ברית 36 בעריכת מר אשר כנפו- אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות

אמנון אלקבץ

יהדות מרוקו והשבתאות

״הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם״, כך אנו שרים בחנוכה מתוך שירו המפורסם של מנשה רבינא, ״מי ימלל גבורות ישראל״, משנת 1936.

אכן, מאז חרב המקדש השני, בכל דור ודור נשאו היהודים את עיניהם לבואו של המשיח, אותו גיבור שיגאל את העם מצרותיו. יהודים רבים מרחבי העולם תמיד היטו אוזן קשבת להבטחות הגאולה שהפיצו שליחיהם של משיחי השקר. הציפיות והתארכות מועד בואו, הצמיחו לעתים תכופות ״נביאים״ שקמו והצביעו על ״הסימנים הרבים״ המורים על התגלותו הקרובה, ולעתים אף העידו על עצמם שהם הם המשיחים שנשלחו לגאול את ישראל. אלה זירזו את צמיחתם של ״משיחי-שקר״ שונים ומשונים, וניצלו את הציפיות הטהורות של העם לגאולה שלימה, שהנה ״הגואל״ מתדפק על הדלת, אולם אחריתם הייתה תמיד אכזבה ומפח נפש. מבין העשרות הרבות של ״משיחי השקר״ שקמו וצצו בתולדות ישראל בגלותו, נציין להלן את ארבעת הבולטים והעיקריים שבהם ואת מהלך חייהם ומשנתם בקצרה, ואת הקשר של חלקם למשיחיות בגלות היהודית במגרב.

הראשון בהם היה בר-כוכבא (בר-כוזיבא 136-132 לספירה), שעיני ישראל נישאו אליו כגואל העם והארץ משלטון העריצות של האימפריה הרומית. הציפיות שתלו בו העם וגדולי הדור, ובכללם ר׳ עקיבא שטעה וחשבו ל״משיח הגואל״, הכזיבו. אלפי ההרוגים שנפלו במרד נגד הרומאים בגלל משיחיותו, הביאו למפלתו הגדולה, וזירזו את הקץ לעצמאות העם וחורבן הארץ.

 השני היה ר׳ אברהם אבולעפיה, איש סראגוסא שבספרד (1240־1291), שסמוך לשנת 1270 התיישב בליוורנו שבאיטליה. אבולעפיה היה רב גדול ואינטלקטואל, בעל כריזמה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האסלאם והנצרות ביימי הביניים שלאחר מסעי-הצלב, ונחרט בדם בהיסטוריה היהודית. לאור ריבוי המאורעות של פגיעות ביהודים בתקופה ההיא, התחיל אבולעפיה ״להתנבא״ להצלת ישראל. באחד האירועים הנבואיים שלו, ״נצטווה״ לצאת למסע לארץ־ישראל, לחצות את ״נהר הסמבטיון״, להציל את עשרת השבטים הגולים, ולהצעידם לחירות אל ארץ־ישראל. זו תחילת מלחמתו לשחרור הארץ וזירוז גאולת העם. ואמנם אבולעפיה הגיע לארץ־ישראל והתחיל בהכנות להצלתה מיד יושביה הנוכרים. אלא שבשל מלחמות שהתנהלו באותה עת בארץ־ישראל, הבין שאין ביכולתו לשלוט במצב, ומייד שב על עקביו לאירופה. חסידיו הרבים והמאוכזבים מארצות אירופה ובחלק ממדינות צפון המגרב, החלו אט אט להפנות אליו עורף ולנטוש אותו. בראש מתנגדיו עמד הרשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) שבעת הזאת התגורר באי סיציליה שבאיטליה, ודחה בתוקף את ״נביאותו״ של אבולעפיה. שמעו של אבולעפיה הגיע אמנם למרוקו, ברם, אחר פולמוס קצר שניטש בין כמה מרבני העדה סביב ״נבואותיו״, הוטל עליו נידוי, ונשתכח מהר מן התודעה הציבורית.

למרות כישלונו, המשיך אבולעפיה להתנבא. הפעם ״הנבואה״ שלחה אותו לפגוש את האפיפיור ניקולאס השלישי (1280) בוואתיקאן, ולדרוש ממנו להכיר בו ״כאדון הנביאים וכמלך היהודים״. הוא גם דרש שהאפיפיור יוציא צו המורה לכלל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנוצרי, לקום ולשוב מייד לציון ולירושלים. ״הנבואה״ לא התגשמה כי האפיפיור סרב לקבלו, ואף אסר אותו לתקופה מה בבית הכלא. משהשתחרר מהכלא, התיישב לכתוב נבואה עצמית בזו הלשון: ״בהגיעי אל השמות, ובהתירי קשרי החותמת, נגלה אלי אדון הכל, וגילה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה, ואז הכריחני להתפאר בנבואה״. (מתוך איגרתו: ״וזאת ליהודה). ר׳ אברהם אבולעפיה נפטר בשנת 1291, ולא זכה להתגשמות נבואותיו. מה שכן, הוא הותיר אחריו כמה קהילות יהודיות מאוכזבות, ששוב שבו למדרס רגלם של אדוני-הארץ.

לשלישי קראו אשר לעמלין, יהודי גרמני שצץ בשנת 1502, והכריז על עצמו ״כמשיח״ וכ״מבשר הגאולה״. בהשפעת כתביו הקבליים של דון יצחק אברבנאל, ולאור הפרסומים הרבים על מה שהיה מנת חלקם של היהודים שגורשו מספרד, פרסם לעמלין קול קורא לקהילות ישראל, שבמידה והיהודים ישובו בתשובה שלימה במהלך שישה חודשים, בואו של המשיח ודאי. השמועה נפוצה בעיקר בקרב יהודי גרמניה ואיטליה, ואצל חלק מיהודי פס שבמגרב. אצל הראשונים אף ניתנה הוראה לשבור את התנורים לאפיית מצות של פסח, כי כבר ״בשנה הבאה״ יחוגו את החג בארץ ישראל. בתוך זמן קצר לעמלין נפטר לבית עולמו, תנועתו המשיחית באה אל קיצה, והותירה את חסידיו מאוכזבים עד עמקי-נפשם. מספר לא מעט של יהודים אינטלקטואלים בולטים בגרמניה ובאיטליה, שהיו בין חסידיו של לעמלין, החליטו להתנצר בעקבות אכזבתם ממנו ומהציפיה לקץ הגלות. יהודי המגרב התעלמו ממנו כבר בראשית דרכו, ולא הותיר בהם כל חותם מתורתו המשיחית.

הרביעי ב״משיחי השקר״, והבולט שבהם, הוא שבתי צבי, מחולל התנועה המשיחית החשובה ביותר בתולדות ישראל. שבתי צבי, בנו של יהודי אמיד סוחר בעופות וביצים, נולד באיזמיר שבטורקיה ביום שבת, ט׳ אב שנת שפ״ו – ( 1 אוגוסט 1626), זהו תאריך תיאולוגי ללידתו של המשיח. המדרש קבע שלידתו של המשיח יהא ביום מועד חורבן המקדש, היינו, ביום ט׳ באב. הוריו קראוהו שבתי, על שום שנולד ביום שבת, כך נהגו יהודי הבלקן לקרוא לילדים שנולדו ביום שבת. בצעירותו למד לתואר הרבני ״חכם״. בגיל 15 התחיל להעמיק בלימוד הקבלה, ובלט בחוכמתו, ביופיו, בקומתו התמירה ובקולו הערב. עם בגרותו נמשך לתורת קבלת האר״י שבמהלך המאה ה-17 הסעירה את העולם היהודי. התנועה נפוצה והפכה לתנועת המונים בהיקפה המספרי ־הגיאוגרפי, ובתוך זמן קצר, הגיעה לוילנה, המבורג, אמסטרדם, לונדון, ליוורנו, אוויניון, וכן לאלג׳יריה ומרוקו.

הופעתו של שבתי צבי על בימת ההיסטוריה, נבעה מהציפיות המשיחיות לגאולת העם היהודי שלאחר גזירות תח-תט (פרעות חמליניצקי 1649-1648). גם הציפיות המשיחיות הנוצריות להופעתו של ישוע, המיסטיקה המוסלמית לגאולת העולם ובואו הקרוב של ״המהדי״ (המשיח המוסלמי), שימשו קרקע פורייה וגורם מזרז לצמיחתו ובואו של משיח היהודים. בתקופה זו, אנשים רבים הן מוסלמים והן נוצרים, וכמובן גם היהודים, העידו על עצמם שהם ״נביאים״ שמחפשים להביא גאולה לעולם. בקושטא קמו לא פחות מ-800 ״נביאים״ שבראשם עמד רב בשם ר׳ משה סרוואל, ועל חסידיו נמנו גם כמה מרבני העיר. רב זה הודיע שנתגלגלה בו נשמתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי, על כן התחיל לכתוב ״זוהר״ קבלי חדש. אלה שפיקפקו בדבריו, חששו להזדהות שמא יבולע להם ויחשבו ככופרים המסרבים לקבל את ״נביאותו״ של ״הנביא״. אלא שבתוך זמן קצר, ״נביא״ זה התנדף מתוך העדה כלא היה, ועקבותיו נעלמו. תופעת ״הנביאות״ התפשטה עד שלעתים משפחות שלימות, ובכלל זה גם נשים וילדים, היו נכנסות לאקסטזה, נופלות על פניהן תוך כדי זרימת קצף מפיהן ומלמול משפטים נבואיים בלתי מובנים. סימנים אלה היו מותירים רושם שאכן האל מדבר מגרונן, והצופים היו מאמינים למראי-עיניהם.

יהודי התפוצות הדוויים, שיקעו את עצמם בלימוד הקבלה. רבים פירשו את התופעה כאות להופעתו הקרובה של המשיח, ונסחפו בסערה לשיגעון המשיחיות שהנה הגאולה קרובה. השמועה שנפוצה ברחבי העולם היהודי שהנה קם גואל בשם שבתי צבי, קיבלה תוקף אצל הרבנים ע״פ מה שנכתב בנביא יואל: א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.  ב וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי.  ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:..״(יואל ג/1-3).

בינתיים, שבתי צבי המתבגר, המשיך למלא את כריסו בקבלה הלוריאנית, או אז, החל להרבות בסיגופים והתמודדויות. חרף הכריזמה בה ניחן, החלו להתגלות בו תופעות תמוהות שיחוללו סערות, ולא רק בקרב הציבור היהודי. בשנת התי״ח (1657), בשהותו בסלוניקי בה נכח בסעודת מצווה ובנוכחות חכמי העיר והרבנים, נטל ספר תורה אל מתחת לחופת חתנים, ואירס לו לאשה את התורה. רבני העיר גרשוהו מיד מסלוניקי, והוא ברח לעיר הבירה קושטא. בקושטא המשיך להגדיש את הסאה בהחליטו על ״רפורמות״ בתחום ההלכה ע״י התרת כל מיני איסורים שהם מן התורה, מדרבנן ומן המסורת היהודית. תחילה שינה את ברכת ״מתיר אסורים״ והפכה לברכת ״מתיר איסורים״, ומיד אחרי כן התיר אכילת חלב עליו יש חובת כרת. על פי ״פסיקתו ההילכתית״ העביר את מנוחת יום השבת, ליום שני בשבוע. את צום י׳ בטבת, ביטל, ואת צום י״ז בתמוז הפך ל״חג ההתחדשות״. את ט׳ באב קבע כחג ליום הולדתו, בהסתמכו על מה שנאמר בנביא זכריה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים…״(זכריה ח/19). את ״שלוש הרגלים״ החליט לחגוג ברציפות במהלך שבוע אחד ובעוד שינויים שונים. גם בקושטא לא אהבו את התנהגותו ופסיקותיו, ומשהחל מעמדו להתערער, גורש מהעיר והתחיל בנדודיו לכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. בדרך, ניסה לשנות את אורח חייו ולהתמסר. הוא נושא את יוכבד, אשתו הראשונה, נערה בת 12. אולם ״מרוב קדושתו״, לא קרב אליה מעולם, עד שבית-דין כפה עליו את גירושיה. הפעם העדיף לשאת אשה זונה מליוורנו שבאיטליה בשם רבקה, על פי מה שנאמר לנביא הושע: ״ויאמר ה׳ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים״(הושע א/2), בנסותו לקשר את עצמו לנביאות. גם נישואים אלו לא האריכו ימים, אף כאן נכפו עליו גירושין. נישואיו השלישיים היו עם שרה, ממנה נולדו לו שני בנים, ישמעאל ואברהם. אחר פטירתה של שרה, ושנתיים לפני פטירתו, הוא נושא את אסתר, אשתו הרביעית, המטרוניתא, בתו של ר׳ יוסף פילוסוף, רב עשיר ונכבד מליוורנו, עמה לא היו לו ילדים. משפחת פילוסוף היו אלה שיצרו את קהל התומכים הנלהבים לאחר מותו של שבתי צבי, ונקראו: ״הַדוֹנָמֶה״, ״אנוסים מרצון״. ״הדונמה״ נהגו כמוסלמים בציבור, אך בסתר דבקו ביהדות מסורתית- כופרת, והמשיכו להתחתן בתוכם בלבד.

ברית 36 בעריכת מר אשר כנפו- אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר