ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״
אנשי הסוכנות היו מוטרדים מדעת הקהל השלילית שעלולה להיווצר כשיוודע ברבים עניין הפעלת המשטרה לצורך שכנוע העולים. כצעד מונע, זימן קלמן לוין פגישת עיתונאים שבמהלכה מסר להם את השתלשלות האירועים ובמהלכה הצהיר: ״אנו רואים בעניין זה הפרה חמורה של דרכי הקליטה בארץ, כי כל הכנסה לשער העלייה, פירושה הכתבת תנאים ע״י העולים ואי־רצון ללכת לאזורי הפיתוח, המדינה והסוכנות לא יסכימו לכך בכל מחיר״.
[״עולי דמנת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955]
לטענתו של לוין, הסוכנות הסכימה באופן חד־פעמי להעביר לשער העלייה ארבע משפחות מיוצאי דמנאת שהגיעו בערב חג השבועות באניה ״ארצה״ אך מעתה ״מנוי וגמור שלא להעביר לשם עולים נוספים ולא לשבש את דרכי הקליטה״. במהלך עדכון העיתונאים נמסר כי המשטרה לא נזקקה כלל להפעלת כה.
המרד הזה גרם לפקידי הקליטה לחשוש מפני בעיות נוספות שתתעוררנה בשבוע שלאחר מכן, מועד שבו תוכנן לפנות את עולי דמנאת ששהו בשער העלייה למקומות הקליטה החדשים שיועדו להם. הדבר ניכר בהתבטאויות שצוטטו בעיתונות בדבר הפעלת אמצעים חריגים, במידה וכך יידרש.
בידיעה בעיתון למרחב הביא הכתב דברים מפי קלמן לוין על אירוע קודם של סרוב לצאת למשואה ודרישה לעבור לשער העלייה: ״…בינתיים הגיעו באניה ׳ארצה׳ 11 משפחות נוספות מדמנת, 7 מהן יצאו מרצונם הטוב ל׳חרובית׳ ו־4 הודיעו כי גם הם יצאו ל־׳משואה׳, אך לאחר שעתיים התחרטו בהשפעת קרוביהם, ודרשו העברתם לשער העליה״. בעיתון הצפה אוזכר עניין העברת ארבע משפחות שנועדו למשואה לשער העליה גם כן, אולם עניין זה לא יוחס ספציפית לעולים מדמנאת. ראו: ״עולי דמנאת הועברו בכוח לנגב״, למרחב, 5 ביוני 1955, וכן ״17 משפחות עולים ממארוקו הועברו למחנה משואה״, הצפה, 5 ביוני 1955. נראה כי בידיעה זו יש מעיין fake news גירסת 1955 ביחס לעולי דמנאת, מכיוון שעיון ברשימת העולים שהגיעו באניה ״ארצה״ ב- 26 במאי 1955 מלמד שהעולים שהועברו לשער העלייה היו ארבעה עולים בודדים מפולין ומשפחה ושני בודדים ממצרים, בניגוד למה שנכתב בלמרחב שעולים אלו היו מדמנאת.
בעיתון למרחב נכתב: ״מיום א׳, תנקוט הסוכנות באמצעים נגד עולי דמנת הנמצאים בשער העלייה, באם לא יסכימו לעבור לאחד מיישובי העולים״, ואילו בעיתון על המשמר אוזכרה סנקציה אפשרית ספציפית: ״לפי החלטת הסוכנות היהודית תסתיים הפרשה כולה ביום א׳(היום). כפי הנראה, לא יהיה צורך כאן במשטרה, משום ששער העלייה הוא מחנה סגור ומחלקת הקליטה יכולה לנקוט כאן באמצעים אחרים (אי אספקת אוכל וכד׳)״.
שיירה מעולי דימנת נשלחה למשואה שבנגב בעזרת המשטרה״, על המשמר, 5 ביוני 1955.
דבר, ״פרשת עולי דימנאת בסיומה״, 10 ביוני 1955.
״שניים אוחזין בדמנאת״ – הסוף
מחלקת הקליטה של הסוכנות המשיכה לחפש פתרון ליישובן של משפחות עולי דמנאת, שהוכנסו להסגר בשער העלייה ב־23 במאי 1955. נציגי המשפחות יצאו ביום חמישי ה־2 ביוני 1955 לסיורים באיזור הגליל, כדי לבחון מקומות קליטה אפשריים. ביום ראשון ה־5 ביוני 1955 התקיימה פגישה בשער העלייה בין נציגי מחלקת הקליטה ונציגי העולים למציאת הסדר. העולים סרבו להיפרד ודרשו ליישבם ביחד במקום אחד, אולם אף אחד מהמקומות בגליל שעמדו על הפרק לא יכל היה לקלוט מספר כה גדול של משפחות. לבסוף נתרצו והסכימו להתפצל. ביום שלישי ה־7 ביוני הועברו 12 משפחות למושב רוויה וארבע משפחות לסביבות צפת, ובסך הכל כמחצית מתוך 230 העולים עזבו את המחנה. בהמשך הועברו משפחות נוספות לצוריאל, כפר עבודה של קק״ל בצפון. אחרונות המשפחות תוכננו לעזוב את שער העלייה ביום ראשון ה־12 ביוני 5 5 95.19 בסך הכל שהו העולים בשער העלייה בין 16 ל־21 יום.
סכום
שלא מרצונם נקלעו העולים מדמנאת לשתי מערכות של מאבקי כח באשר לדמותה של העלייה. המאבק הראשון היה מאבק פוליטי-דתי בין תנועת ההתיישבות של מפא״י לבין איגוד המושבים של ־פועל המזרחי. סופו של מאבק זה שהביא לביטול המכסות הנוקשות, שהיו נהוגות לגבי הפניית עולים לתנועות ההתיישבות השונות וההכרה שזכות העולה לבחור האם הוא רוצה להגיע למושב דתי או מושב חילוני. המאבק השני היה מאבק בין מנגנון הקליטה לבין העולים עצמם, על השאלה האם ־'עולה, שעולה במימון הסוכנות, יש זכות בחירה חופשית לגבי מקום יישובו עם עלייתו. במאבק זה יצאו העולים כשידם על התחתונה. חלום ההתיישבות כקהילה מאוחדת, שזכה לעידודו של יהודה גרינקר עוד בשלב הרישום לעלייה בדמנאת, התנפץ בעת המפגש של משפחות העולים עם המציאות של יכולת הקליטה במושבי היעד.
מספר העולים מדמנאת שהגיעו לישראל במהלך החודשים מאי-אוקטובר 1955 היה 581 נפש. טבלה מס. 4 להלן מסכמת את מסכת העלייה מדמנאת בתקופה זו, וממחישה את פיזור הקהילה במפת ההתיישבות בישראל.
ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״מרד הדמנאתים״-עמ' 50