דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

ארבעה חודשים לאחר התחלת הגירושים לקפריסין בידי הבריטים סוכם בין ועדות העלייה של מחנות הקיץ 55 , 63 60 , לנציגי הסוכנות היהודית זיכרון דברים שקבע את סדר העדיפות לעלייה לפלשתינה- א"י מקפריסין. א. העלייה לפלשתינה א"י תהיה לפי מועד גירוש הספינות לקפריסין; ב. ניתנה עדיפות – לנשים בחודש האחרון להריונן ולבעליהן ולמשפחות עם ילדים עד גיל ;4  ג. חולים ששהייתם בקפריסין סיכנה את חייהם או שהיו צריכים טיפול שניתן רק בארץ ישראל לשמירת בריאותם קיבלו עדיפות מחוץ לתור. הסוכנות היהודית התחייבה להמליץ בפני השלטונות על שמירת עקרונות אלה. כשנה לאחר גירוש הספינה הראשונה 'יגור' לקפריסין – – נחתם זיכרון דברים נוסף שהסדיר עליית חולים מחוץ  לתור. ההסכם הוסדר בין אברהם זילברברג, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לרופא המחנות ד"ר מוסברג, ולמזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף ונקבעו בו תנאים ברורים כולל בדיקה מקיפה של מצב החולה עד מתן האישור המיוחל.

ביקורה של גולדה מאירסון, חברת הנהלת הסוכנות היהודית, בנובמבר 1947 , שכנע את המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף לקבל את הצעתה לאפשר העלאת תינוקות עד גיל שנתיים עם הוריהם וילדיהם האחרים ובני נוער יתומים מגיל 18 ומטה וניכויים מהמכסה החודשית של 750 ממגורשי קפריסין. החלטה זו לא אומצה על ידי ועד העלייה של מעפילי הספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' שהודיע: "החלטנו לא לתת יותר אף מקום מתוכנו להורים או לתינוקות שלהם, חוץ מתינוקות והורים שהיו ברשימה העלייה של 28.11.47 שלא יכלו לעלות בגלל החוליגניזם במחנות הקיץ".

ההסכם של גולדה מאירסון עם ממשלת המנדט אִּפשר עליית ילדים ותינוקות עם הוריהם מקפריסין. עם זאת הורים שליוו את ילדיהם נוכו מהמכסה החודשית. גם מעפילי 'רפיח' ו'לנגב' לא קיבלו את מרות המזכירויות המשותפות והפגינו בעת ביקורה של גולדה מאירסון בקפריסין במחאה על מתן עדיפות לעלייה לילדים ותינוקות, למרות שמכסת הילדים הראשונה – 28.11.47-  לא נוכתה ממכסת המעפילים החודשית. בספינה 'רפיח' לא היו מעפילים מוגרבים, אך בספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' הם היוו 17% מהמעפילים. בראיון עם אמנון בן שושן, מעפיל ב'לנגב' ממחנה 55  הוא לא זכר את ההפגנה של מעפילי 'רפיח' ו'לנגב' ולא את ההתנגדות לשינוי סדר בעלייה שנקבע בידי מזכירויות המחנות. כעסה של מזכירות מחנות הקיץ בקראולוס יצא על מעפילי 'רפיח'. וזו שלחה מכתב התנצלות לגולדה מאירסון, "בעלבון, כאב ובושת פנים קיבלו מעפילי קראולוס את התנהגותם של כמה – האנשים בלתי אחראים באונית 'רפיח'". –  המזכירות שניהלה את ועדת העלייה ידעה שתפקידה לשמור על העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' כדי ל'הרגיע' את רוחות יושבי המחנות. עד הרקע למאבקים שהתפתחו מהלך שהייתם של המעפילים בקפריסין. מאבקים שמעפילי צפון אפריקה לקחו בהם חלק.

המאבקים לאכיפת למניעת פגיעה בעיקרון סדר העלייה. סדר עלייה ארצה עלה לעיתים קרובות על סדר יומם של המעפילים בקפריסין ובעיקר לגבי קבוצות מעפילים מאורגנות על ידי תנועות פוליטיות במחנות. היה ניסיון של הרב סימיוטיצקי להקדים עליית בני ישיבה ובכך לפגוע ב עקרון זה. לכך התנגדו בתוקף נציגי התנועות ובראשם 'אגו"י' ו'פאג"י', "דעותינו שבבית כלא אסור לעשות הפליות בין אסירים לאסירים. ]…[ ואפילו אם לבכר את המטרה של הרב סימיטיוצקי. בשום אופן אי אפשר לבצע הדבר בגלל העצבנות והדיכאון ששורר במחנות ולא יינתן לנו האפשרות לעשות שינויים נגד רצון המעפילים ונגד חוק עלייה ששורר פה".

הטיעון של המעפילים שהתלוו לו עצבנות ותחושת הכליאה במחנות היה חזק דיו כדי לעמוד כנגד ניסיון להעלאת בני ישיבות מחוץ להסדר. גם מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת', שכבר ויתרו על זכותם לעלות לטובת הסכם עליית הילדים והתינוקות לא היו מוכנים לוותר, למרות שהפנייה הייתה על דעת משרד החוץ הבריטי.

במקרה אחר מעפילים שהתגלגלו, לדבריהם, לאסונם , למחנה 55  בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה, הביאו לתשומת לב המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ בקראולוס, ששהייתם בקפריסין נמשכה עשרים חדשים וביקשו זכות בכורה בעלייה ארצה, מפני "שספינותיהם 'חיים ארלוזורוב', 'שבתאי לוז'ינסקי', 'מולדת' ו'תאודור הרצל' הקדימו את עליית מעפילים אחרים מקפריסין ארצה ושומה עליהם להיכלל בעלייה זו".  לא נמצאה אסמכתא שבקשתם אושרה.

החשש מאי סדרים בעלייה הביא לדרישת מעפילים במחנות החורף לבדוק את הקשר בין המכסה החודשית לעלייה של מעפילי קפריסין לבין מכסת המעפילים שהשתחררה ממחנה עתלית. נשאלו שאלות נוקבות: לפי איזה קריטריון שוחררו מעפילי 'מולדת' ו'תאודור הרצל' ? האם ילד שנולד בעתלית בא על חשבון המכסה הקפריסאית?  שאלות שהעידו על תהיית המעפילים על מידת השקיפות והאמינות יישום עיקרון העלייה ארצה שהיה בידיהם.

נתוני העלייה במהלך ינואר ספטמבר – 1947 הראו שבתקופה זו עלו רק 149 'ספרדים' 523 מבין מגורשי קפריסין שחלקם היה מארצות הבלקן ויוון וגם מצפון אפריקה. בעוד שבאותה עת 6,230 'אשכנזים' עלו ארצה. הסבר אפשרי טמון בעקרון העלייה ארצה לפי מועד גירוש הספינות לקפריסין. בתקופה זו הגיעו שתי ספינות שהעפילו ישירות מצפון אפריקה ובהן 885 מעפילים שגורשו לקפריסין בנוסף ל- 800 מעפילים צפון אפריקאים מנמלי אירופה שהעפילו ב- 11 ספינות, לעומת 28,549 מעפילים משארית הפליטה שגורשו לקפריסין באותה עת. כך שהפרופורציות נשמרו פחות או יותר בתוך ובין הקבוצות.  השהייה במחנות קיץ החשופים לפגעי הטבע לא הקלה על מעפילי צפון אפריקה ובוודאי גם לא על מעפילים האירופאים. אך השהייה הארוכה תסכלה מאד את שניהם.

הקדמת העלייה לארץ ישראל. במקרים מסוימים הייתה אפשרות להקדים את העלייה לפלשתינה- א"י, בעיקר מסיבות בריאותיות או מקרים חריגים. מעפילי צפון אפריקה הגישו לוועדות העלייה במחנות בקשות מעטות להקדמת עלייתם מקפריסין. הבקשות היו על רקע מצוקה משפחתית, בעיות בריאות ואיחוד משפחות. רוב הבקשות נכתבו ביידיש. הרב יצחק שרייבום ניהל פנקס בקשות של מעפילים ובו העלה את נימוקיהם ואת החלטת ועדת העלייה. רוב הבקשות היו של מעפילים יוצאי אירופה שהגיעו ממחנות העקורים שבורים בנפשם ובבריאותם הגופנית.

בקשתה של חזות אסתר מ'שיבת ציון', מחנה 64  להקדים עלייתה, התבססה על זיכרון הדברים משנת 1947 שהעדיף עליית חולים שרק טיפול בארץ יסייע להם "אני הזקנה מכולם  )בת – 70 ( ומיום הגעתי לקפריסין נחלתי ]חליתי, ד.ב[ בניפוח רגלים שאי אפשר לרפאותה כי אם בארץ ישראל". היא ביקשה הנחיות כיצד לפעול. לפי כתב היד ניתן להניח שלא היא כתבה את המכתב, אלא אחד המעפילים ששלט בשפה העברית סייע בידה. חברתה למחנה, חנה פדידה מעפילה בת 17  ביקשה להתאחד עם משפחתה לאחר שסעדה את אחותה בבית החולים הצבאי הבריטי או לחילופין להצטרף ל'תור' העלייה של הוריה. עטיא אליהו ביקש להתאחד עם אשתו ושני בניו התאומים החולים שהורדו מהספינה 'שיבת ציון' עם הגעתה לנמל חיפה והועברו למחנה עתלית בעוד הוא ובנו גורשו לקפריסין. זוג צעיר דאאן ]דהאן, ב.ד[ רפאל בן 18 ואשתו רחל בת 16 ביקשו להקדים עלייתם כי האישה הייתה בחודש מתקדם להריונה. לא ידוע אם בקשות אלה נענו.

אמסלם פיפין, מ'שיבת ציון', מחנה 64  ביקשה להקדים את עלייתה מאחר שבעלה נשאר במחנה העלייה באלג'יר ונולד לה בן נוסף בקפריסין. היא הגדירה עצמה כ"אשה עזובה ועצובה" ובקשתה נתמכה על ידי המטפלים במרפאה שבמחנה. שמעון וזאנה, מעפיל 'יהודה הלוי', גולל את סיפורו מאז נותק מאשתו ובנו במחנה העלייה טנס באלג'יר. למרות שפנה להסתדרות הציונית במרוקו לא נענה. הוא צרף את מכתבי אשתו שנשלחו ממרוקו וציין שהם מלאים ייאוש ואכזבה. כול בקשתו הייתה להקדים עלייתו ארצה כדי לסייע בהעלאת משפחתו ממרוקו. בשני המקרים לא נמצאה אסמכתה שהבקשות אושרו על ידי ועדות העלייה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון