האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר
המלכים והיהודים ״שלהם״
עיקר משענתו של הקיום היהודי בספרד הנוצרית היה הגנתו המתמדת של הכתר. במקומות אחרים במערב אירופה כבר גורשו היהודים מן המדינה (מאנגליה ב־1290 ומצרפת ב־1306), אבל בספרד – חוץ מפוגרומים מקומיים מעטים – הגנו כל המלכים על היהודים, ובאראגון אף נקלטו גולים מצרפת. פוגרומים פרצו בדרך כלל לאחר מותו של המלך, כשיורש העצר היה קטין או כשאיימה על הממלכה סכנת מרד. ב־1355 כונה פדרו הראשון ״מלך היהודים״ בידי אחיו המורד אנריקה(Enrique), אבל זו הייתה הפרזה עוינת שהודבקה לפדרו, אף על פי שבמידה מתונה וסמויה יותר נקטו רוב קודמיו מדיניות שכזאת.
את הנוהג העקבי הזה של המלכים ראוי לייחס במידה רבה לזכותם של יהודים רמי מעלה ששירתו את המלכים בתור אנשי מנהל, גובי מסים וקבלני מסים(מי ש״חכרו״ מן הכתר את הזכות לגבות מסים תמורת תשלום). המסים, בעיני המלכים, היו חשובים מכדי להפקידם בידי אצילים נוצרים, מפני שאלה היו עלולים להשתמש בכספי המסים כדי לבנות להם בסים כוח עצמאי שיאיים על המלך. הקהילות היהודיות היו משלמות מס בשיעור גבוה יותר משאר האוכלוסייה, ורובו היה זורם היישר אל קופת המלך.
חשוב לא פחות, כל המלכים של ספרד הנוצרית ביקשו להקים מנגנון מנהל ריכוזי ונאמן, כדי לרסן במקצת את הברונים השאפתנים ולייעל את עבודת הממשל בתוך סבך התנאים והמגבלות ששררו בימי הביניים. היהודים ניחנו בכישורים הדרושים ונעדרו כוח עצמאי. למרות מראית העין הכבודה ונוהגי הגדולה שלהם היו הגבירים היהודים למעשה סריסים פוליטיים; ובתור שכאלה הם ענו במושגים של ימי הביניים, על הצורך בנאמנות למלך ובניהול ריכוזי ״בלי משוא פנים״ של הממשל המלכותי.
לפיכך תולדותיה של ספרד הנוצרית משובצות בחצרנים ומנהלנים יהודים, שכל אחד מהם שירת מלך מסוים. מתוך רשימת השמות הארוכה – יוסף דה אסיחה (Écija), שלמה בונפוס (Bonafos), יוסף רווליה (Revalia), דון סַק דה לה מַלֶיחה (Maleha) (״יצחק של מכרות המלח״) ועוד – ראוי לציין את דון יהודה בן לביא דה לה קבאייריה (Caballería), מייסד שושלת מפוארת של יהודים (אחר כך אנוסים), שאת בניה נפגוש בפרקים הבאים. נפילתם של חצרנים יהודים מפעם לפעם, ואפילו הוצאתם להורג כמו שקרה לדון סק, הייתה חלק לא נפרד מן השיטה, והדגישה את השבריריות הטבועה ביחסיהם עם הכתר. שלא כמו בימי המוסלמים הייתה עתה תלותו של השליט ביהודי החביב עליו ממסדית ולא אישית דווקא; המלך היה יכול להיפטר מיהודי זה או אחר, אבל נזקק למנהלנים היהודים בתור מוסד לא רשמי.
כשאנו מדברים על מנהל אין להבין את המילה במשמעה המודרני. חלק גדול מענייני הממשל התנהל באמצעות קבלנות והחכרה של תפקידי המדינה לגורמים פרטיים – מין הפרטה בנוסח ימי הביניים. היזמים היהודים שבראש הפירמידה העסיקו לא פעם יהודים אחרים בתור מזכירים וקבלני משנה (מסמכים מלכותיים נחתמו לפעמים בעברית או נשאו הערות בעברית). ולכן היה חלקם של היהודים במשרות של סמכות בולט לעין, ועורר טינה ותרעומת בציבור הנוצרי.
למרבה האירוניה, המנהלנים היהודים לדורותיהם השתתפו שלא מדעת בתהליך ארוך ומפותל של קדם־מודרניזציה, שהגיע לשיאו בסביבות שנת 1500 במדינה הריכוזית למחצה של פרננדו ואיסבל; וכשהגיעה ממלכת ספרר לשלב הזה גורשו היהודים מתחומה. פרננדו ואיסבל יכלו להתיר לעצמם את הגירוש מפני שבאותו הזמן כבר עמדו לרשותם קונברסוס רבים, יהודים לשעבר שהאינקוויזיציה איימה עליהם, ולכן היו גם הם תלויים בחסדי הכתר.
האחר היליד
מעמדם של היהודים בתור ילידים ובה־בעת בתור אחרים – בתור ״האחר היליד״ – הוא שסייע להם להגיע לדרגות גבוהות כל כך בספרד הנוצרית. אות הקלון שדבק בדמותם השפיע על מעמדם לא פחות מן השיקולים החומריים. הם היו מהימנים על הכתר יותר מן האצילים הספרדים מפני שבתור קבוצה מוכתמת לבלי תקנה לא הייתה להם לגיטימיות פוליטית מספקת לתבוע לעצמם כוח ממשי. כך, למרבה הפרדוקס, דווקא העובדה שנעדרו לגיטימיות בסיסית היא שאפשרה להם למלא תפקידים רמי מעלה בספרד, לשרוד בה ואף לעשות חיל. במובן הזה מעמדם של היהודים בערים – מצד אחד תושבי העיר ומצד אחר נפרדים ממנה – משקף את מצבם הכללי.
בקצרה, זרותם של היהודים פעלה לטובתם כשם שפעלה לרעתם; והמתח הזה הגדיר את מצבם של היהודים בספרד הנוצרית. הם נסבלו אבל היו שנואים, קיבלו הזדמנויות אבל היו מושא לקנאה על שניצלו אותן, ותמיד נחשבו לזרים גמורים. תומכיהם היו בעיקר המלכים ושכבת עילית נוצרית דקה, אבל אפילו פטרוניהם הרגישו שהם נוכרים שנוכחותם מעוררת אי־נחת, האחר של הנצרות שאין להשלים עמו. המלך אלפונסו החכם, שליט משכיל ומשורר שהגן על היהודים במדיניותו ובחקיקתו, הציג אותם בשירתו כאויבי אם האלוהים ומקורבים ל״חסידי השטן״, כלומר כתמצית האחרות, והביע משאלה חסודה, גם אם לא מעשית, שהיהודים יתנצרו מרצונם. הסתירה הזאת, אם יש כאן סתירה, מיטיבה לסמל את יחסה של ספרד הנוצרית כלפי היהודים.
מצד אחר היו היהודים משולבים בחברה הספרדית במובן המיוחד לימי הביניים, של חברה שדבריה מופרדים זה מזה. לצד הנוצרים, המוסלמים, המסתערבים הוותיקים, המודֶחארֶס (mudejares, מוסלמים שהתנצרו זה מקרוב ושימרו את התרבות והאמנות הערבית) וקבוצות אחרות, השתתפו היהודים בפסיפס החברתי של ספרד בלי לחרוג מאחרותם המיוחדת במינה אלא דווקא באמצעותה. התוצאה הייתה מין רב־תרבותיות היררכית בנוסח ימי הביניים. שלטונם של פרננדו ואיסבל, שגירשו את היהודים ויזמו את האינקוויזיציה, מציין את סיומה.
לחצים להמרת דת
חוץ מאיבתם של העירונים ופשוטי העם סבלו היהודים גם מאתוס הניצוד ברוח מסע הצלב של הרקונקיסטה, שעכשיו פנה פנימה. כמעט כל שליט שהגן על היהודים ניסה גם לשכנע אותם להתנצר, על כל פנים כלפי חוץ (וקיווה שלא יצליח יותר מדי). אחד המלכים, חיימה הראשון מאראגון, בא בעצמו אל בית הכנסת להטיף ליהודים להמיר את דתם. הוא אף יזם ויכוח פומבי בברצלונה (ב־1263) ובו התעמת החכם המפורסם רבי משה בן נחמן (רמב״ן) עם היהודי המומר פבלו כריסטיאני (Christiani) לעיני המלך וכל שריו. הרמב״ן אמנם לא היה רשאי לומר את כל מה שעל לבו, אבל הוא היטיב כל כך להגן על עמדותיו עד שהמלך אמר לו בתום הוויכוח שמעולם לא שמע אדם שחי בטעות מיטיב כל כך לטעון.
הלחץ הנמשך להמיר את היהודים לנצרות פעל בשתי רמות, עמוקה ושטחית, אמיתית ומוליכה שולל. המלכים קיבלו עליהם את האידיאולוגיה של ניצור היהודים, אבל רק בלבם ולא במעשיהם; זו נשארה תמיד תקווה חסודה לעתיד. מסדרי הנזירים, לעומת זה, היו כנים יותר במלחמתם ביהדות; הפרנציסקנים, ובייחוד הדומיניקנים, שרוח מסע הצלב שלהם פנתה עתה פנימה, הפיצו רוח רעה של חוסר סובלנות בארץ שבה עדיין התקיימו שלוש הדתות זו לצד זו(convivencia), אמנם מתוך היררכיה ועימות, אבל מתוך העלמת עין שאפשר לחיות עמה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמוד 61