יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרק א'

בימי שחרותי, ילדותי ונעורי הולדתי בלי תאריך * בית אבי ביפו העתיקה * חנוכי הראשון * בתלמוד תורה ביפו * נסיעתי הראשונה לירושלים על גבי חמור * בית אבי * מרכז ראשית הישוב היהודי ביפו * אמי המכבדת ומשמשת תלמידי-חכמים * מהומת המטבעות * נחלתנו הראשונה ביפו * נוה שלום * הרבי החדש ר' שלמה בחבוט *

בשנת 1870 נולדתי ביפו העתיקה להורי המנוח רבי אהרן שלוש יליד אורן במדינת אלג'יר והמנוחה שרה לבית ברוך מצליח, ילידת בגדד. לדאבוני, לא מצאתי בספרי אבא ז"ל, את תאריך היום והחודש שבהם נולדתי. המקום שבו ילדתני אמי, עדין שמור בזכרוני, כפי שנמסר לי על ידי הורי ומשפחתי, והוא – ביפו העתיקה. הבית הזה משמש כיום בית-חרושת לסבון השייך לנוצרי הידוע בשם "חנה דמיאן". בימי מגורי אבי בבית הזה, שהוא בן שלש קומות וחדרים רבים בו, חלק את הדירות לחלקים שונים, בכדי לתת האפשרות למשפחות יהודיות אחרות לגור יחד עמו וחדר מרווח אחד הקדיש לבית תפלה ובשאר שני החדרים גרה משפחתנז [צ"ל משפחתנו] שבהם ביליתי את ימי ילדותי. עם התפתחות הישוב, בחרה הממשלה התורקית בבית זה, הכניסה בו שנויים והכשירתהו להיות "בית הממשלה", שבו התרכזו כל צרכיה ועניניה. הקומה התחתונה שמשה לבית-האסורים ועד היום ידוע הבית בשם "הסריה אלעתיקה" [הבניין קיים עד היום, ושוכן בו המוזיאון לתולדות יפו].

בשנת 1875 התחלתי להבין, לפי הכרתו של ילד בגיל רך כזה, את הסביבה שבה חייתי. הורי גדלוני על ברכי התורה והמוסר ושאפו להשריש בקרב בניהם את רוח האהבה והחבה אל המסורת הישראלית וכל הקנינים הרוחניים של האומה. מדי יום ביומו הלכתי לחדר שנקרא "תלמוד תורה", אשר התנהל תחת השגחת המנוח מר אבי ז"ל. עד היום נשתמרה היטב בזכרוני דמותו של המלמד המנוח רבי יעקב בושקילא. התלמוד-תורה נתחלק לחדרים אחדים, שבכל חדר למדו למוד אחר. באחד היו הילדים קוראים מקרא ובני תפלה וחדר מיוחד לילדים בגיל 4 – 5 שנים, שבו למדתי גם אני.

זוכר הנני, כי בשנת 1876 ,באחד הימים לפני הצהרים בא לתלמוד-תורה אבי המנוח מבלי ידיעה מוקדמת, כשבחדרנו למד המורה אתנו את האלפא-ביתא. הרבי השתומם וכל הילדים המבוגרים המו ולחשו אחד לשני: "הגבאי בא לעשות בחינות". מר אבי נתכבד בישיבה והמורה ועוזרו התחילו להשקיט את הילדים שרעשו באמרם: הסו ילדים, שבו במנוחה, זהו הגבאי הראשי. ובמחנה הקטנים שרר שקט ודומיה. אחרי השקט שאל אבא מהרבי על דבר שקידתי בלמודי והתמסרותי להם ולא הסתפק בתשובת המורה בלבד, אלא בחנני בעצמו. אבי מורי והרבי שמחו שמחה גדולה על הצטינותי ועד היום שמורות אתי המלים הקדושות שבטא אבי המנוח: "מפני שאתה שוקד בלמודיך והרבי מעיד על זה, אקחך אתי היום לירושלים". באותו הרגע הלכתי עם אבי הביתה.

בבואי הביתה המה כל המשפחה הנוסעת לירושלים והכל היה כבר מוכן לדרך ואפילו הסלים שהכילו בתוכם את הצידה לדרך וכלם היו מחכים רק לי, כדי להלבישני מלבוש לנסיעה ומכיון שלא ידעתי מה פתרון נסיעה זאת בארו והסבירו לי, שאנו נוסעים לחתונת בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי אביהם של נסים וברוך כרסנתי שנשא אז לאשה את בת סיניור מימון עמיאל.

בימים ההם וטרם היו בארץ-ישראל אוטומובילים ולא רכבת ואפילו עגלות לא היה בנמצא, וכל הנסיעות נערכו על גבי חמורים וגמלים. בהיותי ילד בן שש, לא היה קץ לאשרי לנסוע לעיר אחרת ששמעתי אדותיה וגם געגועי היו עזים לרכוב על חמור, כרגיל בימות הילדות הנסיעה ארכה בקרוב עשרים וארבע שעות. יצאנו מיפו בערך בצהרים והגענו לירושלים אחרי הצהרים של יום שני. ביום ובלילה נסיעות, תחנות. זכורני, שהעבירוני בזמן הנסיעה מחמור לחמור, פעם את אבי, עם אמי, או אחי ועל פי רוב לא הרגשתי מאומה מה שמתרחש במהלך הנסיעה, משום שנרדם הייתי, אבל את הרגע שבו הגענו לירושלים והעמידו אותנו לפני המבוא הראשון הנקרא כיום "באב אלכאליל" [מילולית: שער חברון, הכוונה לשער יפו] זוכר הנני היטב. זה היה הבנין היחידי והראשון שראינו, מפני שבזמן ההוא לא נמצא אף בנין אחד מחוץ לעיר ולחומה. מראה החומה מחוץ לעיר החריד וזעזע את נפשי הקטנה והכניסה היתה כאל עיר סגורה ומסוגרת. על יד מבוא העיר ירדנו מעל החמורים והורי התחילו לחפש בסל-הצידה ובסוף מצאו את מבוקשם. ובעוד אני מתבונן בהשתוממות, על שום מה הורידונו והנה קבל כל נפש מאתנו חתיכת בצל עם כוס מים והכריחונו לעכל את הבצל המר ולשתות אחריו המים באמרם שזוהי סגולה להכנס לירושלים, אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת. כי מי ירושלים הם מי גשמים ולא מי מעין. בעל כרחי עכלתי את חתיכת הבצל ושתית [ושתיתי] המים לרויה ואחרי כן נכנסנו העירה. העיר המתה מאדם, כל הדרכים והסמטאות היו מלאים אנשים, נשים, חמורים ועדר שהיו יחדיו. קולות בני האדם התערבו בנעירת החמורים ושאון העדר. בתוך הרעש הזה, טפסנו מסמטא אחת לשניה וכתתנו רגלינו על גבי סלעי ואבני ירושלים, עד שהגענו להבית המיוחד של המחותנים. מרוב עיפות וגם אכילת הבצל שכנראה השפיעו עלי לרעה התעלפתי ונרדמתי ואיני זוכר מה שעבר עלי בירושלים רק בשובנו ליפו, נודע לי שחליתי והוטלתי על ערש דוי בירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
« פבר    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר