יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982

יסודות מאגיים

בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה

פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה. יש לה היבט טכני־מקצועי; היבט כלכלי־מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר־גלם, פעמים עיקרי, וכן כיסוד קישוטי; היבט חברתי: מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו; היבט אסתיטי־פסיכולוגי; היבט משפחתי ומורשתי: העברת המקצוע מאב לבן, וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית; היבט מוסרי: תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך; היבט דתי: יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך, תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא־מוסלמים, ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין־עדתיים; ואחרון אחרון — ההיבט המאגי, היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים (כשדים, עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי־מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף, לרבות התכשיט. לשון אחרת, הקשר בין התכשיט והקמיע.

אדבר על שני ההיבטים האחרונים, כפי שהם במגרב, וזאת משלושה טעמים:

 (א) עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו, והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים;

(ב) יהודי־המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו, ובעיקר באמונה בשדים (ג׳נון), בעין הרע ובכישוף, וכן באמצעי־המגן הראשי נגד אלה — היד; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע, או אף כולם — היו יהודים.

 עוברה זו מעוררת את השאלה, האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה, החומרים, הדגמים והצורות; עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת; והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי־הקדושה המיוחדים להם. בהערר סימן־זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים, יש להימנע מניסיון זיהוי אתני־עדתי של אותם מוצרים, פרט לתכשיטים שבהם יש סימני־היכר ברורים לכאן או לכאן.

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר:

(א) יצורים בעלי בינה, שהם עויינים ומזיקים בדרך־כלל לאדם, אלה הג׳ן, השדים, אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור.

(ב) היזק לאדם מחברו, שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס, קינאה וצרות־עין. אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה — קללות וחרפות; או באמצעות העין — המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו. מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים, אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי־תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים,, ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם, ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול. על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי־סלע בסהרה מן האלף השלישי (ויש גורסים הרביעי) לפני הספירה, קברי הפרעונים וכתובות האשורים; ואלו במסורת היהודית — נזכרת עין המקנא במשלי (כח: כב — איש רע עין) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

הערת המחבר: קשה לאמוד, ולו באופן כללי, את חלקם של היהודים בצורפות ובתכשיטנות המגרבית. להלן כמה נתונים חלקיים; באלז׳יר במאה ה־18 היתה צורפות הזהב כולה בידי היהודים (אוידל, עמ,35). משום כך לא הופיע ברשימת ראשי הגילדות שמו של ראש הצורפים כי לא היה מוסלם <שם.88). ברשימת הצורפים הותיקים באלז׳יר כל השמות הם יהודיים <שם, 135). גם בקונסטאנטין עסקו רק יהודים במלאכה זו(שם, 437). באוראןפעלו22 צורפים יהודים, בתלמסאן — 30. בכל מחוז אוראן היתה הצורפות כולה בידי יהודים (שם, 412). בלגואט היו 13 צורפים, מהם 12 יהודים (שם. עמי 344). אשר למארוקו קבע,1949 ,R. LeToumeau, Fes Avant le Protectorat , עם, 352. כי מספר ניכר של יהודים היו צורפי כסף וחוטי תיל זהב. לפי טראם, עמ׳ 93, כמעט כל צורפי הזהב העירוניים במארוקו היו יהודים. גם שאמפו(עמי 5) מדברת על רוב יהודי במקצוע זה. על כפרי צורפים יהודים ממגורשי ספרד באנטי־אטלס (בפרט תאהלה) ראה ביזאנסנו, עמ׳ xiv-xv. אשר לתוניסיה מצא אבראהימי(1975) כי 60% של התכשיטנים המורשים היו יהודים (וזאת אחרי היציאה הגדולה של היהודים מארץ זו). לינדן־מוזיאום עט׳ 57.

אשר לערבים הקדמונים, דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים. התינוק ענוד קמיעות (ד׳ו תַמַאאִם) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם. אמרא אלקיס (המחצית הראשונה של המאה השישית).״ האסלאם אישר אמונות אלה, כי מוחמר האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן. בשתי סורות מן הקדומות ביותר (קיג, קיר) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא: מן החשיכה, מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו, מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג׳ן. הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג׳ן, אבליס (ראש השדים) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם., בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומו, מהתקופה הקדם־ אסלאמית.

דוגמה מוחשית להתמדת האמונה בעין הרעה ובאמצעי־המגן היעיל ביותר נגדה — היד הפשוטה, המכונה בפי אירופים ׳יד של פאטמה׳ ובערבית ח׳מסה, תשמש תמונה, שבמרכזה מצוירת יד פשוטה ובתוך הכף עין גדולה ובהירה. מהצדדים בתוך המדליון כתובים השמות אללה ומוחמד ולאורך המסגרת אותם שני הפסוקים מהקוראן שהוזכרו לעיל. תמונה זו נדפסה בדמשק ונפוצה ברחבי המגרב, בסהרה ואף באפריקה השחורה. היא מצויה בחנויות בערים ובחדרי־אורחים בכפרים.

דמות היד מעוצבת בתכשיטים מגרביים בשתי צורות: האחת — יה פשוטה ששלוש אצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו ואלו הזרת והאגודל נטויים לצדדים; והשנייה — יד שאצבעותיה מפושקות. על הרוב יש לכל צורה משמעות שונה: היד הפשוקה משמשת אמצעי־מגן נגד העין הרעה, בעוד היד שאצבעותיה צמודות משפיעה ברכה ואושר על האדם. שתי הצורות האלה מצויות למן התקופה הקדומה ביותר במגרב, במזרח הקרוב וכן באזורים אחרים בעולם.״

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה-פסח שנער-פעמים מספר 11 –תשמ"ב 1982 –עמוד 31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר