצפרו וכשמת מולאי ארציד ומיד בא מולאי ישמעאל יר״ה והמליכוהו עליהם אהל פאס אג׳דיד. ואח״כ הלך המלך מסיר"א [מולאי סמאעיל יפיק רצון אל ] במחנהו למראקס להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן והלכו עמו ארמא די פאס לבאלי ונלחם עמו ובא לשלם. אח״כ רצה מסיר״א לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן פאם לבאלי ארמא לילך עמו ושלח להם לקאייד זידאן לפנקס  ארמא. מה עשו הל פאם ? תכף ומיד בבוא לקאייד זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר״א ומרדו במלך ושהו במרדם שנה ומחצה. והיה נלחם עמם בכל יום פדהר רמכא ופדהר אזאווייא והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב לבסטיון של באב לג׳וואד והיו נופלים בבתים של האלמלאח רצאץ [כדורי עופרת] והיו אהל פאם מחריפים (!) ומגדיפים(!) את מסיר״א. ועד היום מזכיר עליהם את החירופים ומטיל עליהם מס גדול, ובכל שנה הוא פוקד עליהם את עונם. אח״כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ המלך מסיר״א הלך לעיר תארודאנת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה, שנלחם כבר פעם אחת במראקם וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנת והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות והרויחו ממון רב במחנה הנז׳. והיה זה בש׳ התל״ח (1678) ליצי'

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

-עמוד 262

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר