יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

היצירה הרוחנית.

מפליא הדבר שדווקא בתקופה רווית פרעות ומאורעות כפי שעברו על מרוקו ממחצית השנייה של המאה השבע-עשרה עד סוף המאה השמונה עשרה, הגיעה לשיאה היצירה הרבנית והדתית בכל התחומים ויהדות מרוקו התברכה בשורה של רבנים בעלי שם שתהילתם יצאה מחוץ לגבולות המדינה, והענקים מביניהם היו בתחום ההלכה רבי יעקב אבן צור, בתחום הפילוסופיה והמיסטיקה רבי חיים בן עטר, ובתחום השירה רבי דוד בן אהרן חסין. ליד פאס, שהייתה ונשארה הבירה הרוחנית, התפתחו מרכזי תורה חדשים והמפואר שבהם בעיר השכנה מכנאס. אבל גם בערים האחרות בתיטואן, ברבאט, בצפרו, סאלי ומרכאש מצאה לה התורה קן קבוע. אין להסביר זאת אלא שבין גזירה לגזירה היו תקופות רגיעה ממשוכות תחת שלטונם של מולאי איסמאעיל וסידי מוחמד בן עבדאללאה, כלל ידוע הוא "שאם אין קמח אין תורה" והשגשוג הכלכלי בתקופות אלה הוא שאיפשר פריחה מחודשת זו לאחר הקלטותם הסופית של מגורשי ספרד. תקופות הרגיעה יצרו חילופי ידיעות ודעות בין המלומדים מהמרכזים השונים. רבי יעקב אבן צור למשל פעל הן בפאס והן במכנאס והן בתיטואן, רבי דוד בן אהרן חסין היה בקשר התכתבות עם רבני פאס ועד מראכש, וכשיצא להדפיס את ספרו באמסטרדם קיבל תמיכה ממעריצים מכל מרוקו עד אנגליה.

רבי חיים בן עטר נולד בסאלי, למד במכנאס, יצר בפאס, באיטליה ובארץ ישראל. בתקופה זו חודש והודק הקשר עם ארץ ישראל ולא הייתה כמעט שנה שלא פקד את המערב שד"ר מארץ הקודש. תקופות השגשוג הכלכלי והשקט המדיני, התרבות מרכזי התורה והחילופין ביניהם, חידוש והידוק הקשר עם ארץ ישראל ומרכזי התורה באירופה, ומעל הכל אהבת התורה והדבקות בה, הם ורק הם המפתח לסוד פריחת היצירה הרוחנית דווקא בתקופה סוערת זו.

רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733

רבי היודה בן עטר היה הדמות המפורסמת ביותר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה-עשרה. נודע בפי יהודי עיר הולדתו פאס "כרבי אל כביר" הרב הגדול. הוא למד תורה אצל שניים מגדולי רבני העיר בדור הקודם : רבי דניאל צרפתי ורבי מנחם סיררו. בשנת 1698 הוא נתמנה עם שני מוריו לחבר בית הדין של פאס שהיה מקור ההלכה לכל מרוקו. בשנת 1711 הוא נאלץ לנטוש כרבים אחרים את עירו ומצא מקלט במכנאס. רבני העיר כיבדוהו וצירפו אותו לבית דינם ויחתם עם רבי משה ורבי חביב טולידאנו על כמה פסקי דין.  עם שובו לפאס לאחר שלוש שנים חזר לבית דין והמשיך לשרת בו עד סוף ימיו. מעולם לא הסכים לקבל שכר עבור עבודתו הציבורית והתפרנס מיגע ידיו כצורף כסף. מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם כי נחשב לגדול מפרשי ההלכה ומנהגי המגורשים. הוא לא זכה בחייו להדפיס את פסקי הדין שחתם עליהם ושהיו ידועים בדורות שלאחריו ומועתקים בכתב יד מדור לדור. הוא היה מורם של גדולי הרבנים בדור הבא וביניהם רבי יעקב אבן צור.

רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753.

בחייו נחשב כשני בחשיבותו אחרי חבירו ורבו רבי יהודה בן עטר, אולם לאחר מותו נחשב לראשון בדורו. הוא נולד במכנאס לאביו הרב ראובן בשנת 1673 באותו שבוע שבו נפטר הרב המהולל, שליח ארץ ישראל, רבי אלישע האשכנזי, אביו של נתן נביא התנועה השבתאית, ואביו ראה סימן "וזרה שמש ובא שמש, ולא שקעה שמשו של רבי אלישע עד שזרח שמשו של רבי יעקב ".  הוא ידוע יותר תחת כינוי " יעב"ץ " ראשי תיבות של שמו. למרות האסונות הפרטיים (והגדול בהם היה מות ארבעה מבניו לפניו ורק אחד חי אחריו) והציבוריים (רדיפות שר העיר ושנות הרעב הגדול) ונדודיו הרבים והתכופים מפאס למכנאס ולטיתואן, השאיר אחריו כתבים רבים המשמשים עד היום מקור השראה להוגי הלכה ולהיסטוריונים. לאחר שהיה שנים סופר בית הדין בפאס, וראה במשרתו יותר מתפקיד טכני של רשימת פרוטוקול, הוא נתמנה לאב בית הדין. פסקי דינו הוסיפו לו כבוד ויקר בעיני בני דורו ומכל ערי המערב פנו אליו בשאלות והוא ניהל התכתבות ענפה עם רבני המערב, אלג'יריה וארץ ישראל. תקיפותו הרבה ורדיפת הצדק עוררו נגדו לעתים את גדולי העיר, אבל הוא סירב לכופף את קומתו לפני ראשי הקהל ולא היסס להסתכסך אתם אם חשב שלא נוהגים לא רק לפי הדין אלא גם לפי הצדק. בעת גלותו במכנאס ובתיטואן הוזמן על ידי הרבנים להצטרף לבית הדין והיה חותם ראשון.  בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות והרעב ירדה עירו פאס פלאים, בחר לו חמישה תלמידי חכמים והסמיך אותם לדיינים והם נודעו אז בשם "בית דין של חמישה".

ספריו הדפסו רק במאה הנוכחית אולם הם היו מפורסמים עוד מקדם והועתקו בכתב יד מדור לדור. חיבורו המפורסם ביותר "משפט ובצקה ביעקב" (אלכסנדריה 1904) מקבץ חמש מאות חמישים וארבע תשובות בהלכה. אולם חשיבותו של הספר בימינו היא בערכו ההסטורי כי הרב ידע תמיד לציין את התאריך של כתיבת התשובה ונסיבותיה. נוסף לתחום ההלכה הוא הצטיין בשירה (קובץ שיריו פורסם בספר " עת לכל חפץ "), בדקדוק (לשון לימודים) ובקבלה. סופר פורה ומשורר בעל לשון צחה ובהירה נחשב עוד בחייו לעילוי וגאון כפי שאפשר לחוש מלשון אחת האגרות שהפנו אליו רבני מכנאס : "האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא עדינו העצני לוחם במלחמות של התורה ועל שכמו המשרה ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתראת דיינא הוא והניח לעומקא דנינא. הרב הכולל אוריין ובר אבהן כמוה"ר יעב"ץ ".

רבי שמואל בן אלבאז 1695 – 1749.

אביו רבי יצחק אלבאז היה איש נכבד ולמדן ובמותו היה בנו כבן חמש שנים. בכל זאת הצליח הנער בלימודיו והצטיין בבקיאותו ובחריפותו ונקרא בגיל צעיר, כבן עשרים ושש להתלוות לבית הדין בעירו פאס, יחד עם יעב"ץ ורבי שלום אדרעי. ניהל ישיבה והקים דור של תלמידים. שלושת בניו היו גדולים בתורה. הוא ניהל התכתבות עם רבני המערב והשאיר כתבי יד רבים, שאלות ותשובות ופיוטים. בין רבני פאס האחרים נציין את רבי יעקב בן מלכה, רבי שמואל בן דנאן, רבי מנחם סרירו השני, רבי יוסף קורקוס, רבי יוסף בר יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי חנניה בר ישעיה בן זכרי ורבי יעקב קטן.

רבי משה טולידאנו 1643 – 1723.

עם הרב הזה יוצאת מכנאס מאלמוניותה ומתחילה להיחשב כמרכז תורה חשוב שאיננו מקבל עוד כדבר מובן מאליו את עליונותה המוחלטת והסופית של פאס. מה שלא תמיד נתקבל על ידי חכמי פאס ומאותה תקופה מתחילה היריבות שתאפיין להבא את היחסים בין שני מרכזי תורה אלו. פעולתו ברבנות נמשכה סביב לשנת 1680 ועד מותו. באותו בית דין שעמד בראשו ישבו חכמים גדולים וביניהם אחיו חיים, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות רבות אתם "והיו כמו נכנעים לפניהם". אולם רבי משה ואחיו הצעיא רבי חיים, לא השאירו כתובים שזכו לפרסום אם כי בדורם נחשבו לגדולי הלכה. אחד מתלמחדיו של רבי חיים התפרסם יותר ממנו ונחשב עד היום לאחד מגדולי רבני המערב בכל הדורות, רבי משה בירדוגו המוכר יותר בקיצור שמו : המשבי"ר.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– היצירה הרוחנית עמ' 82