עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

ר׳ יחייא בן חמו בר אברהם. בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים בפאס, הועמד בראש הצוות שנקבע לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. נזכר בתואר ׳הדיין' ונראה ששימש כדיין יחיד של התושבים מאחר שהוא היחיד שנזכר בתואר זה. כמו־כן חתום ראשון על כתב אחריות שקיבלו התושבים, לגבי כל נזק שייגרם לחברי המשלחת ששלחו למלך למכנאס. בתשובות ר׳ שלמה דוראן מוזכר ביקורו בעיר וארגלאן והוראתו שם בעניין ייבום, ומתואר בשם ״החכם השלם״ בניסן שנת של״ד (1574) הצטרפו חכמי ויניציאה לשאר חכמי איטליה בהסכמה שאסרה את העיון בחיבור ״מראה עינים״ לר׳ עזריה מן האדומים, ללא קבלת רשות כל יחיד ויחיד מחכמי עירו; בין החכמים החתומים נמנה ר׳ יחייא בן אברהם ס״ט ן׳ חמו. באותה שנה, נזכר המגיה של ספר טור יו״ד עם ביאור בית יוסף בוויניציאה, בשם ר׳ יחייא בן אברהם בן חמו, ולדברי רי״מ טולידאנו  מדובר בר׳ יחייא דנן, אשר היגר ממארוקו לוויניציאה ועסק שם בהגהה. אך אין זה מסתבר, מאחר שבשנת רפ״ו כיהן כדיין בפאס, וסביר להניח שהיה אז לכל הפחות כבן שלושים. כלומר, בשנת של״ד היה כבן שמונים שנה, ואדם בגיל כזה אין נראה שיכול לעסוק בהגהה, ובפרט בהגהת ספר בהיקף של טור יו״ד עם בית יוסף; מה גם שהמגיה לקח על עצמו לזקק את הספר משגיאות שנפלו בו בדפוסים קודמים, כדבריו בתחילת הספר: ״נערתי חצני לבררו וללבנו עד שישאר נקי מכל סיג מכל עון ואשמה״  מלאכה שאינה תואמת לאיש שהפליג בזקנה. לכן גם אם אכן היה קשר משפחתי ביניהם, יש להניח שהמדובר בנכדו. יתכן והוא מחבר פי׳ עשר ספירות.

 ר׳ יוסף טובי, מחכמי הגירוש. חתום שביעי על תשובתם לר״ח גאגין וכן חתום חמישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ יוסף כיהן כראש ישיבה בפאס. הוא חתום שלישי על תקנת המגורשים בניסן שנת ש״ה (1545). בתקנות שנתקנו משנת ש״י ואילך נפקד שמו, וייתכן שאז כבר לא היה בחיים.

ר׳ אהרן הכהן ב״ר נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שלישי על תקנת התושבים שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. נראה שיש לזהות אותו עם אהרן בן נחמיה, החתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו על עצמם התושבים ״, ורק שם המשפחה הושמט בטעות, מאחר שמשפחת בן נחמיה אינה קיימת במארוקו. שם חתום שביעי כהן בן נחמיה; השם כהן כשם פרטי אינו קיים במארוקו, ונראה שיש לזהות אותו עם החכם ר, אפרים כהן ב״ר נחמיה, החתום על תקנת התושבים בדבר גביית כתובת האלמנה שנתקנה בשנת ש״י(1550), ורק שמו הפרטי נשמט בטעות בידי המעתיקים. נראה שר׳ אהרן ור׳ אפרים היו אחים.

ר׳ זכרי הכהן ב״ר נסים, מחכמי התושבים. חתום בשנת רפ״ו על תקנת התושבים וכן נמנה באותו מעמד עם הארבעה שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. חתום שני בכתב אחריות שקיבלו התושבים.

 חנניה הכהן בר משה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים בשנת רפ״ן .

משה הכהן ב״ר יחייא, מראשי קהל התושבים, חתום רביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ שאול בן כמון, מחכמי התושבים. נמנה בשנת רפ״ו עם הארבעת שנקבעו לטפל בבדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות. הגיע לידינו כתב־יד שהעתיק בנו ר׳ יעקב, המכיל פירושים רבים לארבע מגילות, ביניהם פירושי ר״י עראמה ור״א סבע לאסתר וקהלת; פירושי רמב״ן ונרבוני לאיכה; פירושי רמב״ן ור׳ אברהם בן נחמיאש לשיר השירים; ועוד. בעמוד הראשון של כתב־היד באים דברי המעתיק: ״אני הצעיר יעקב ברכ״ה הר׳ שאול נ״ע המכונה בן כמון, בראותי זה הספר שכתב הר׳ דוד אבן חיים ז״ל, טרחתי בגופי ובממוני עד שכתבתיו על ידי סופר״. ר׳ דוד אבן חיים, חתום בכ״ב אב ש״י (1550) כעד קיום על פסק־דין בעניין תביעת כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב בן רמוך. מאחר שנזכר בכתב־היד בברכת המתים, הרי שזה הועתק לכל המוקדם אחרי שנה זו.

נתן בן לוי ב״ר סוסאן, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ואחד על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

שטון הלוי בן שטון ב״ר שאול, מראשי קהל התושבים. חתום שישי על תקנת התושבים המסדירה הפיקוח על ענייני השחיטה והאוסרת להשתמש בהיתר הנפיחה.

שמעון בן מייארא בן מסעוד, מראשי קהל התושבים. חתום שלושה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יוסף מינדא בר משה, מחכמי הגירוש. חתום חמישי על תשובתם לר״ח גאגין, וכן חתום שלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתם על תקנה שנתקנה בשנת ש״ה (1545). נראה שנפטר בין שנת ש״ה לשי״א, מאחר ששמו נעדר מהתקנות שנתקנו בשנה זו.

ר׳ שלום בן מסנות, מהעיר תוניס. תלמיד־חכם וסוחר בסחר הבין־לאומי. לרגל עסקיו ביקר במדינות שונות: מארוקו, מצרים, ארץ־ישראל וארצות אשכנז. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס וכנראה שהה בעיר תקופה ממושכת. כאשר ראה שהיתר הנפיחה התפשט גם בין התושבים, הוכיח אותם שלא טוב עשו, ועליהם לחזור למנהג אבותם שהוא המנהג המקובל בכל הארצות בהן ביקר. אף־על־פי שהחזיקו בידו מספר חכמים מהמגורשים, הרי רוב חכמי המגורשים, ובראשם ר׳ משה חלואה התירו לתושבים לנהוג כמותם; ודברי האחרונים התקבלו. הוא ור״מ חלואה פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן  בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו (כנראה בספרד, ונשאר שם) ושלח ביד גוי מכתב ובו מינה יהודי מסוים כשליח לכתוב ולתת גט לאשתו. הלה מילא את שליחותו, ועל־סמך זה נישאה האשה לאחר. נראה שגם בנידון זה יצא העירעור על כשרות הגט לראשונה מפי ר״ש בן מסנות.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 52

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
« פבר    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר