חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965
אם העיד העֵד על כמה אנוסים בעדות אחת, נרשמה עדותו בכל משפט בנפרד ואושרה בנפרד בכל משפט. זוהי הבחינה הפרוצידורלית הקובעת הפרדה בכל משפט, והעד היה נקרא בנפרד בכל משפט להופיע ולאשר מחדש את עדותו. מעמד זה ידוע בשם [ratificatio] בו ניתנה אפשרות לעדים להוסיף דברים אם היה להם מה להוסיף. חופש זה לא עמד להם לעדי־הסניגוריה, שהרי היו מוגבלים על־ ידי השאלון שהגיש הסניגור. לעיל צוין כיצד יכלו עדי־תביעה ״לשמש״ את הסניגוריה. עתה נציין שלפעמים הפכה התביעה עדי־סניגוריה לעדיה שלה. יש שעד כזה הוסיף הערה משלו לאחר השאלות שנשאל, או שנשאל במכוון על־ידי החוקר מטעם האינקויזיציה. אך נראה לי שאין שיטה זו כלל לפי דרכו של בית־הדין והתביעה לערער את הסניגוריה גם באמצעות עדיה שלה. היא לא נזקקה להם! היו לה אמצעים מספיקים להביא לידי הרשעת הנידון.
בענין מיוחד במינו נזקק בית הדין לסוג נוסף של עדים, והללו קרויים בפיו testigos purgatores או compurgatores. עדים מזכים או מטהרים אלה הובאו להעיד לפני בית־הדין במקרה שעלה בידי הסניגוריה להזים את טענותיה של התביעה על־ ידי הוכחת שנאה מצד עדי־התביעה לנאשם. עדים אלה הם למעשה ״עדי־אופי״, המעידים על טיבו, אפיו והגינותו של הנאשם לאחר שבעזרתם של עדי־הסניגוריה (testigos abonos) והזמת עדי־התביעה (tachar) נקבע מצבו של הנאשם כתלוי ועומד לא לשבט ולא לחסד. גם עדים אלה העידו על־פי שאלון שהגישה אותו הסניגוריה ושהוגבל לשאלות על טיבו של הנאשם ואפיו. על־פי רוב היו עדים מזכים אלה נוצרים טובים ונאמנים. אמנם, נוהג זה עבר לאינקויזיציה הספרדית מן האינקויזיציה של ימי־הבינים, והיא השתמשה בו לעתים קרובות למדי ביחוד במאה הט״ז. עד לסוף ימיו של טורקימדה מועטים המקרים שבהם נזקקו לשיטה זו.
ריבוי זה של פרטים בדיוננו בסוגי העדים יש בו כדי ללמדנו כמה מכרעת היתה החשיבות שיחסה האינקויזיציה לעדות, שהיא יסוד מוסד בבנינו של המשפט. ואם באים אנו להשוות את דרכיה של התביעה באמצעות עדיה ועדויותיה לזו של הסניגוריה ועדיה שלה, נמצא במידה גדולה שכפות־המאזנים נטו מלכתחילה לצד התביעה. לא נערך כאן משפט שבו מופיעים הצדדים עם עדיהם בגלוי, וצד אחד רשאי ויכול לחקור את עדיו של הצד שכנגד. התביעה היה בכוחה לעשות זאת, לא כן ההגנה. לפנינו איפוא מערכת משפטית שלמה, שחלק חשוב ממנה-איסוף טענות התביעה-נעשה קודם למשפט, מחוץ למסגרת הדיונים המשפטיים, ורק אחר־ כך, במהלך המשפט, הובאו כאמור בסודיות עדויות־ההרשעה לאישור בלבד. ההגנה התחילה בפעולתה רק בשעת המשפט, והיא הוגבלה גם מבחינת הזמן שהועמד לרשותה. האינקויזיציה נטלה לעצמה הן את סמכויותיו של המוסד החוקר והמוסר את פרטי־האשמה לתובע, כדי שהלה יתבע את הנאשם לדין, והן את סמכויותיו של המוסד הדן את הנאשם. דרכה של האינקויזיציה יוצאת מחומרת מעשיה, והיא שגרמה שהנאשם לא ידע את אשר צפוי לו לאחר שנאסר במפתיע. ואף־על־פי שאין צעד זה נוגד לנהגי הימים ההם, הרי בולטת שרירות זו יותר נוכח מגבלותיה הרבות של הסניגוריה. ולא בכדי קבעה הסופרימה בשנת 1531 שיש למסור את העדות (בצורתה הסתמית, כמובן) לסניגור ולנאשם, כדי שהלה לא יטען שלא ניתנה לו הגנה. למעשה, לא היה בהוראה זו אלא אישור למצב קיים ועומד של מסירת העתקו של כתב־ האשמה וסיכום דבריהם של עדי־התביעה לסניגור.
לפי מקומה של העדות במשפט־האינקויזיציה יכולים אנו לחזור ולאשר, שזו היתה' עמוד־התווך של כל בנין פעולתה. בלעדי עדי־התביעה לא ניתן לבנות את בנין ״הקירת המינות״ ואת משפטיהם של המתיהדים. רק עדי־הסניגוריה הם ששיוו למשפט יסוד אוביקטיבי כלשהו. די היה לו לנאשם להגיע לכלל ניחוש מי היו העדים שהעידו נגדו ולהוכיח שנאה מצדם כדי שייפסלו הללו מלהעיד. כלומר, אם הוכיח הסניגור שהללו עדים זוממים הם הציל את שולחו. הוה אומר: בעדים ובעדותם טמון המפתח להבנת שיטת ההתחקות אחר המינות והכפירה.
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'121