הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

 

הוועד החדש של הקהילה מעניין בהרכבו, שכן הוא כלל כנשיאי כבוד את שני המנהיגים החזקים של הקהילה, שכאמור התעמתו ביניהם בעבר, וייתכן שהדבר משקף את הרצון להביא לאחדות בקהילה לנוכח אירועי המלחמה. בבחירות של שנת 1934 לא נבחרו נשיאי כבוד. ההרכב של הוועד מאשר את קביעתו של הנרי כהן שהוא היה הדמות המרכזית. בין חברי הוועד נזכר לראשונה שמו של ספרבר. ככל הנראה הסכימה הקהילה – כלשונו של גז – למנותו לנציגה מול הגרמנים בסמוך למועד זה – פברואר 1943. מעניינת במיוחד הוספת שמו של ויקטור גז לנשיאי הכבוד. בן אם אכן ברח לתוניס כשהחל הכיבוש של צפאקץ ובין אם עבר לשם קודם לכן, הרי כעת הפגין נוכחות בצפאקץ לפחות בשמו.

הקהילה ביקשה מהמפקח האזרחי לאשר את הרשימה באמצעות צו כמקובל, אך לא מצאתי עדות לצו כזה. ועוד הערה בשולי ענייני ההנהגה : אין לנו שום עדות על התנהלותם של הרבנים בקהילה היהודית בתקופה זו, אין הם נזכרים במסמכים רשמיים, ואין כל עדות על פועלם.

ככל הנראה בין משפחת ספרבר לבין משפחת גז נרקמה ידידות עוד לפני המלחמה. כאשר החלו ההפצצות על העיר הרחה משפחת גז לבית החורשת של שמן זית של ויקטור גז, שהיה מחוץ לעיר, ומשפחת ספרבר התגוררה עמה שם.

מכאן שבתקופת הגרמנית שהה לפחות חלק מהנהגת הקהילה בבית החרושת המשפחתי. ספרבר ניהל את פעילותו ממקום זה, ובני משפחת גז, ובעיקר מטילדה, סייעו לו, וכך מצויה הייתה מטילדה במרכז העניינים בתקופה זו. בעלה מוריס, נאסר יחד עם ראשי הקהילה, והם היו בני ערובה של הגרמנים.

לפי עדותה של גז הגרמנים לקחו בני ערובה כדי להבטיח כי היהודים ישלמו את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם. אם המידע שבידינו נכון, הרי הדרישה לקנסות הוצגה רק בסוף מרס 1943. משמעות הדבר כי רוב חודשי הכיבוש הגרמני לא היו ראשי הקהילה או נכבדים מהקילה במאסר.

החיים בצפאקץ כמו בשאר ערי תוניסיה, התנהלו בתקופה זו בין שלושה מוקדי כוח : הצרפתים, שהמשיכו לנהל את העיר כבעבר, ההנהגה המוסלמית של העיר והכובשים הגרמנים. את המשא ומתן עם הקהילה היהודית בצפאקץ ניהלו האוברשארפיהרר גאורג בֶסט, אחיו של מושל דנמרק, והשטורמשארפיהרר יֶנְסֶן.

בסט היה גם הממונה  על העיר סוסה, ולא ברור כיצד התנהל בין שתי ערים. בעדותה של גז הוזכר שם שמו של וון פשט "הקומנדאט הנאצי בעיר שלנו. מפקד הצבא הגרמני בצפאקץ ביקש מספרבר, שהיה כאמור הנציג של הקהילה מול הגרמנים, שידאג לו למשרת אישי.

ספרבר שלח אליו את האח הערבי שהעסיק במרפאתו, ובהתאם להנחיותיו אסף האח מידע על המתרחש אצל הגרמנים והעבירו לספרבר. על מערכת היחסים שבין ספרבר לשביו המפקד הגרמני של צפאקץ אפשר ללמוד מתיאור הוויכוחים בינם בענייני הקנסות והחרמת הרכוש מהקהילה היהודית ובעניין גיוס הצעירים לעבודות הכפייה. מוקדי חיכוך אלה אפיינו את מערכות היחסים שבין הגרמנים לבין ההנהגה היהודית גם בערים אחרות, בעיקר בתוניס הבירה.

עובדי כפייה.

איננו יודעים מתי בדיוק הועלתה לראשונה הדרישה לגיוס עובדי כפייה. גז סיפרה כי כאשר דרש המפקד הגרמני המקומי מספרבר צעירים לעבודות מחוץ לעיר, הוא נאלץ לפרסם מודעה שבה הוטלה על כל הצעירים מגיל שמונה עשרה ועד חמישים חובת התייצבות.

אלא שספרבר חשש מאוד שהצעירים לא יגיען ביום שנקבע, ושדרוש זמן נוסף לגיוסם, וביקש להרוויח זמן. לפי בקשתו של ספרבר הכינה הטבחית של מטילדה גז ארוחה דשנה וכבדה מאוד, והמשרת הערבי שלה הביא את האוכל למקום שבו ישבו וון פשט וספרבר חיכו לצעירים שיבואו להתייצב.

ד"ר ספרבר אמר לו : "היות וישנה עבודה רבה היום, המשפחה שלחה לי את האוכל, אם אתה רוצה להצטרך אלי בבקשה. יש לי בקבוק קוניאק מזמן, תאכל ותשתה". הקצין הגרמני חשד כמובן וביקש מספרבר לטעום לפניו מכל דבר מאכל. בתום הארוחה אמר לו ספרבר : "עכשיו, לא היהודי ולא האויב מדבר אתך אלא הרופא. בתור רופא אני מבקש ממך ללכת לשכב , לנוח שעה או שעתיים.

ואכן הקצין הגרמני חש עייף ושכב לנוח, ולדברי גז ישן שלושה ימים ושש שעות. גם אם מספר שעות השינה בעדותה מוגזם, מסתבר כי ספרבר קיבל שהות נוספת לגייס את הצעירים היהודים לעבודות הכפייה. לאחר שהתעורר וון פשט החל ספרבר למיין את הצעירים שהגיעו, ומצא כי רובם, "חולים" במחלות שונות שמנעו את גיוסם.

נשארו כשבעה עשר צעירים יהודים שהחליטו לגונן על ספרבר. הם נשארו במקום הריכוז, והוא חזר לבית משפחת גז וסיפר את מה שקרה. בעצתה של מטילדה הוא הסתתר אצל צרפתי, פקיד דואר בכיר, שהיה בקשרי ידיות עם היהודים וכך ניצל. מכל מקום פרשה זו לא מנעה את הגיוס של הצעירים לעבודות הכפייה.

הערת המחבר – פרטים רבים בסיפור מרתק זה אינם ברורים, והמראיין לא נתן ובדק את הדברים עם המרואיינת. לא ברור באיזה שלב של הכיבוש התרחשו הדברים. לכאורה היה זה ממש לקראת סוף הכיבוש. מה קרה לצעירים שנשארו ? האם הם גויסו ? כמה זמן התחבא ספרבר ומה קרה בפגישה הבאה שלו עם וון פשט ?

ניתן לקבל את גרעין הסיפור כנכון, אך הוא מחייב אישוש ממקורות נוספים, אם יש כאלה. סיפור זה מסתיים בעדותה של גז בסיפור אחר, על החרמת הרכוש ועל שיתוף פעולה של יהודי עם הגרמנים ". עד כאן הערת המחבר.

הגרמנים דרשו מקהילה היהודית מאה יהודים באופן קבוע לעבודות הכפייה, שעיקרן היה עבודות בנמל, פריקת כלי רכב צבאיים ובניית מקלטים. הקהילה קראה לעניי העיר לבוא ולבצע עבודות אלה תמורת שכר של 100 פרנק ליום – היה בכך ביטוי להבדלים המעמדיים ולהשלכותיהם על היחסים החברתיים אפילו בקהילה קטנה כמו זו שבצפאקץ. כמה שבועות לאחר הכיבוש ביקשו הגרמנים לכלוא את כח הגברים הכשירים בעיר, אך ראש הקהילה היהודית התריע מפני סכנת מגפה חמורה, והגרמנים ויתרו על כוונתם.

על פי עדותו של סעדיה חורי, אחד מפועלי הכפייה בצפאקץ, עבודת הכפייה לא הייתה חובה, שכן היו מספיק מתנדבים עניים שיצאו לעבודות אלה. אף שמשפחתו ברחה מהעיר עם פרוץ הקרבות וההפצצות, הוא התייצב לעבודות הכפייה, שכן ידוע שרק הכסף שקיבל בעבור העבודה יוכלו להצילו מסכנת רעב.

כל יום הלכתי 12 ק"מ ברגל לכל כיוון, הייתי צעיר, העיד. והוסיף, אני הלכתי מרצוני, שמעתי בקול הנכבדים. האפשרות לחזור הביתה בכל יום, העובדה שהעבודה לא הייתה קשה מדי, שיחס הגרמנים לא היה קשוח במיוחד, הקלו את גיוס העובדים בקהילה הקטנה. עיקר העבודה לדברי חורי הייתה כריית פחם והטענתו בנמל.

על פי עדותה של גז הייתה "עבודת כפייה בנמל. הם היו תחת הפגזות במשך ימים ולילות. האח שלי היה כל הזמן תחת הפגזות. כאשר הייתה הפגזה ורצו להתחבא, אבל היהודים היו צריכים להמשיך לעבוד, כאילו שום דבר לא קרה, בהפגזות הללו היו כל כך הרבה מתים על ידם. לא ידענו איך לצאת מזה.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 32

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר