רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

  1. 2. הצלאת (=התפילה)

בעוד אשר מקום התפילה הקבוע ורעיון התפילה הממוסדת נלקחו מהנצרות ומהיהדות, שהרי בתנאי הנוודות של המדבר לא נישאו תפילות מסודרות, הגם שהיו פולחנים אליליים רבים, אין ספק כי העתקת פולחן התפילה היום־יומית, להבדיל מן המיסה השבועית בנצרות, באה ישירות מן היהדות. נכון, שמסדרי נזירים נוצריים אף הם חילקו את היממה לאשמורות של תפילה ( ”שבע ביום הללתיך…״), אך הם החלו את מחזור התפילות בחצות (״חצות לילה אקום להודות לך״…), כלומר זה היה לוח זמנים ליחידי סגולה מסתגפים שפורשים מן העולם. ואילו באסלאם, היממה חולקה לחמש אשמורות תפילה, כולן במסגרת זמן של בני-אדם מן היישוב, שיכלו להפוך חלק מסדר יומו של כל מאמין, ללא לחצים שאין לעמוד בהם, משום ששלוש תפילות, כמנהג היהודים, היו נראות אולי כחיקוי להם. תפילת השחר מתחילה לפני עלות החמה. כל מי שלן בארץ מוסלמית או גר בשכנות לאזורים מוסלמיים, ודאי התנסה בקריאה לתפילה של ה"מואזין", (הקורא למוסלמים לבוא לתפילה, על-ידי שהוא כונס בכפות ידיו את אוזניו בשעת הקריאה, כדי להגביר את התהודה). הקריאה הראשונה הזו נעשית עוד בחשכה, כאשר למאמין היגע ממלאכת יומו קשה לקפוץ מיצועו, בפרט בלילות החורף הקרים. המואזין קורא בסדרת משפטים לסבר את אוזן שומעיו הנעורים משנתם, והראשון מביניהם הוא ״אללה אכבר!!״ (־אללה הוא הגדול מכולם), קריאה מעט תמוהה, שאם הוא לבדו ימלוך עולם אזי למה להשוותו למישהו אחר? ולאחריה חזרות על השהאדה, שראינו כמה מרכזי מקומה בתפילות. כדי להגיע לאוזני המאמינים שבטווח קולו, נהג המואזין להתייצב על מרום הצריח, שעל מעקהו הוא סב, כדי לשלח את קריאתו לכל רוחות השמיים. לימים, צריחי המסגדים הפכו לאחד הפריטים המצטיינים של האמנות המוסלמית, שהדרם ממשיך לשובב את עינינו הרבה מאות שנים לאחר שנבנו. אגב, בימי הביניים, כאשר האסלאם פשט בעיקר לארצות חמות, שתושביהן נהגו ללון בלילות הקיץ הלוהטים על גגות הבתים, נוצר חשש כי המואזין יוכל לשלוח ממרומי צריחו עין חוטאת לעבר הנשים והעלמות המתעוררות בבגדי שנתן, חלילה, ועל כן הונהג כי מואזין זהו מקצוע לעיוורים בלבד, לבל יבוא לדבר עבירה, רחמנא ליצלן.

באמצע הבוקר באה תפילת לפני הצהריים, שכאילו באה לא לתת מנוח למאמין, ולהזכיר לו כל יום תמיד ובכל שעה, שאין הוא חופשי מעבודת הבורא, ושכל עיסוק מעיסוקיו אינו אלא אתנחתא בין שני פרקי פולחן לאל. ואמנם חזיון נפרץ הוא לראות פועלי חרושת מוסלמים, לרבות בארצות מערביות, מפסיקים את עבודתם לתפילה במחצית הבוקר, בשיא הפעילות של עיסוקם, וגם תלמידים בטלים מתלמודם ומרצים נוטלים אתנחתא מהרצאתם כדי לכרוע לתפילה. ישנו משהו מופגן ומוחצן בתפילות הללו, שלא כמישהו שפורש לפינתו ומתייחד עם בוראו, או מתפלל מבלי למשוך תשומת לב יתרה. כי המתפללים של אמצע פעילות היום יש להם קריאה מתריסה: בואו וראו אותי, הנה הפסקתי את עיסוקי, משמע שפולחן אללה חשוב ממנו; ולא רק אני, אלא גם שאר המוסלמים, לאמור מעשה קהילתי וציבורי יש כאן. לעיתים קרובות, המאמינים המזדמנים לכרוע לתפילה באמצע מרוצם היומי, עושים זאת מחמת קריאת המואזין שתפסה אותם באמצע משא ומתן, שיעור, עשיית מלאכה או סתם הליכת בטל. אזי הם ממהרים לפרוש את שטיח התפילה שהם נושאים מגולגל מתחת לבית-שחיים, לכל מקרה שיזדמן. הואיל ואמנות פלסטית עם דמויות אנושיות אסורה באסלאם מחשש לעבודת אלילים, הנה באה אמנות ייצור שטיחי התפילה הקטנים לספק קישוטים חלופיים בצורת חיות, צורות גיאומטריות וכתיבה תמה, בצבעים מרהיבים ובחומרים יקרי ערך. שטיחים אלה, יש שיוצרו מצמר וממשי, וסופם שהפכו לסמלי מעמד, שרבים המאמינים שהתגאו באביזרי התפילה שלהם, לא פחות מאשר מעצם ההתכנסות הספונטנית הזאת של ההמונים לעבודת אל משותפת.

ככל הניתן, נדרש המאמין להיכנס למסגד התפילה הרפוד בשטיחים, אולם בעצם הפופולריות של שטיחי התפילה האישיים טמונה ההודאה כי צורכי השעה והפרנסה אינם מתירים זאת תמיד. כך בשעת אחרי הצהריים המוקדמים, כאשר המאמין טרם חזר מעמל יומו, וייתכן שהוא יזדמן גם לתפילה השלישית הזאת בטרם נפנה מעיסוקו. התפילות הרביעית והחמישית, המקבילות למנחה ולערבית אצלנו, שוב נעשות בנחת בזמנו החופשי של המאמין, כאשר עיתותיו בידיו, ואזי הוא נפנה לתפילה במסגד, בחוגי חברים אחרים, או מצטרף לתפילה המונית בחוצות, כאשר מזג האוויר מתיר. בעוד שבימי החול חוזר המאמין על שגרה זו מעשה יום יום, ומחלק את תפילותיו בין רשות הציבור לפרטיותו, הנה ביום השישי, הנקרא יום אל-ג׳ומעה (יום ההתכנסות), רוב המאמינים מגיעים לתפילת הבוקר ואמצע הבוקר במסגד. זהו היום השבועי החשוב בלוח האסלאמי, כי הוא יום השבת למאמינים (שוב, ימי שבת וראשון כבר הוקצו ליהודים ולנוצרים, ולכן היה צורך ליצור משהו חלופי). אין חובה לביטול מלאכה ביום זה, כמו אצל היהודים, אם כי רצוי שלא לעבוד, כדי להבדיל קודש מחול. יום השישי איננו רק יום עצרת, פשוטו כמשמעו, בו עוצמת הקהילה והסולידריות שלה באות לביטוי בזרימת ההמונים המתקבצים ובאים, ובתחושת היחד שמשקפת רגש של התעלות, אלא גם יום מדיני בעל חשיבות לקהילה כולה. כי אם בימי חול אנשים קשי יום רצים מתפילה לתפילה ומנסים אגב כך להרוויח את לחמם, הנה בימי שישי נפנים לענייני הקהילה, הסולטנות, המדינה הח׳ליפות. כי באים לא רק להתפלל לבורא עולם ולמלא את המצוות האישיות המחייבות כל מאמין, אלא גם לדבר בענייני מדינה. המתח גואה, בייחוד בשעות של אי- ודאות, והרבה ממה שמתרחש במסגד בימי השישי יהיו לו השלכות רבות ועמוקות על החברה בכללותה. לא פלא הוא כי בתפילות יום השישי באל- אקצה בימינו למשל, דרוכים השלטונות לקראת מהומות בצאת המאמינים מן התפילה. בימי השלטון הירדני בירושלים היה זה במבואות הר-הבית שהמלך עבדאללה נרצח (1951), ומאז פרשה ישראל את שלטונה באיזור (1967), תפילות יום שישי בירושלים ובשאר מקומות פולחן, הפכו לפתיל המאיים להידלק ולהצית את כל סביבותיו.

בימי שישי נוכחים השליטים המוסלמים של ימינו במסגדים המרכזיים שבכל רחבי האסלאם, וגם המחולנים שבתוכם רואים לעצמם צורך להשתתף בעצרת הכללית של האוכלוסייה. בימים הקדומים השליטים יורשי מוחמד באו עצמם להשתתף בתפילה, ועצם שבתו של המנהיג המורם מעם בקרבם, שחוח על ברכיו או מתאבק בעפר רגליו, נתן תחושה עצומה של שוויון בפני אללה והביא לא מעט להתפשטותה של יראת אללה בפני באי עולם. בימינו אלה, בואם ולכתם של המנהיגים משודרים ישירות לכל נתיניהם, כי השתתפותם הנה אקט ממלכתי שאין לחמוק ממנו. בנוכחותם של המלכים והרוזנים מאתמול, בירך מנהל התפילה את השליט של זמנו, ואם הוא לא הוזכר, משמע ישנם דברים בגו, ומתעופפות שמועות על מהומות (פיתנה) שיצאו מכלל שליטה או על חילופי שלטון מתהווים. גם בימינו נאמרים דברי ברכה לראשי המדינה, כי נוכחותם מעידה על תקפות שלטונם, אפילו הוא איננו לקורת רוחם של המוסלמים הטהורים. בשיא ההצגה הפוליטית הזו, עולה הדרשן(ח׳טיב} על הבימה, העשויה בדרך כלל מעץ מגולף והיא הרהיט היחיד המותר במסגד (שוב מחשש לשירב), והוא מפליג בח׳וטבה (=דרשה) בערבית ספרותית מרטיטה לב, שבה הצורה חשובה מן התוכן, וסילסוליה של השפה עולים לרוב על חדות המסר. הדרשה מדברת בענייני דיומא, ועושר השפה סוחף אתו בקלות את כל הקהל המשולהב, המסוגל לעשות כל מה שיידרש ממנו. נוכחות השלטונות במקום מבטיחה בדרך כלל כי נוסח הנאום נבדק, תוקן ואושר קודם לכן. לאחר הדרשה וצאת המאמינים לבתיהם, תחת תחושת העוצמה, הצידוק העצמי ופרץ הרגשות שרק המונים יכולים לייצר, קורות התפרעויות ופוטנציאל התבערה הוא עצום. אשר על כן, הגם שתפילת יום ו׳ הנה חלק מסדרת התפילות היומיות, ההבט הפוליטי שלה מייחד אותה לא פחות מאספה פוליטית ממדרגה ראשונה.

בטרם נכנס המאמין לתפילה הוא נזקק לתהליך של הזדככות במים. לפיכך, בכניסה לכל מסגד ישנם סידורי רחצה המאפשרים למתפלל להתנקות מבלי להתערטל כליל. הכוונה היא להיפטר מכל שיירי הפרשות וכתמים הנחשבים טמאים. המאמין בודק תחילה את המים ומריח אותם לוודא את טוהרם, ואז הוא פותח בהליך ההיטהרות (וודוא): שטיפת ידיים עד למרפקים, רגליים עד לקרסוליים, אוזניים, פה, ראשו ועורפו. לאחר קיום יחסי מין, המתפלל צריך לרחוץ את כל גופו. אולם אם הוא נכנס למקום לא טהור או עשה פעולת גוף מזהמת ( עשיית צרכים, הקזת דם, גיהוק וכדומה), בין ההיטהרות לתפילה, אזי כל ההליך צריך לחזור על עצמו. בתנאי המדבר, כאשר מים היו בקושי זמינים לשתייה, איש לא היה מעלה על דעתו לכלות מים רבים על ניקוי, ולכן הותר למאמינים להתנקות בחול זך, אך לאחר התפשטות האסלאם לאזורים נושבים, הגישה למים הוקלה במידה רבה. אגב, בגלל מיעוט מים וצמחייה במדבר, אחת התגובות האנתרופולוגיות המרתקות של האסלאם המתפרץ היתה להרבות בגנים ובזרמי מים כחלק מן האדריכלות המוסלמית. נכנס המתפלל לאולם התפילה, הוא עומד בתוך חדר גדול ומרווח, רפוד שטיחים מאיכות גבוהה, המשמשים גם מצע לשבתם של המתפללים, ואלה הם הרהיטים היחידים המותרים במסגד לבד מן הבמה (מנבר) אותה הזכרנו קודם לכן. המאמינים עומדים שורות שורות ועוקבים אחר תנועותיו של האימאם (=האיש העומד ממול) המוביל את התפילה. הואיל ואין מושבים קבועים, וכל אחד מצטרף לשורות היושבים עם הגיעו, השורות המתהוות תוך כדי ההתכנסות הופכות לשורות מתפללים בקומם, או למקומות ישיבה בשבתם. אין קישוטים או תמונות כמו בכנסיות, אלא כתובות קליגרפיות של פסוקים מן הקוראן המעטרות את הקירות סביב. פשטות מהודרת, המשרה אווירת התעלות סביב, מקיפה את המאמין, הבא להתייחד עם בוראו יחד עם בני עדתו האחרים, אשר מספרם יכול לעלות לאלפים רבים בימי שישי, ובמקומות ידועי שם, כמו אל-אזהר או הר-הבית, מספר המתפללים יכול לעלות על עשרות אלפים, ואם הוא עובר את הקיבולת, אזי האלפים העודפים מתפרשים ברחבות וברחובות הסמוכים לתפילה. זהו מחזה מרהיב עין בפני עצמו, שרק המוני העולים לרגל בימי החאג' יכולים להידמות לו.

כל הפולחן המפורט הזה, החוזר על עצמו, מתנהל במסגד (מסג'ד =מקום הקידות), אם כי גם בביתו מחוייב המאמין לדבוק בכל הפרטים, והגם שהוא פוטר עצמו מדיקדוקים מסויימים, כמו ההיטהרות, כאשר הוא איננו ליד מקור מים זמין, או מספר הקידות וההשתחוויות כאשר הוא נע בדרך. מבחוץ מתאפיין המסגד על-ידי כיפה ראשית שמתחתיה אולם התפילה, ולידה לעיתים כיפות נוספות המעטרות אולמות נוספים לבית-הספר הקוראני, למשרד האימאם, לטקסים ולמינהלה. הצריח, או מספר צריחים כגודל המסגד וכפי יכולתו, הוא היסוד הארכיטקטוני הבולט, והוא נושא את עיקר העול הקישוטי והיוקרתי של כלל הקומפלקס. וכפי שקתדראלות באירופה היוו במשך כמעט שני אלפי שנה את גולת הכותרת של האמנות הכנסייתית, כך גם מסגדים עתיקים וחדשים, בדמשק, קהיר, קירוואן, ירושלים, ובימינו בקזבלנקה ובערב הסעודית, נושאים את תרבות האסלאם לתהילה עולמית. מקומות רבים שאין בהם מסגדים ראויים לשמם, מפאת אוכלוסיית המיעוט המוסלמית, זוכים למוצלה (־מקום תפילה), בדיוק כמו שיהודים מקדשים בתי תפילה לעת מצוא בבתי דירות לעת החגים. כבר עמדנו על כך שהמסגד ריק לבד משטיחיו והבמה שבמרכזו, אבל גומחה בקיר הפונה לכיוון מכה והנקראת מחראב, שלפעמים מעוטר בכיפה משלו, מסמלת את כיוון התפילה (קיבלה), לשם פונים המאמינים בשעת תפילה, בין אם היא מן המסגד, מן הבית או מן הדרך. זוהי המשמעות של כינויה של מכה הקיבלה השנייה (כרונולוגית, לאחר הניסוי הקצר שעשה מוחמד עם ירושלים כקיבלה ראשונה בטרם זנח אותה לטובת מכה). אבל ירושלים עדיין נזכרת לעיתים בכתובים המוסלמיים כקיבלה הראשונה, וכך היא ידועה לטוב, וזהו חלק ניכר מיוקרתה וחשיבותה באסלאם בטרם צמח הסיפור על מסעו הלילי של מוחמד לשמיים שהוזכר לעיל.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 71

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 141 מנויים נוספים

מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר