השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית – חצר אחת בעיר פאס
ספורי המלאח במרוקו, בעיקר אלה הנסובים על המלאח של העיר פאם, רבים ומשונים הם. הרבה אהבות נרקמו בחצרות המלאח בין בני המשפחות שדרו בו לבין עצמם, אך גם בין מכובדים ערביים, שפקדו את בתי היהודים במלאח לשם קניית שיכר שבושל במקום, לבין בנות יהודיות.
כן היו במלאח בתי־הארחה יהודיים רבים, בם בילו ולנו אורחים מחוץ לעיר, שלא היו יכולים להרשות לעצמם שהייה בבתי מלון. חילופי אורחים אלה מילאו את המלאח שימחה רבה שהיתה משכיחה את המצוקות.
יתרונו של המלאח היה נעוץ בצורת בניינו: רחובות וסמטאות צרים מאוד, המקילים על ההתארגנות הקהילתית. מכאן נבע גם חסרונו: צפיפות ההמון בסמטאות היתה גורמת להרבה קטטות ומריבות ואפילו למעשי־פשע, והשוטרים היו דולקים אחר הפושעים עד שערי המלאח, וחורקים שיניים כשהיו אלה נעלמים להם בהמון הדחוס בסמטאות המתפתלות.
במשך דורות רבים סירבו היהודים בעקשנות לעזוב את המלאח ולעבור לגור בפרברי העיר. זאת, לפי שחששו שמא יביא פיזורם בחלקי העיר השונים גם להתבוללות ולאובדן ציביון החיים היהודי. גם על החיים יחד, אף כי היו כרוכים במצוקה רבה, סירבו היהודים לוותר.
ליהודים במלאח פאס היה שייך, אליהו בן־שמחון, וקשריו עם השלטונות, שהכירו במנהיגותו, איפשרו לו להושיט להם עזרה רבה. השייך בן־שמחון היה רוכב על סוסו מדי יום שישי בסמטאות המלאח, וזוכה לשבחים ולברכות על פעילותו הטובה למען היהודים, שאפילו כדי לקבל תעודת־זהות במירשם האוכלוסין היו זקוקים לאישורו ולחתימתו.
כן היו מאורגנות במלאח אגודות צדקה, סעד והתנדבות, בצד בתי־מדרש רבים, ובכל אלה זכו העניים לעזרה, והילדים — לחינוך תורני. גם ״בית לבנים״, אחד מבתי׳־מדרש הגדולים של שכונות המלאח במרוקו כולה, היה ממוקם במלאח פאס, ומשך אליו תלמידים רבים מן העיר ומחוצה לה ורבנים גדולים בתורה, שהיו מנהלים בו פעילות עניפה.
כאמור, סיפורים רבים נרקמו במלאח זה, ורסיסים מחצר אחת ממלאח פאס מובאים כאן, בגדר הקדמה בלבד לסיפורים שעוד יבואו.
חצר אחת בעיר פאס
ובבית אחד במלאח פאס התגוררו שבע משפחות יהודיות. הרוס לגמרי היה בית זה. הביוב היה מציף את החצר מדי ליל שבת, החולדות היו מתרוצצות בין הרגליים, הרטיבות שבתיקרות החדרים היתה גוברת מדי יום ומסכנת את הבריאות וצינורות המים היו שבים ומתפוצצים מרוב יושן. כשהיה יורד גשם על גגו של בית זה, היה גורם לקצר בחשמל ולעלטה מוחלטת. ואם בליל שבת היה זה, היתה השבת נדמית כתשעה באב.
עבד אלקרים, בעל הבית, שהיה מגיע מדי חודש כדי לקבל את שכר־הדירה מידי הנשים, היה מקבל מהן גם זעקות על תנאי המגורים בביתו. נוח היה עבד אלקרים לדייריו, והיה נוהג בם בסבלנות שאין למעלה ממנה. תמיד היה נמנע מלהתייחס לטענות הרבות שהוטחו בו. זאת, לא מפני שלא היו לו תשובות, אלא משום שביקש לתמצתן בתשובה אחת ויחידה.
יכול היה לענות להן שהבית נהרס על־ידיהן, כי הביוב עולה על גדותיו דווקא בליל שבת, משום שמדי יום חמישי ושישי מהרמות כמויות עצומות של מים אל תוך הביוב, עקב ההכנות של אוכל רב כל־כך, לפיות רבים כל־כך. אבל תחת זאת היה עונה, כי הבית הזה נועד למשפחה אחת, בת חמש או שש נפשות, ואילו הם שבע משפחות, המונות למעלה משבעים נפש.
ואכן, צדק. אלא שלדיירים אלה לא היה לאן ללכת.
משפחת אהרן אלפסי, הסנדלר, מנתה אחת עשרה נפשות, מתוכן תשעה ילדים. אחד מהם מפגר בהתפתחותו היה, ולפיכך היה צמוד יומם ולילה לאימו, ששהתה כל העת בחדר האחד ויחיד של משפחתה, והיתה משמשת אף כוועד הבית: מארגנת את התיקונים הקלים בחצר המשותפת ודואגת לתשלום החשמל והמים ולהוצאות אחרות.
כדי להקל על הצפיפות האיומה בחדר מגוריה דאגה משפחת אלפסי
להתקין יציע מצד ימין של החדר. יציע זה שימש כחדר שינה לזוג ההורים, אליו היו עולים לישון רק לאחר שכל ילדיהם היו כבר ישנים במיטותיהם המשותפות. מאוחר יותר התקינה משפחת אלפסי יציע נוסף, מצירו השני של החדר, אשר שימש כמחסן. הבן המפגר בשיכלו, ראובן, היה ישן בלית ברירה עם כל הילדים, ששנתם היתה מוטרדת מבעיטותיו וצרחותיו מדי לילה.
משפחת שלמה בן־יתאח, בעל המכולת, אף היא בנתה לה יציעים בתוך חדרה, עבור ארבעת ילדיה ועבור הילד הנוסף לו ציפו ההורים. אולם בכך לא נפתרה מצוקתה החריפה: למשפחה זו היה ילד בעל גזזת חריפה ומדבקת, שראשו דומה היה לפטריה ענקית, מדממת ומוגלתית. אם היו מכסים לו את ראשו, היה משתגע מן הצורך לגרדו. ואם היה מסיר את הכיסוי, היה מסתער בציפורניו הארוכות על פטרייתו עד זוב־דם. הרופאים הזהירו את המשפחה שהבן, אליהו, עלול להדביק במחלתו את כל אחיו ואף את שאר דיירי החצר. ולפיכך נמרחו כל המשחות והשמנים ואפילו זפת על ראשו של האומלל. לשווא. הפטריה היתה גדלה ותופחת מיום ליום, בעוד האם, רבקה, מכתתת רגליה מרופא לרופא, ולבסוף נותרה מצפה להגעתה של מכונה מיוחדת מצרפת, הקודחת את נקודות התורפה בגזזת ומייבשת את הפטריה לגמרי.
מגיפת גזזת היתה אז במרוקו, שלא פסחה על שום אדם, אף לא על בני עשירים, שנדבקו בה בבתי־הספר וברחובות.
הילדה שהיתה נצמדת לקיר כל אימת שלא הבחינו בה, קולפת ממנו סיד ומכרסמת, היתה סוזאן. הוריה, סוליקה ובנימין אלקריף, היכו בה הרבה כדי להניאה מכך. אולם, בדמה של סוזאן הקטנה היה מחסור בברזל ובסיד ומגיל צעיר מצאה סיפוק למחסורה בקירות הבית, בעוד אימה דואגת לסייד מחדש כל חור וקרחת שהיא יוצרת.
שישה ילדים היו למשפחת אלקריף, שהאב, בנימין, פירנסה במכירת ממתקים.
למשפחת עמרם ופרחה הכהן, לעומת זאת, היו אחד עשר ילדים. עמרם, חייט במקצועו, היה מרוויח לחמו בעמל רב, ובנו בכורו, יוסף, היה עוזר לו. אלא שיוסף הצעיר מופרע בנפשו היה, והתקשה להתרכז בעבודת החייטות. למעשה החזיקו אביו אצלו רק כדי שלא יתנכלו לו, ואף שיכנו משום כך בצריף קטן שהקים לו בחצר.
חיים המורה היה גאוותה הגדולה של משפחתו, משפחת ברוך לוי, אשר מנתה עשרה ילדים. גם השכנים היו מלאי גאווה על הישגו הגדול של חיים, אשר התמסר ללימודיו, עבר קורס למורים והתקבל בהצלחה רבה לעבודת
ההוראה בבית־הספר העירוני ״אליאנס״, אלא שחיים עזב את בית־הוריו מייד עם תחילת עבודתו, ונפטר ממצוקת הצפיפות והרעש של חצר שבע המשפחות, אשר המתה מילדים בימות חול, בשבתות ובחגים, עד שכל החולף על פניה היה מדמה בנפשו כי ליד חצרו של בית־ספר הוא עובר.
בין שבע המשפחות שבחצר היתה גם משפחת סודרי, על תשע נפשותיה, ובתוכן גם הבת ז'ולייט, פקידה שהיתה מתלבטת זמן רב האם ראוי לה להתחתן עם אחד ממחזריה הרבים ולו כדי להימלט ממצוקת החצר, והיתה גם משפחת זגורי, על חמש נפשותיה, שבנה הבכור, יצחק, היה פייטן בחסד, אלא שפיוטיו היו מתערבבים תמיד בשאון הילדים.
כירות פחם, פתיליות נפט, כלי מטבח, ארגזי ירקות ודליי זבל היו מאפיינים את חצר שבע המשפחות. מיום רביעי היו הנשים מובילות סלים ושקים מלאי מזון אל החצר, וביומיים הבאים היתה החצר הופכת לבית־חרושת של מטעמי שבת, בעוד הנשים שומרות על הילדים, המנסים לטרוף את המאכלים הגמורים, שהושמו בקערות תחת המיטות.
כאשר היו באים אורחים לאחת המשפחות, לשבת או לביקור קצר, היתה המהומה גוברת, לפי שכולם היו רוצים לראות את האורחים ולשתפם בחוויותיהם. לכן היו אורחים רבים נמנעים מביקור בחצר זו. כך, למשל, קרה לבני הזוג סלומון, שבאו מן העיר מקנאס לעבור שבת אצל משפחת אלפסי, וכבר באמצע הלילה יצאו מן החצר בהיחבא, כשהם מותירים אחריהם פתק התנצלות על שנאלצו לנסוע חזרה לעירם, משום שהגברת סלומון לא חשה בטוב. אותם בני הזוג סלומון שבו לעירם סעורים מאוד מחיי המלאח של פאס. בין השאר סיפרו, כי משפחת אלמקייס שמחצר שבע המשפחות הופתעה למצוא, באחד הבקרים, כי חולדה מכרסמת בביטנו של בנם הבכור, בלולו. היה זה מחזה מחריד להורים המסכנים, שהתעלפו מרוב זעזוע ונלקחו לטיפול בבית־החולים. עוד סיפרו על ילדה מן החצר הסמוכה, שנבהלה באמצע הלילה כשנכנס אחיה לחדר החשוך, ובראותה אותו נאלמה דום והפכה אילמת. כל מאמצי הרופאים להחזיר לה את יכולת־הדיבור עלו בתוהו, עד שיום אחד באה יהודיה זקנה מן העיר מידלת, הפתיעה את הילדה מאחור בשוברה לידה כד גדול מלא מים, ואז נבהלה הילדה שוב, אלא שהפעם צרחה — ודיבורה חזר אליה בו במקום.
בחצר שבע המשפחות לא הצטרכו הגברים לכתת רגליהם בלילות שבת עד לבית־הכנסת, ואת תפילת הבקשות היו מקיימים בחצרם. שהלוא למעלה ממניין גברים היה שם, ופייטן היה שם, ואהבה לדת היתה מושרשת בם. רבים
היו מקנאים בהם ומזמנים עצמם להשתתף בתפילת הבקשות, המלווה בנעימות מפיוטי הקודש ונמשכת מאמצע הלילה עד בוקר.
כך קרה שבאחד מלילות שבת הצטרף משה אפללו למתפללים והפליא בקולו הערב עד כדי כך, שכל דיירי הבית התעוררו ובאו ליהנות ממנו. פיוט רדף פיוט בפיו ונראה היה כי הכיר היטב ובעל־פה את כל הבקשות שבתפילה. כל הלילה צפו בו הנשים והילדים, והקשיבו לו בסלסלו בקולו החזק, עד שאחת הנשים, שהיתה חולה, באה לבקש ממנו להנמיך קולו כדי שתוכל לנוח. אולם, משה אפללו המשיך בסילסוליו במלוא גרונו בעוד האשה מחרפת ומגדפת אותו, לפי שחשב כי היא מחמיאה לו.
כל משך סילסולו המשיך להביט באשה הצורחת כנגדו, ופניו הפכו סמוקים כל־כך, עד שנדמה היה כי עיניו יוצאות מחוריהן. לפתע פרץ קילוח דם מעורפו של משה אפללו ושטף את הסובבים אותו. קמה צעקה גדולה ומשה נפל ומת.
השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית – חצר אחת בעיר פאס
24/02/20
תם ונשלם "השדה מן המדבר"—נהוראי מאיר שטרית