מי יהיה השר היהודי יגאל בן-נון

מי יהיה השר היהודי

יגאל בן-נון

באדיבותו של המחבר, יגאל בן-נון

קלפים רבים נטרפו בהנהגת הקהילה היהודית במרוקו בשנות החמישים של המאה העשרים בעקבות ההצעה למנות שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. האם יהודי מרוקו רצו להיטמע בחברה המרוקנית, לשמר את המעמד שהיה להם בימי הצרפתים או לעלות לישראל? המהומה הפוליטית חשפה את המבוכה

סיום שלטון החסות הצרפתי במרוקו הטריד את ראשי מדינת ישראל. מאבקה של התנועה הלאומית המרוקנית נגד שלטונות החסות הצרפתיים גרם לאי נוחות בקהילה היהודית ורבים חשו כי עליהם לעזוב את מרוקו. בישראל היו משוכנעים כי כאשר המרוקנים ייטלו לידיהם את השלטון יתערער ביטחונם של היהודים במדינה והם ייאלצו להגר, ולכן יש לעשות מאמץ להגן עליהם בתקופת המעבר. מסר של הרגעה במאי 1954 החלו נציגים של ארגונים יהודיים בינלאומיים לגלות עניין ביהודי מרוקו בשל החשש כי תהיה החמרה ביחס אליהם. החשש התעורר לאחר שבאוגוסט 1953 הגלו הצרפתים למדגסקר את הסולטן מוחמד בן יוּ סף שהגן על היהודים. הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בקיץ הגיע למסקנה שעליו להידבר עם התנועה הלאומית במרוקו במטרה להבטיח את שלומם של היהודים במעבר מחסות צרפתית לעצמאות. לא היה קל ליצור הידברות עם אנשי התנועה הלאומית, שכן הארגונים היהודיים בצרפת, בארצות הברית ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת, תמכו במדיניותה בצפון אפריקה ולא האמינו שהיא תוותר על מרוקו. אנשי הקונגרס היהודי העולמי שראו את הנולד ניסו לפעול מבלי לערב את הקהילה היהודית במאבקה של התנועה הלאומית בצרפתים.

ג'ו גולן, שפעל בשליחותו של נשיא הקונגרס נחום גולדמן, קיבל מראשי התנועה הבטחה כי מפקדי צבא השחרור יימנעו מפגיעה ביהודים וכי לא יאונה להם כל רע. במקביל הרבה הסולטן מוחמד בן יוסף, שלאחר המלכתו כונה מוחמד החמישי, בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית. ההנהגה המרוקנית, שביקשה להוכיח לעולם כי המדינה החדשה תתנהל בדרך דמוקרטית, ראתה בארגונים היהודיים העולמיים מפתח להשפעה על דעת הקהל העולמית. מעבר לשיקולי תדמית, לקראת המעבר לעצמאות התנועה הלאומית הייתה זקוקה לשכבת המשכילים היהודים, ואלה קיבלו תפקידים רמי מעלה במדינה המתחדשת. אלא שלמרות הצהרות ההרגעה שררה בישראל דאגה רבה. המוסד הישראלי לא ייחס חשיבות להבטחות שנתנו מנהיגי התנועה הלאומית המרוקנית. הוא חשש כי הם יפנו להן עורף ברגע שיקבלו את עצמאותם, ועל כן דרש מממשלת ישראל תקציבים להוצאת היהודים מרוקו במהירות האפשרית. באותה עת התגבשה החלטה בקרב ההנהגה המרוקנית למנות יהודי לשר בממשלה העתידית כמחווה פוליטית והומניטרית כלפי הקהילה היהודית, למרות שהנהגתה לא נטלה חלק במאבק לעצמאות. ההנהגה המרוקנית העריכה כי מחווה כזו כלפי היהודים תמצא חן בעיני אחיהם בעולם.

32 מועמדים

הודעתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי כי בדעתו למנות שר יהודי התקבלה באווירה של אי יציבות. הוא סבר כי אין למנות לתפקיד יהודי המזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי או עם ההנהגה היהודית הישנה. הוא לא רצה למנות נציג רשמי של הקהילה מפני שהמינוי הוא אישי, וגם אדם המזוהה עם מפלגת אל־אסתקלל – מפלגת העצמאות אשר ניהלה את המאבק בשלטון הקולוניאלי והייתה בתחרות עם אנשי הארמון – לא היה ראוי בעיניו. יהודים שנמנו עם האינטליגנציה תמכו באותם ימים בהשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית וראו עצמם מרוקנים לכל דבר בלי להתכחש ליהדותם, ועל כן ראש הממשלה המיועד הבין שנציג מחוגים אלה לא יזכה לתמיכת הרחוב היהודי המסורתי. הניסיון להימנע מכל המלכודות הפוליטיות האפשריות הוליד תהליך בחירה מורכב ורב תהפוכות. מספר האישים שראו עצמם ראויים לתפקיד הגיע ל־32 .בין המועמדים היו הוגה הדעות והפובליציסט קרלוס דה־נזרי, ההיסטוריון יצחק דוד עבו, איש העסקים סם בן־אזרף, נציג הנציבות הצרפתית מוריס בוטבול, חסיד זרם ההשתלבות ג׳ו אוחנה, פליקס נטף שהיה בעל אזרחות צרפתית ומקס לב שהיה מהתומכים המובהקים בלוחמי השחרור המרוקנים. אולם רק לארבעה מועמדים היה סיכוי להיבחר: ז'אק דהן, מאיר טולדנו, ג'ו אוחנה ולאון בן־זקן. כל הנציגים היהודים התנגדו להקמת משרד לענייני יהודים ודרשו לקבל תיק ממשלתי רגיל, שכן רק כך יוכיחו ראשי התנועה הלאומית שהם רואים ביהודים אזרחים מן המניין.

המלך מוחמד החמישי הרבה בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית, אך למרות ההצהרות שררה בישראל דאגה רבה.

הטוענים לשררה מזכיר מועצת הקהילות היהודיות ז'אק דהן, שהיה בעל ידיעה מעמיקה בערבית ספרותית, היה מועמד מוביל. אלא שמוסדות הקהילה נתמכו באופן רשמי על ידי הנציבות הצרפתית במרוקו, וכך נתפס דהן – שלא היה מקורב לתנועה הלאומית בשנות מאבקה – כמשרת שלטון החסות. הכיוונים שמהם הגיעה התמיכה בדהן רק המחישו את הבעייתיות שבמועמדותו. ראש ממשלת צרפת אדגר פור הורה לנציב אנדרה דובואה להבהיר לראשי התנועה הלאומית שהוא תומך במועמדותו של דהן, ואף ביקש כי סם נהון, סגנו של דהן במועצת הקהילות, ימונה לתפקיד חשוב בממשל החדש. דהן ונהון זכו גם לתמיכת ארגון כל ישראל חברים (כי״ח) וראשיו רֶנֶה קסן והסופר אנדרה שורקי. ארגון זה תרם יותר מכל להתערות הקהילה בתרבות הצרפתית ונמנע עד אז מתמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית. לקראת יציאתה של צרפת ממרוקו חש ז'אק דהן בשינויים העומדים להתחולל במדינה וביצע תפנית בעמדותיו הפוליטיות. הוא האשים את המרשל ליוטה, סמל המעצמה הצרפתית במרוקו, בהנצחת השמרנות בקרב הקהילה. מצויד בגיבוי של שלטונות צרפת ושל המפלגה הדמוקרטית לעצמאות – מפלגת הליברלים המקורבת לבית המלוכה – ביקש דהן לזכות גם בתמיכת ראשי הקונגרס היהודי העולמי שאותם הדיר בעבר מהשפעה על מועצת הקהילות.

במקביל הידק דהן את קשריו עם הוועד היהודי האמריקני, וזה פנה לראש הממשלה בעניינו. למרות יתרונותיו של דהן היו לראשי השלטון החדש שיקולים אחרים. המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן היה זה אך טבעי מבחינתם לפנות ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי – שלנציגיהם היו קשרים עם ראשי המפלגות במרוקו – מבלי להתייעץ עם ראשי הקהילה ובלי לשתפם במגעיהם. המועמד הנגדי היה המשפטן מאיר טולדנו, עורך הדו שבועון הפרו ישראלי המובהק 'נוער' — Noar  שיצא לאור בצרפתית. טולדנו תקף מעל דפי עיתונו את דרישתו של ז'אק דהן להעניק מעמד של מיעוט לאומי לבני הקהילה ולתת להם זכויות ייחודיות. טולדנו אימץ את הגישה המקובלת במדינות מפותחות שבהן שולבו היהודים כאזרחים בעלי זכויות שוות ולא כבני מיעוט מוגן. הוא היה מהראשונים שתמכו בשילוב יהודי מרוקו בחברה הכללית, אך לא ויתר על אהדתו לישראל. בהדרגה חידד טולדנו את עמדותיו והדגיש את תמיכתו בהתערות יהודית גם בפוליטיקה המרוקנית. עמדות אלה, לצד קשריו עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי, הפכו אותו למועמד אידאלי בעיני מפלגת אל־אסתקלאל. מי שתמך בעקביות בתנועה הלאומית היה ג'ו אוחנה שראה סתירה בין תמיכה בציונות לבין השתלבות במדינה המרוקנית העצמאית. הוא ראה בטולדנו אופורטוניסט המנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. העלאת שמו של אוחנה כמועמד הציתה סערה בקרב היהודים שטענו כי מי ששולל את עצם קיומה של הקהילה היהודית לא יכול לייצג אותה. אוחנה השתייך למפלגת אל־אסתקלאל, אך זו גילתה סובלנות כלפי המוסדות היהודיים אף יותר מאוחנה עצמו ולכן המפלגה לא הציעה אותו כמועמדה לתפקיד. חלוץ התמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית היה בעיני חברי מפלגתו מרוקני מדי ופחות מדי יהודי.

המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן פנו ראשי השלטון ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי.

מה יגידו נציגי הקונגרס?

 בחירת טולדנו נראתה ודאית. 15 מתוך 21 שרי הממשלה החדשה תמכו בו. מתנגדיו היחידים היו שרי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות. הם הסתייגו מזיקתו למפלגת אל־אסתקלאל והעדיפו על פניו את חבר מפלגתם סם בן־אזרף או את ז'אק דהן. מי שהכריעו לבסוף את הכף לא היו ראשי השלטון החדש, לא ראש ממשלת צרפת ונציגיו בנציבות וגם לא מוסדות הקהילה היהודית אלא ראשי הקונגרס היהודי העולמי. לנציגם אלכסנדר איסטרמן היה מועמד אחר לכהונת שר. מטעמים דיפלומטיים הוא נזהר מלהביע את עמדתו בגלוי ושמר את זהותו בסוד. על אף שטולדנו היה נציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו ראשיו לא התלהבו מפנייתו ללאומיות המרוקנית ושמרו לו טינה על כך.

בזהירות דיפלומטית הם הביעו אי שביעות רצון עדינה ממועמדותו כל אימת ששמו הועלה על ידי ראשי השלטון. איסטרמן העדיף את ד״ר לאון בן־זקן, רופא שפעילותו הציבורית התרכזה במלחמה בשחפת ובניהול מוסדות רפואיים, על פני טולדנו שהיה אופורטוניסט לטעמו. בן־זקן דגל בזהות יהודית קהילתית מהולה בציונות מתונה לצד הפגנת אהדה פושרת לזכות המרוקנים למדינה עצמאית. הוא סירב להצעת ראשי התנועה הלאומית לחתום על המנשר לעצמאות שיזמה התנועה הלאומית בינואר 1944 ,ולאחר קבלת העצמאות הוא תמך בהשתלבות היהודים במרוקו כקהילה בעלת מעמד מיוחד שצרפת או מעצמה זרה אחרת תהייה ערבה לו. הוא טיפל בעניינים קהילתיים מבלי להצטרף לאף מפלגה, וכיבד את המסורת בפומבי למרות שהיה אתאיסט. בניגוד לטולדנו בן־זקן לא קרא להשתלבות בחברה המרוקנית ולא נטה לכיוונם של המהפכנים הלאומיים. ככל בני דורו הוא רחש אהדה לצרפת, אך תיעב את נציגיה במרוקו. בזכות עמדותיו – שלא היו קיצוניות לשום כיוון – העדיפו ראשי הקונגרס היהודי העולמי, מקורבי הארמון והשמרנים שבמפלגת אל־אסתקלאל את בן־זקן על פני טולדנו שזכה לתמיכת האגף המהפכני יותר של המפלגה בראשות מהדי בן ברכּה.

ראשי התנועה הלאומית וראש הממשלה המיועד פנו לאיסטרמן פעמים אחדות בבקשה שינקוב בשמו של המועמד שהקונגרס היהודי העולמי תומך בו לכהונת שר, אך הוא העדיף שלא להתערב בעניין. הוא וחבריו שמרו על ניטרליות, נמנעו מלנקוב בשמות והסתפקו בהערות כלליות על כישוריהם של המועמדים. הם השמיעו קולות של הסכמה כשהוזכר שמו של בן־זקן ושתקו כשהוזכר שמו של טולדנו, והרמזים המגומגמים הספיקו לראש הממשלה כדי להחליט כי לאון בן־זקן הוא המועמד המתאים לכהן כשר בממשלה. הפיצול היהודי נחשף הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי בשישה בדצמבר 1955 ,אך כבר למחרת השתנה מצב הרוח כשהתברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר. הוא העדיף לשמש בתפקיד משמעותי יותר, כמו שר הבריאות או שר השיכון, וראש הממשלה שלא יכול היה לקבל את דרישתו ויתר על מועמדותו. לא נותר אלא לחדש את ההתמודדות בין דהן לטולדנו. מועמדותו של טולדנו נראתה שוב כמעט ודאית. כשהתברר לראשי הקונגרס שבן־זקן עומד בסירובו הם השלימו עם מועמדותו של טולדנו, שהיה עדיף בעיניהם על פני ז׳אק דהן, אבל השמועה על התנגדותם הראשונית לטולדנו נפוצה בחוגים הפרוגרסיביים של הקהילה ועוררה את הסתייגותם מטולדנו.

איסטרמן הכחיש בשפה רפה ומתפתלת את התנגדות הקונגרס, אך למרות בקשתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי שיצהיר בכתב על אי התנגדותו תשובתו הייתה מסויגת. הוא כתב כי אם הוד מעלתו רואה בעין יפה את מינוי מאיר טולדנו לתפקיד שר הקונגרס תומך בהחלטתו. בִּכַּאי וחבריו חשו כי אין לטולדנו תמיכה מספקת בקהילתו ובעולם היהודי, ולכן הם ביקשו מנציגי הקונגרס כי ישכנעו את בן־זקן לקבל את משרד הדואר. איש העסקים ד״ר יצחק כהן־אוליבר, ידידו של יורש העצר הנסיך מולאי חסן, נפגש לשיחה עם בן־זקן. בן־זקן הבהיר שאינו רוצה לכהן כשר בתחום שהוא אינו בקיא בו, אך כהן־אוליבר הזהיר אותו כי אם יסרב להצעה עלול להיבחר מועמד ראוי פחות שיגרום נזק לקהילה. אחרי פגישתם זימן בִּכַּאי את בן־זקן לפגישה שנערכה ברבאט ב־26 בדצמבר, ולאחר ששוחחו כשעה הסכים בן־זקן להיפגש עם המלך עוד באותו יום. בתו של בן־זקן סיפרה כי כשאביה שב לביתם שבקזבלנקה לאחר שנפגש עם המלך הוא אמר: הם הפילו אותי בפח. כך הוכרעה בחירתו של השר היהודי. הפובליציסט קרלוס דה־נזרי תיאר את התהליך המפותל שגרר הרצון למנות שר יהודי כשיקוף מדויק של הסחרור שאחז בקהילה היהודית לנוכח הנכונות לשלבה במעגל הפוליטי: אם הצטייר אחד המועמדים כמוביל, מיד נחתו מכל עבר מברקים ותיקים שהוכנו בחופזה. תחת עיניו הפקוחות של השלטון החדש התערטלה יהדות מרוקו, חשפה את חולשותיה ואת פצעיה הנסתרים, ופרסה בראש חוצות את יריבויותיה הפנימיות הנצחיות שלא משיגות דבר כשהן עוברות את תחום המושב הקהילתי Nesry De Carlo  Les Israelites marocains  a l'heure du choix

הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי, אך התברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר.

מועמד וקוץ בו

ההתלבטות בין המועמדים חשפה את סבך הנאמנויות שבו היו יהודי מרוקו נתונים. כל מועמד ייצג זיקה מסוימת שהפכה אותו למועמד ראוי אך גם היוותה בעיה

ז׳אק דהן מזכיר מועצת הקהילות היהודיות בעל מעמד במוסדות היהודיים ובקיא בערבית ספרותית

אבל מזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי

ג׳ו אוחנה פעיל במפלגת אל־אסתקלאל תמך בהיטמעות היהודים במדינה המרוקנית העצמאית

אבל היהודים התנגדו למועמד המתנגד לעצם קיומן של הקהילות

מאיר טולדנו עורך הדו שבועון הפרו ישראלי ׳נוער׳ תמך בהשתלבות היהודים כאזרחים מן המניין

אבל תמיכתו בלאומיות המרוקנית עוררה את התנגדות הקונגרס היהודי

לאון בן־זקן רופא ומנהל מוסדות רפואיים שנלחם בשחפת בעל עמדות ביניים בכל הנושאים שבמחלוקת

אבל סירב להתמנות לשר הדואר

שר בסבך הנאמנויות.

 בהודעה שמסר בן־זקן לעיתונות עם היבחרו נאמר:

להוד מעלתו סידי מוחמד הייתה הזדמנות להביע את אהדתו לבני דתי ולמרוקנים המוסלמים. מינוי שר יהודי הוא סמל חשוב. למעשה תיק זה נמסר ליהודי בתור מרוקני ולא לנציג היהודים במדינה זו (ג'ו גולן, "מרוקו 1956 ,"כתב יד, ארכיון אסתר גולן(. אחרי בחירתו למד בן־זקן ערבית ספרותית וחבש לראשו תרבוש אדום כשהשתתף בטקסים רשמיים. על אף שמונה בשל היותו יהודי הרי שבמהלך כהונתו היה עליו להלך בין הטיפות: לייצג את היהודים בלי לשדר שיש הבדל בינם לבין אחרים. כחודש לאחר מינויו, בינואר 1956 ,גילה בן־זקן השמרן אומץ לב וקיים פגישה חשאית עם עמוס רבל, יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו, אך רבל התרשם שהשר עצבני ומפוחד. בן־זקן הסכים להמשיך במגעים בתיווכו של סם בן־אזרף ששיתף פעולה עם ישראל, אך התנגד להסתרת ההגירה מהשלטונות וציפה שישראל תלך בדרך המלך הדיפלומטית. הוא גם הציע כי הגורמים שיעסקו בהגירה בגלוי ובהסכמה לא יהיו זרים אלא יהודים ממרוקו. את הצעתו של רבל להקים אגודת ידידות של שתי המדינות דחה בן־זקן לעתיד והעדיף לא ללחוץ על ממשלתו להכריז הכרזות נוספות המבטיחות את זכויות היהודים, כיוון שהדבר גורם ליהודים לתהות למה מתפרסמות הכרזות כה רבות אם הכל בסדר.

השר בן־זקן הדגיש באוזני רבל כי אין לשלול את שילוב היהודים בחברה המרוקנית, וכי ההיבדלות של יהודים ממוסלמים היא תוצאה של השפעות חיצוניות. בפער בין הנאמנות למרוקו לבין הרצון להגר לישראל נתלה בן־זקן בהצהרתו של הנסיך מולאי חסן מינואר 1956 , שלפיה טבעי כי עיני היהודים תהיינה נשואות לישראל ועיני המוסלמים לקהיר – שבתקופת נאצר מיצבה את עצמה כמנהיגה של מדינות ערב – ואין בכך כדי להפריד ביניהם כאזרחים מרוקנים. השר הוסיף כי הוא אינו מעוניין בבריחה המונית, וכי ישראל צריכה להבטיח דלת פתוחה לכל הרוצים להגר בלי לפגוע ברצונם של המעדיפים להישאר. דברים אלה לא נעמו לנציג הסוכנות היהודית והוא דיווח עליהם למשרד החוץ בירושלים. לאחר שנבחר לשר הוזמן בן־זקן למפגש שארגן לכבודו ג'ו גולן בניו יורק בהשתתפות נשיא הקונגרס נחום גולדמן ושרת החוץ החדשה של ישראל גולדה מאיר. בן־זקן ציין באוזני שרת החוץ בסיפוק את עמדותיה המאוזנות של ישראל והוסיף כי הניצחון בסיני הגביר את ביטחונם העצמי של היהודים. בדבריו חילק בן־זקן את העולם הערבי לשני גושים – מדינות הליגה הערבית ובראשן מצרים, ומדינות צפון אפריקה הנוטות למערב. הפניית העורף למצרים באה לידי ביטוי גם בעמדת הארמון במרוקו. הנסיך מולאי חסן התראיין באותה עת לעיתון אמריקני ונשאל מה דעתו על גמאל עבד אל נאצר. תשובתו הייתה מפתיעה בחריפותה: אם הוא בחר ללכת בדרכו של היטלר, יהיה סופו כסופו של היטלר. בראשית יולי 1957 נפגש איסטרמן עם בן־זקן כדי להיוועץ בו בעניין הענקת דרכונים ליהודים שיאפשרו להם חופש תנועה. איסטרמן ציין כי בן־זקן הוא יהודי טוב בעומק לבו, ותיאר אותו כאדם רגיש, כן וישר הסובל מביישנות טבעית, אך הוא גם התרשם שלמרות ההערכה כלפיו במשפחת המלוכה השר לא מרגיש בנוח בממשלה. בין המוסלמים הוא חש זרות בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים. כשר בממשלה עליו לנהוג באופן אובייקטיבי כדי להימנע מהטענה שהוא מציב את האינטרס היהודי מעל לאינטרס המרוקני.

איסטרמן התרשם שהשר חש זרות בממשלה בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים.

הנהגה במבוי סתום

פרשת מינויו של השר היהודי בממשלה המרוקנית משקפת את הסבך שבו היו נתונים יהודי מרוקו לנוכח השינויים שחלו בארצם. הארגונים היהודיים הבינלאומיים פעלו ישירות מול השלטונות המרוקניים והתעלמו ממנהיגי הקהילה המקומית, וגם בין הארגונים עצמם התגלעו חילוקי דעות. כך למשל לאחר בחירתו של בן־זקן לא התאפק אלכסנדר איסטרמן, נציג הקונגרס היהודי העולמי, ושלח מברק לעגני לזכריה שוסטר מהוועד היהודי האמריקני שתמך בדהן. הוא הודה לו על מברק הברכה ששלח לבן־ זקן ולא שכח להזכיר לו את המאמצים הרבים שהשקיע ארגונו לטובת מועמדותו של דהן. גם היחסים בין הארגונים היהודיים לבין מדינת ישראל היו מורכבים. על אף שבמגעיהם עם השלטונות המרוקניים שימשו נציגי הקונגרס היהודי העולמי כשליחי משרד החוץ, הייתה יריבות בינם לבין גורמים ישראליים אחרים. בעיני ברוך דובדבני, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, מינויו של בן־זקן לשר היה צעד מעכב בהעלאת יהודי מרוקו לישראל: לדידם של ראשי הקונגרס היהודי העולמי היה בכניסת ד״ר בן־זקן לממשלה משום הישג גדול ליהדות מרוקו המרודה. בקצרה, הייתה זו דרך השתדלנות שקנתה לה פרסום בהיסטוריה היהודית )אליעזר שושני, 'תשע שנים מתוך אלפיים' חלק ב'(. למרבה האירוניה נציגי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו על בחירתו של בן־זקן לא שבעו נחת מעמדותיו, ולימים האשימו אותו שהוא מחויב לשלטונות המרוקניים יותר מאשר לגורמים היהודיים שהביאו לבחירתו. עם הזמן התאכזבו גם שלטונות מרוקו מבן־זקן הצייתן והעדיפו מנהיגים יהודים המייצגים את הקהילה ולא את המעוניינים להיטמע בחברה המרוקנית. בן־זקן, שהיה חסר זיהוי רעיוני או מפלגתי, היה מועמד של פשרה, ובחירתו מדגימה את המבוי הסתום שאליו הגיעה ההנהגה הוותיקה של הקהילה היהודית. ההנהגה המוסדית הישנה הייתה מזוהה מדי עם הצרפתים. ז'אק דהן ניסה להתאים את עצמו לשלטון החדש אחרי כישלונו להיבחר לשר, אך נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר מועצת הקהילות בראשית ינואר 1956 ,לאחר שטענו נגדו בעיתונות היהודית כי הוא שייך לעבר הצרפתי וכי יש לפתוח דף חדש. מחנהו של מאיר טולדנו – שסימל את הניסיון להיטמע בחברה המרוקנית העצמאית – נכשל במטרתו בשל שאיפתה של התנועה הלאומית המרוקנית לרכוש את אהדתה של יהדות העולם. ניסיון קצר מועד לכונן ארגון יהודי מוסלמי בשם אל־ויפאק – ההסכמה – עורר תקווה באשר לאפשרות לבנות חברה לאומית חדשה וליצור חיים בין דתיים משותפים, אבל בצל הסכסוך הישראלי ערבי יוזמה זו לא האריכה ימים. הציבור היהודי התלהב במשך תקופה מסוימת מהתקווה לעצמאות, אך לא התחבר לרעיונות ההיטמעות בחברה המרוקנית שייצגו מאיר טולדנו, ג׳ו אוחנה, מקס לב, מרק סבח ודומיהם. רעיונות אלה התאימו יותר ליהודים שחיו בחברה חילונית דמוקרטית מבוססת מאשר ליהדות מרוקו. השלטונות המרוקניים, ששאפו בשלב ראשון לקלוט את היהודים כיחידים בחברה המרוקנית החדשה, הבינו כי התנאים לא בשלו לכך והעדיפו את המועמד שסימל במידה רבה את החבל הדק שעליו התהלכה ההנהגה היהודית המרוקנית עד לחיסול הקהילה כמעט לגמרי בשנות השבעים.