ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

שפת הלימוד בבתי המדרש הייתה עברית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי המחוז. לעתים היו משתעשעים בה עד כדי עיוות לצורך ייצור מילים דבדיחותא, או מתפלפלים בשיבוש מכוון למשמעויות של מילים, כמו בעת קריאת "פיטום הקטורת". בעת התפילה, כאשר היו מגיעים למילים "מעלה עשן כל-שהוא רבי נתן הבבלי אומר", היו אומרים: "מעלה עשן כל־שהוא", ומפסיקים מעט ואומרים "רבי". בדרך זו היה מתקבל כאילו שכל מי שמעשן נקרא "רבי". גם הערבית המוגרבית נוצלה בפיהם ליצירת אלפי פתגמים ומכתמים הקשורים למציאות אותה חוו ביום יום. הפתגמים ביטאו את תחושותיהם השונות, לעתים צער לעתים כעס ולעג, ולעתים כוונו הדברים לשכניהם הערבים, בעת שאמרו עליהם: סְלְם עְלָה לְעְרְבִּי, תְכְסְר כְבְזָה" (אמור שלום לערבי, תפסיד ככר לחם). "מָה תוּרִיס בָאב דָאר לְעְרְבִּי, לַמָה אִילסְקְ פִיהָא" (אל תראה את פתח הבית לערבי, שמא ידבק בה). "סְלְח אִלָא יִתְבֵּלד, כָּא יִתְזְלְד" (הברברי שהופך לעירוני, מתקשה כעור(כעור התוף המשמיע קול רם כשמכים עליו), וכן הלאה.

בתחילת המאה ה-20, כאשר חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") עמדה להגיע לעיר ריסאני, משפחת אבוחצירא התנגדה לבואה מחשש לחילון בתוך הקהילה. את הסכמתה התנתה בכך שביה״ס יבנה מחוץ למלאח ולעיר, וכך היה. החשש היה פן תהליכי ההסתגלות יהפכו לתהליכי התבוללות, אלא שעצמת שלטון הדת בחברה המוסלמית ויציבות היסודות השמרניים בסדרי המשפחה בתוכה, הקרינו גם על הקהילה היהודית, ומנעו בעד האפשרות של השתלבותם היתרה בהמשך תהליכי המודרניזציה, והתרחקות עד כדי התבוללות. תוצאות החינוך ב״אליאנס" כפי שידועות לנו, יצרו הנהגה יהודית חדשה, במידה רבה, פרי השתלבות של יהודים לא מעטים במגמות החיים החדשות והמודרניות. כתוצאה מכך, התעניינותם של העשירים והמשכילים בענייני הקהילה, פחתה.

בקרב השכבות האלה התחילו להתגלות תופעות חברתיות שבעבר כמעט ולא נודעו. גברים ונשים הלובשים בגדים אירופאים, גילויי ראש, בילויים בבתי קפה ובמסעדות וריקודים מעורבים בטקסי חתונות וכד'. הם השקיפו על החברה העממית כעל נחותה, ושאפו להצלחה כלכלית ללא התחשבות בדרכים להשגתה. היו ביניהם שסברו שיש להתקרב לגויים כדי לספוג מהם את תכונותיהם הטובות, תוך שמירה על אופייה המסורתי של הקהילה. מכאן שהמעבר לתרבות הצרפתית ולשפתה, הייתה נחלת בוגרי "אליאנס", לעומתם, בשכבות העממיות, ההנהגה המסורתית הוסיפה להתקיים ולהשפיע. ואמנם בתפילאלת לא ראינו את אותו חילון שאיפיין חלק משאר הקהילות שבאו במגע עם "אליאנס", ומרבית הקהילה נותרה שמרנית-אורתודוקסית. אלה שכן השלימו את לימודיהם ב״אליאנס", זכו להחזיק במשרות חשובות בכלכלה ובמסחר, וכן במשרדי הממשלה השונים.

חיי המסחר של היהודים הביאו לפריחה בחבל תפילאלת. ערים כמו תאיות (Tayout), החיים הכלכליים בה התבססו על היהודים ששימשו כסוכנים בסחר הבינלאומי שהתנהל בין מרוקו לאנגליה. כל תוצרת שהובאה מאנגליה, עברה דרך הסוחרים היהודים, תוך שיתופם של סוחרים מוסלמים בפעילות המסחרית. סוחרים אלה היו בעלי זיכיון על פיו ספקו סוכר תוצרת המבשלות המרוקניות שהיו מוחכרות להם מטעם בית המלוכה. נוכחותם ופעילותם הייתה בעלת חשיבות רבה, לפיכך היו פטורים מתשלום הגיזיה, אולם במקומה, היו מעניקים מתנות למכובדי השלטון. סוחרים אלה נודעו בקשריהם עם "סוחרי המלך"מהם קיבלו את סחורותיהם להפצה בכל דרום מרוקו. פרט לסוכר, הפיצו תה, נרות, משי ואפילו "לואיזה" (La Verveine). עיר אחרת במחוז הייתה קסר תאבוסאמת (Tabusamt), שם הוענקה ליהודים הזכות הבלעדית להטביע מטבעות כסף וזהב לכלל תושבי המחוז, בין יהודים בין מוסלמים. משפחות יהודיות לא מעטות התעשרו בעת הזאת, בין אלה שבלטו בעושרן ניתן למנות את משפחת אזרואל, שיטרית, אילוז, אמסלם, סבאג, ואלזרע, אולם מרבית יתר הקהילה המשיך לחיות בצמצום, גר בצפיפות בתוך המלאח, עסק במסחר הזעיר כמו נפחות, נגרות, סנדלרות, צורפות, חייטות והיו גם כאלה שעסקו בסחר בהמות ובחקלאות. חלק מפעילותם נערך בתוך רחובותיה וסימטאותיה של עיר המחוז ריסאני, במסגרת הגילדות המקצועיות, ורובו של המסחר התנהל ברחבת השוק הססגוני של העיר שפעל בימים שני וחמישי, אז היו נוהרים אל העיר המוני אנשים מכל רחבי המחוז. על מנת למשוך את הציבור לבוא לקניות ולהנעים את השהות בשוק, היו מופיעות להקות להטוטנים, מאלפי נחשים, רופאי אליל, קוראים בקלפים וכדי. הפעילות הכלכלית שהביאה בצידה גם רווחים נאים, לא נעלמה מעיני הגובים הממלכתיים, וכל מם שהוטל על כלל האוכלוסייה, לא פסח על היהודים, והם שילמו כמקובל לנציגי הממשל את המגיע מהם, אולם גם ידעו"להסתדר" עם הגובים, בעיקר בתשלומי המס הגבוהים, כאשר היו מערבים את המושל המקומי שנהנה תמיד ממתנות ומענקים.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'104