שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מדריכלי השירה העברית-מאיר נזרי

יצירתו של הרמ״א תוכננה לכתחילה, כנראה, לחטיבה אחת בת שבע מחרוזות היוצרות את חתימת המשורר ׳אני רפאל׳ והנחתמת בבקשה ותפילה לכליון הרשעים: 'לָאֵל נִשָּׂא נַפְשִׁי אֶשָּׂא בְּתִפְלָתִי… נָא כַלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ…/ מְחֵה זִכְרָם מֵאֶרֶץ / אַבֵּד פִּרְיָמוֹ / כִּי רְשָׁעִים יֹאבְדוּ…/ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי / מִגֶּשֶׁת לִי יִפְחָדוֹ / יִבְרְחוּ מִנְּוָתִי'. הרשעים הנזכרים במחרוזת זו הם הפשפשים ברובד הגלוי המוסבים גם על רשעי הגויים ברובד הסמוי כמשתמע גם מכתובת השיר. מחרוזת זו מטעינה את הקצידה במשמעות נוספת חדשה גם כיצירה אלגורית כתלונה על הגויים ותפילה לכליונם.

 כל זה חל על חטיבה א׳ לכתחילה. ואולם התוספת של שתי חטיבות משווה ליצירה סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות דרמטי, וזו השתלשלות חיבור השיר: תלונתו של הרמ״א על הפשפשים בחטיבה א׳ הגיעה לחברו ר׳ אבנר צרפתי או נשלחה אליו, וזה מגיב בשיר תחרות וסנגוריה משלו בחטיבה ב׳ בשבח חרקים אלה, כשהוא מוחה על הקטרוג כנגדם ומונה את תועלתם לאדם. חטיבה זו הכוללת שתי מחרוזות של המשורר האורח מעשירה את הסוגה גם כשיר שבח בזכות הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. הרמ״א המופתע מן התגובה הספרותית ומכתב הסנגוריה על הפשפשים רואה בה אתגר ספרותי כדרכו ומגיב בחטיבה שלישית הכוללת גם היא שתי מחרוזות הסותרות את טיעוני חברו ומחזקות את הקטגוריה שלו נגד הפשפשים. שיר התלונה המתוכנן לחטיבה אחת התרחב אפוא בדיעבד לשלוש חטיבות בנות אחת עשרה מחרוזות הקובעות סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות המתנהל בין האדם לבין הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. חיבור יצירה זו שיש בה חילופי סוגות, חילופי דמויות ומשוררים המייצגים את הפשפשים אחד כקטגור ואחד כסנגור מקנים ליצירה ממד תאטרלי ודרמטי.

זוהי יצירה משעשעת, מבדחת ומרשימה בזיקוקי לשון ובעושר מקורות מקראיים ומדרשיים, שכל אחד משני המשוררים מגייס לצדו תוך שינוי מגמתם ומשמעם המוסיפים ליצירה גם יסודות מפתיעים. מכלל הטיעונים ומקורותיהם מקבלת היצירה גם אופי של איזו סוגיה תלמודית של שאלות ותשובות, קושיות ופרכות מפיהם של שני תלמידי חכמים מובהקים המלמדים את הקורא פרק אחד גדול ועשיר בתחרות שירה ובכבודה של אכסניה. כללו של דבר: הקורא יוצא מן הקצירה, כשהוא מבודח ומופתע, משכיל ומלא הנאה. הנה תוכן היצירה בקיצור ומערכת הטיעונים של שני המשוררים עם מגוון שיבוציה:

המשורר פותח את יצירתו בתחינה גדולה: ׳ אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה לִפְנֵי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן …. הַצִּילֵנִי מְדַמִּים

הם הפשפשים המוצצים את דמו, ניזונים מלחמו ונותנים לילדיהם ׳ אוֹכְלֵי לַחְמִי מִכָּל מַחְמַדִּי טוֹעֲמִים. ׳ ומטנפים את בגדיו ואת ידיו ׳ יָדַי דָּמִים מָלְאוּ טִנְּפוּ בְּגָדַי מִכְתְּמֵיהֶם. ׳. הם באים בהמונים: ׳ לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת… זְכָרִים וּנְקֵבוֹתכַּמָּה רָבוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִים. ׳, והמשורר חסר אונים לתפוס אפילו אחד מהם, כשהוא שואל: ׳
אַחַר מִי אֶרְדֹּףאַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד'?!בהמשך הוא קורא לכותבי סגולות וקמעות לעשות משהו: 'יוֹדְעֵי סְגֻלָּהלְכוּ חָזוּ מִפְעֲלוֹת בְּשֵׁמוֹת וּפְעֻלּוֹת'נגד המזיקים הגורמים לו נדודי שינה ולכלוך בגדיו: ׳ פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה/ 'רֵיחַ עַז וְקָשֶׁה מַבְהִיל הָרַעֲיוֹנִים',המאסת לחמו ׳ מֵאֲכֹל לַחְמִי מָאַסְתִּי. ׳ ומשחק התעתועים שעושים לו: ׳ רָאוּנִי נֶחְבָּאוּ'…בָּעֶרֶב יוֹצְאִים וּבַבֹּקֶר נֶעֱלָמִים', כי כל שאיפתם לכלות את הדם הזורם בעורקיו 'גַּם סְבָבוּנִי הַנְּהוּ בּוּקֵי סְרִיקֵי / לְכַלּוֹת אֶת עוֹרְקִי. ׳ עד כדי ייאוש מוחלט ׳קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה׳.

כאן מגיב הפשפש על ידי בא כוחו, המשורר אבנר צרפתי, בחטיבה ב׳ וטוען, שזעקת המשורר על דבר פעוט אינה אלא סתם רדיפה:
'
אַחַר מִי יָצָא מֶלֶךְ קֹרֵא בֶּהָרִים / בָּאֲמָרִים מָרִים / אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ יַתּוּשׁ זְבוּב מְאִיסוּתָא'?! הנובעת מחוסר התחשבות ונכונות לעזור ליצורים אלה: ׳ הַאִם אַתָּה מְשֻׁנֶּהמִבָּאֵי עוֹלָם נִבְדָּל?
כֻּלָּם בְּשִׂמְחָה נָתְנוּ מִלְּחָמָם לַדַּל. ׳! לפיכך יש להתייחס לתלונת המשורר כמו אל סוגיה תלמודית משובשת ׳ כְּעוּרָה זוֹ שָׁנָה רִבִּי מְשַׁבַּשְׁתָּא. ׳ ולחפש את התועלת בהופעת הפשפשים בעוררם את האדם לתפילת הבוקר: שְׁמַע נָא תּוֹעֲלוֹתַי ;וְאֶל נָא נֹאבְדָה / בִּי מִדָּה חֲמוּדָה… לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים אִם אִישׁ יִשְׁכַּב שַׁאֲנָן / פִּשְׁפֵּש פִּשְׁפֵּשׁ לֹא מָצָא /הִנֵּה עַרְשׂוֹ רַעֲנָןלוֹ בְּפִי עֲקִיצָה / אֶחְמֹל עָלָיו לַעֲבֹד בּוֹרֵא לוֹ אָעִיר'.

על טיעון זה מגיב הרמ״א בזעם בחטיבה ג׳: ׳מה לי ולמדה החמודה שבכם …/ לעורר ישנים מערב עד בקר׳?! להיפך, בגלל נדודי השינה נאלץ האדם להשלים את החסר דווקה בבוקר, ואז הוא מתפלל יחיד בביתו ומפסיד תפילה במניין, קדיש וקדושה, ותפילתו אינה מתקבלת: ׳איש יעור משנתו / בקר שנתו ערבה / בית תפלה שם ביתו / חוטא יאבד טובה / קדשה ואמן יהי שמיה רבא

/ נפקא מנה חורבא / כי יוצרו פנה אל תפלת הערער/ זאת ועוד, האדם חייב להתעורר מעצמו ולעורר את השחר: ׳ארח חיים למעלה דבר ויקרא / באימה ובמורא / יתגבר כארי לעורר השחר׳ רמז לכתוב באורח חיים שולחן ערוך הפותח בסימן א׳ סעיף א׳: ׳יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר/ ואם מתעורר מחמת פשפשים, אין בכך גבורה! ׳ואם האמת כי דרככם ישרה / מה צריך גבורה / כל הנשוך יעור מהר לא יאחר׳! המסקנה – הנכם ׳בריות נמוכות׳ המנצלות מקורות ומשבשים אותם, ומה שאמרו חז׳׳ל, שצריך ללמד זכות, זה דווקה לאדם הנבחר, ולא ליצורים פחותים כמותכם.

סגולות השיר

התבנית: היצירה עשויה בתבנית הקצידה המורחבת. תבנית זו ביסודה כוללת בתים תלת טוריים, אבל המשורר שילב בכל מחרוזת משולשת בתים עוד מחרוזת קצרה בת שני טורים דו צלעיים. התבנית המורחבת הממולאת עשירה גם בחרוזים המתחלפים לא רק בכל חטיבה, אלא גם בכל מחרוזת. זאת ועוד, החרוז היחידי החותם את המחרוזות בחטיבה א׳ גם הוא מתחלף בשתי החטיבות שלאחריו. תבנית רחבה זו הבנויה ממחרוזות גדולות המשלבת מגוון טורים ארוכים וקצרים ומגוון חרוזים משווה לקצידה עלילה מעין פרוזאית ומקרבת אותה למקאמה על הפרעוש נוסח אלחריזי.

הלשון השיבוצית: הלשון השיבוצית המגוונת והמפתיעה המשלבת מקורות הבאים בצפיפות ובהקשרים חדשים כזיקוקי דינור מבזיקים בזה אחר זה בצבעים חדשים לעיני הצופים המשתאים הם הגורם המרכזי והבולט ביותר בשיר זה. הנה מבחר שיבוצים הפזורים במחרוזת:

שיבוצי הדמים: ׳הצילני מדמים׳, ידי דמים מלאו׳, אולי ישובו מבוא בדמים׳

– כל אלה מופיעים ממקורות המתארים הרג ושפיכות דמים המוסבים כאן על דרך ההגזמה על הפשפשים האדומים המוצצים את דם האדם בלילות עד כדי זיהוים עם שופכי דמים ועד כדי זעקה ׳הצילני מדמים׳ להמחיש את סכנתם הגדולה לאדם.

שיבוצי השנינה החידתיים

׳גם סבבוני הנהו בוקי סריקי׳ (טור 35). מי הם ה׳בוקי סריקי׳ הללו, ומניין באו? מעקב ראשון אחרי מקורם מוביל לבבלי חולין נ ע״ב, שרש״י פירשם: ׳כדים ריקים כלומר דברים שאינם׳ קרוב לתרגומו של יונתן בן עוזיאל לשופטים ט, ד שתרגם ׳ריקים: סריקין. אבל חיפוש בסביבתם הקרובה ביותר חושף את זהותם, הוא שמם הערבי של הפשפשים בפי המשורר וקהל קוראיו ׳בַּקּ׳ ככתוב גם בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק/ המשורר גם הדביק להם שם תואר אדום ׳סריקי׳ מלשון ׳לא כחל ולא שרק׳ (כתובות יז ע״א) ו׳שרק (הוא) צבע המאדים את הפנים׳ כפירוש רש״י שם. מכל האמור, ׳בוקי סריקי׳ הם פשפשים אדומים, שהם יצורים פחותים. השילוב של צירוף לשוני מרובד תלמודי ורובד לשוני ערבי הוא גורם מפתיע, שאינו עולה בקרב הקורא הרגיל, אבל עולה בידי המשורר המיוחד, ובכך משדרג הוא את הקצידה הספרדית נוסח ראב״ע להיות ׳עולה עמו ואינה יורדת׳.

כיוצא בזה השיבוץ ׳אחר מי ארדף אחרי פרעש אחד׳ (15). שיבוץ זה במקורו מובא שלא כפשוטו, אלא כביטוי ציורי מטפורי על פי שמואל א כד, טו ׳אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד׳?! ואילו כאן מפתיע בפשטותו הוא הפשפש. ושיעורו: לא אוכל אף לרדוף אחריהם, כי רבים  הם, ואם ארדוף אחרי פרעוש אחד, מה      זה יועיל? עוד פשפש הולך וחברו בא: ׳אם איש ישכב שאנן / פשפש פשפש לא מצא / הנה ערשו רענן / הוא מטל בעריסה׳ (69), שיבוץ תלמודי אמנותי על פי בבלי ברכות ה ע״א ׳אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו…      פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה׳. גם כאן ייסורי הפשפשים נועדו לעורר את האדם מתרדמתו לקום להתפלל, שאם לא ימצא פשפש אחד בסביבתו שיעירנו, לא יקום לתפילה כתינוק.

כבר מלתא אמורה לנכרי תשיך / כי מרבה בנשך׳… (87). כבר נאמר: ׳לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך׳ (דברים כג,כא), לנכרי שאינו אחיך מותר לך ללוות לו בנשך בריבית, אבל לא לאחיך, והוא הדין לענייני נשיכות הפשפשים, שאין לנשוך ישראל הרגיל להשכים לתפילה.

׳כמה רבו הנוטפים על הזוחלים / יורדים ועולים / בערב יוצאים ובבקר נעלמים׳ (31). התיאור כאן הוא על פי משנה מקואות ה, ה. הנוטפים הם כינוי למי גשמים והזוחלים למים זורמים. כאן: הם הפשפשים הקופצים ועפים, ואלו מרובים על הזוחלין. המהומה רבה, והמשורר חש עצמו כטובל בתוכם. עוד ביטויים תלמודיים: ׳לא יכלתי אימא משום דמאיסא׳ (20), ׳פרעש יתוש זבוב מאיסותא׳ (58), ׳כעורה זו שנה רבי משבשתא׳ (60).

  1. 2. הוויכוח בין היום ובין הלילה — ׳לך ידיד נאמן׳ (שיר ב) היתרונות והחסרונות של היום והלילה

יצירה ספרותית ראשונה המתארת ויכוח בין היום ובין הלילה היא המקאמה הל׳׳ט לד׳ יהודה אלחריזי. יצירה שנייה ואחרונה באותו נושא הידועה לנו היא הקצידה של הרמ״א. בין שתי היצירות מפרידות כ-700 שנים. כל אחד מן היריבים של הזמן, היום והלילה מונה את מעלותיו ואת מגרעות זולתו. הוויכוח מתנהל בגוף

ראשון לסירוגין. מערכת הטיעונים אחת היא, ומה שנמנה במקאמה, נשנה בקצירה.

טיעוני היום ביתרונותיו: ליום המזוהה עם השמש – מעמד הבכורה בשליטתו בעולם, ואילו הלילות הם עבדיו. היום הוא מוקד החיים הכלכליים: העבודה והעשייה, ואילו הלילה הוא זמן של חשכה כפולה פיסית ורוחנית המנוצל לפשיעה כלכלית ומוסרית, לביצוע מעשי גנבה וזימה. גם נקודת האור שבו, הירח, שבו מתפאר הלילה, אין מקורו אלא מן השמש, שמאורה הוא ניאות ולה הוא חייב את קיומו.

טיעוני הלילה ביתרונותיו: הלילה הוא זמן מנוחה לעמלים ולעייפים. זהו הזמן לקיומם של אירועים חברתיים, מוסיקליים ומשפחתיים, מסיבות רעים ומצהלות חתנים. גם כל קשרי הזוגיות נרקמים בלילה. לעומת זאת, היום הוא זמן העמל והיגיעה, וגם הסממן הגדול של היום, השמש – נזקיו ממשיים: השמש שורפת ומייבשת, וחומה מונע תנועת אנשים ברחובות.

גם הסיום של הוויכוח שווה בשתי היצירות: הלילה נכנע בפני היום, והירח – בפני השמש.

הקצידה נשענת על המקאמה גם בתשתיות לשוניות משותפות. הנה טבלה משווה.

ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מדריכלי השירה העברית-מאיר נזרי-עמ31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר