להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא", ע"פ הספר "להתהלך באור החיים", מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא",

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים",

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לרכישת הספר במבצע,

לכבוד חג האורים הבעל"ט:

   0523-240-298

דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר:

"ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו".

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

"יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.

 שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה.

יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י).

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת.

המסע של יעקב לחרן – כסמל למסע כל אחד מאתנו,

מעולם הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

            והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

 והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי, בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כלבשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'. ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

רבנו-אוה"ח-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שנדע שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עלינו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

"ויפגע במקום"

 "כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

"ויפגע במקום" במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

          על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח יב' 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00, קיץ וחורף – תמידין כסדרן. הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה מתפללת תמיד לקב"ה, וכך מתגלית "התפילה הנשמתית" בבחינת תפילת הנשמה, שהיא נשמת התפילה (הרב קוק).

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו.

מעשי ניסים – בזכות אבות.

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל, חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה, הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר