נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח

העובדות לאמיתן שונות לחלוטין. מרדכי כהן (1929-1856) איש טריפולי כַּתב של כמה עיתונים יהודיים בעולם, חיבר את ׳הגיד מרדכי׳ על ההיסטוריה של לוב ויהודיה ועל מנהגיהם ומוסדותיהם, שהוא ספר יסוד בתחומו. הוא היה משכיל אוטודידקט, שלמד שפות וענייני הלכה ומשפט, איש ציבור ומעמודי התווך של הרפורמה בחינוך היהודי בלוב. חלקו הרביעי של ספרו מתאר את הכיבוש האיטלקי בשנת 1911. אומר על כך פרופ׳ ה׳ גולדברג, מהדיר הספר: ׳כאן מתגלה הכהן כאדם שניחן בראיה חודרת ובעל חוש התמצאות בענייני דיומא […]׳. כמה מאמרים מאת מ׳ כהן ב׳החרות׳ – הוא פירסם מאמרים רבים גם ב׳היהודי׳, ב׳הצבי׳ וב׳הצפירה׳ – על לוב הם אכן מרובי עניין. תגובת ׳מוריה׳ על דברי כהן אין לה אפוא שום יסוד במציאות או באישיות המחבר מטריפולי, אולם היא ספוגה דעה קדומה ורטוריקה נמוכה, סטירית כביכול.

העימות השני הוא במלחמת השפות, ששיאו הוא משפט שהגיש ׳החרות׳ נגד ׳מוריה׳ והוא נידון בפירוט בפרק השישי לעיל.

העימות השלישי הוא תגובה לדברי הסופר מ׳ מבש״ן ב׳החרות׳ בגנות היורדים מהארץ למצרים במהלך מלחמת־העולם. לדבריו, בני ישראל יצאו ממצרים לא מרצונם אלא גורשו בידי פרעה, כשם שכורש גירש את היהודים מבבל. ׳מוריה׳ פירסם על כך כמה מאמרים זועמים ובהם הואשם מבש״ן ב׳מלשינות׳, כמי ש׳עומד בגלוי על דם אחיו׳ ומחרף ׳את כל עם ישראל בכלל׳, שמאמרו מהווה ׳כגולת הכותרת לכל המאמרים האנטישמיים […] מאז ומעולם׳. ואילו ׳החרות׳ הוא ׳עתון משולל כל אחריות מוסרית ולאומית׳. עד כדי כך! האשמות בוטות אלו ללא כל פרופורציה לטיעון של מבש״ן, גם אם לא מסכימים לדבריו, יסודן בדעה קדומה עויינת כלפי ׳החרות׳.

סיכום: ׳החרות׳ – הניסיון להשתלב ושברו

אפיונו של ׳החרות׳ כעיתון להלן הוא על רקע העיתונות העברית בארץ באותה תקופה, וכן הטיעונים וההערכות כלפיו שהובאו לעיל.

׳החרות׳ היה ׳עיתון לאומי׳, נאמן לציונות, לתחייה העברית ולאחדות הכלל־יהודית, ואלה ניכרו בתכני הפרסומים בו, בזיקותיו הציבוריות ובעמדות של ראשיו ורוב משתתפיו.

הוא לא היה עיתון עדתי, אף שמייסדיו ועורכיו היו ספרדים והיסוד הספרדי בין משתתפיו ובתכניו היה מרובה יותר מאשר בעיתונים עבריים אחרים ביישוב.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי לטוב ולמוטב. לטוב – כי הצליח מבחינה כלכלית, היה עיתון יחיד ביישוב עד אז שלא קיבל סיוע כספי ציבורי ושרד זמן ארוך יחסית, יצא ברציפות, הגביר את תדירותו וזכה להשג בריבוי המודעות בו ובתפוצתו.

טוב גם בהיותו בלתי מחויב לציבור או למוסד כלשהו, פתוח יותר מעיתון כלשהו לפניו ביישוב למשתתפים מכל מגזרי היישוב ולדעות שונות זו מזו כל עוד אינן חורגות מהנאמנות הכוללת לתחייה הלאומית והעברית. הוא גם היה הוגן כלפי השונים ממנו בדעה ואף כלפי מתנגדיו. לכך יש יוצא מן הכלל אחד, בריב הרבנות הספרדית הוא נטה לצד אחד.

׳החרות׳ היה אבי עיתונות האקטואליה המסחרית ביישוב, בעוד שאת עיתוני בן־יהודה ראוי לאפיין, מבחינת עקרונות עריכתם, כעיתוני אקטואליה אידיאולוגיים, בדומה לעיתונות הדתית, הציבורית והמפלגתית.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי גם לשלילה, בכך שלא הקפיד להבדיל בין שיקוליו המערכתיים ובין אינטרסיו המסחריים. אך יש שתי דרגות שונות של תופעה זו. האחת, כאשר עיתון מפרסם כתבה שכוללת פרסומת מוסווית תמורת תשלום, או כאשר כתב העיתון גם מגייס מודעות או מטפל במנויים. הדרגה השנייה היא כאשר עיתון מקבל או דורש תשלום כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעה או מאמר שיש בו הבט ציבורי – האשמה אשר ׳הפועל הצעיר׳ ו׳מוריה׳ חזרו והטיחו ב׳החרות׳. נראה לי כי יש הבדל מוסרי ומקצועי־תקשורתי בין שתי תופעות אלו. הראשונה היא פגם עיתונאי, ובלי להקל ראש בה אפשר להתייחס אליה על רקע הנסיבות הכלכליות ביישוב בזמנם של עיתונים אלה. גם קל יותר לקורא להבחין בה. התופעה השנייה ממוטטת את יסוד ההגינות של עיתון ואין להתייחס אליה בהבנה או בסלחנות כלשהי. ב׳החרות׳ היו תופעות מהדרגה הראשונה, אך ספק אם עיתון אקטואליה כלשהו ביישוב באותו זמן – להוציא שני עיתוני הפועלים המסובסדים – נמנע מהן.

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'350