בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

בתפוצות הגולה

62 – זמרי היגון

מספר נסים בלחסאן

נסים ב ל ח נ ס (מספר; סיפור 62), יליד מאראקש. שם נפטר בשנת 1957, זקן ושבע ימים (כבן תשעים). — השאיר ארבעה ילדים — מספר עליו שלמה קורקוס — שלוש בנות ובן אחד. היה איש תם וישר. לא ידע קרוא וכתוב והתפרנס עד יומו האחרון מיגיע כפיו. בשעותיו הפנויות היה הולך לבתי־ הכנסת לשמוע ולהשמיע דברי תורה. היה מספר בערבית סיפורים רבים ששמעם מפי זקני העדה.

בעיר מאראקש, בירת דרום מארוקו, היה חי מלך אחד, בן לשושלת העילאווית, שהיה נוטה חסד ליהודים. כן אהב המלך מאוד מוסיקה וזמרה, בכללן גם ריקודי־בטן חושניים ומחולות־פאנטאסיה סוערים. לפני שהיה המנגן מתחיל לפרוט על נבלו, לפני שהיתה הרקדנית מתחילה לנענע את ירכיה, היה המלך מפזם ומכרכר, מוחא כף, מתופף ורוקע ברגליים. לעתים קרובות היה מצטרף למחול־החרבות הנועז, שרקדוהו הצעירים לכבודו.

למלך היו להקות רבות של מנגנים, החל בבאמבארה *י וכלה בגלאווה ** ***, אך מכל להקותיו הצטיינו במיוחד שתיים: האחת — ״אלמכזנייה״, שהיא להקת־חצר המורכבת כולה ערבים, והשנייה — ״אליהודייה״, להקת־יהודים,

[1] באמבארה— מנגן כושי לבוש סחבות מקושטות צדפים, ובידו כלים עשויים פח הדומים בצורתם לשתי צלחות כפולות מחוברות זו לזו. בכלים אלה הוא ״מבמבר״ (הערת הרושם).

[1] גלאווה — בן שבט גלאווה, שחום־עור, לבוש בגדים לבנים וחגורה שחורה• בני השבט היו רוקדים יחיפים ונעזרים בכלי־נגינה העשויים בידיהם, כגון כינור עשוי פחית־שמך מנועים ריקה, או חישוק של גלגל הממלא את מקומו של תוף. במקום מקלות תיפוף השתמשו בשני ברגים. (הערת הרושם).

שבראשה עמד פייטן בית־הכנסת. להקה זו היתה ידועה בשם: ״זמרי היגון״.

וזו סיבת השם המוזר הזה:

בשנה החמישית למלכו עשה המלך משתה לכל שריה יועציו ואנשי החצר. המשתה היה בבוסתן המלך׳ וכטוב ליבו עליה ציווה להביא בפניו את שתי להקותיו המשובחות. האות ניתן, והלהקה ״אלמכזנייה״ פתחה במנגינה עתיקה, מתקופת הארון אל ראשיד וסיימה באחת המנגינות המלוות את סיפורי ״אלף לילה ולילה״.

בהגיע תורה של להקת ״אליהודייה״ לנגן, נפלה חרדה גדולה על המנגנים אנשי הלהקה. אותו יום — יום תשעה באב היה, ולא ידעו אנשי הלהקה כיצד לנהוג: לנגן או לקונן? מכיוון שגזירת המלך היא, החליטו לנגן, כי ״דינא דמלכותא דינא״. לפני הופעת הלהקה פנה הראש שלה אל חבריו:— רבותי, היום יום תשעה באב הוא לנו, ואנו ננגן מה שניגנו אבותינו ביום זה. — אחר כך ניצב ברחבת הבוסתן, השתחווה למלך והודיע:— אדוני המלך! לכבוד היום הגדול הזה, שהוא יום השנה החמישית לשבת אדוננו על כיסא מלכותו, אנחנו שמחים לנגן מנגינות עתיקות, שהיו אבותינו מנגנים אותן לפני נבוכדנצר מלך בבל.

אחרי נשיאת כפיים ונפילת אפיים הרים המנצח את שרביטו ופתח בנעימה מנעימות החורבן, מתוך ספר הקינות של רבי אלעזר הקליד. כן ניגנו המנגנים את הקינות של רבי יהודה הלוי — ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״ ו״קול ברמה נשמע ביללה״ ואת הנעימה הרוגעת של ״פנה בעוד יום שמשי״. את ה״מי שבירך״ למלך עשו לפי הנוסח של ״איכה ישבה בדד״.

המלך התפעל מן הנעימות העתיקות והיפות, שבהן בחרו המנגנים היהודים לכבודו, וגזר על כל אנשי החצר לפגות אליו רק על דרך הניגון. את המלים ״אדוני המלך״, חייבים היו מעתה אנשי החצר לזמר בנעימה קצובה ומתמשכת.

יום אחד טייל בגו יחידו של המלך בלווית האומנת שלו, בבוסתן המלך, והנה הוא נפל לתוך הבאר ומת. האומנת האומללה קרעה את בגדיה, התגודדה, רצה בבהלה אל ״מבשר החצר״ וסיפרה לו על המעשה המר. המבשר נבהל ותחילה לא ידע מה לעשות. אך מיד החליט לפנות למלך ולספר לו על הרעה הגדולה הזאת. הוא נכנס, השתחווה ועמד דומם. המלך שאל לרצונו, והמבשר פתח בנעימה קצובה: א־א־א־דו־דו־דו־ני־ני־ני ה־ה־ה־מ־מ־מ־לך־לך־לך־ — הוא האריך בנעימתו עד שפקעה סבלנותו של המלך והוא גער בו. המבשר סיים במהירות לפי הנעימה הקצובה: האמיר נפל לתוך באר ומת.

המלך קם מעל כסאו, קרע את אדרתו, לבש שק, שם אפר על ראשו, ובכה והתאבל על בנו יחידו. בגי־בני־בני־ זעק המלך לפי נעימת ״איכה ישבה בדד״.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר