המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

 

הרב היפואי ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שנחשב למעין מנטור של אברהם מויאל, עקב מקרוב אחרי ניסיון ההיאחזות של ״מושבת אדמס״ האמריקנית ביפו בשלהי שנות ה-60. בסופו של דבר המושבה נכשלה, אך במהלך הדרך ראה בה הרב תקווה והבטחה, ודחה את השמועות על מחלות וקשיים המקרבים את קיצה. הוא הציע ללמוד מהגויים: ״ועתה תחזקנה ידי העוסקים במצוות ישוב א״י ולא ישימו לב למוציאי דיבה. עת לעשות למען ישוב א״י. בטחו בה׳ כי הוא יצליח חפץ ישוב הארץ בידינו והארץ הנשמה תעבד על ידי בניה-בוניה״. אברהם מויאל עקב מקרוב אחרי שלבי הקמתו, לבטיו וקשייו של בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם על ידי חברת ״כל ישראל חברים״ בשנת 1870. המייסד, קרל נטר, הרבה לשהות ביפו, נפגש עם אנשי רשות טורקיים ונתקל בקשיים מרובים מצד אנשי הכפר הערבי יאזור, שעיבדו את הקרקעות שרכש ולא הסכימו לפנותם. הוא התייעץ עם ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, מנהיגה הדתי של קהילת יפו, והלה הפנה אותו ליוסף מויאל, אחיו הבכור של אברהם, כדי שיסייע לו. נכבדים אחרים מראשי קהילת יפו גויסו אף הם. יוסף מויאל הצליח במה שנכשלו אחרים: להגיע להסכם עם ערביי יאזור, שתמורת פיצויים מוגדלים יאפשרו את הקמת מקווה ישראל ועיבוד אדמותיה. חברת כי״ח התחייבה לשלם להם את הכספים שקבע מויאל. אחיו הצעיר אברהם, שהיה בן 20 בעת ההיא, השקיף מהצד על המעלות והמורדות של המשא ומתן עם אנשי יאזור ולמד פרק או שניים בנושאי מגעים עם השכנים הערבים ועם השלטונות הטורקיים.

בית הספר החקלאי מקווה ישראל היה היישוב היהודי הראשון שהוקם בתקופה החדשה. ואולם היה זה מוסד חינוכי, ולא מושבה חקלאית כפי שייחלו רבים, בעיקר לאור הצלחתם של הגרמנים הטמפלרים להקים מושבות משלהם. לאור זאת, רבה הייתה שמחתו של הרב הישיש, ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, כשנודע לו בתרל״ח (1878) על הקמת מושבה יהודית ראשונה בסביבות יפו – היא פתח־תקווה. הוא הוזמן לחנוכת המושבה בחנוכה תרל״ט (דצמבר 1878). מפאת מחלה לא יכול היה להשתתף אישית באירוע וכתב אגרת ברכה נלהבת למתיישבים, שאותה שיגר בידי שלושה מנכבדי הקהילה ביפו. הצעיר שבהם היה אברהם מויאל בן ה־28. קשריו של אברהם מויאל עם מקווה ישראל התהדקו בשנות ה־70, כשהמוסד צעד את צעדיו הראשונים. הוא היה מיודד עם קרל נטר, וזה העביר לטיפולו את נושאי הכספים של בית הספר. מויאל, שהיה אז בשנות ה-20 לחייו, נסע לפריז לרגל עסקיו(יבוא ויצוא, חלפנות) וכן כדי להיפגש עם הנהלת ״כל ישראל חברים״, שביקשה להכירו, בהיותו הנציג הכספי של הארגון ביפו. פגישתו עם ראשי כי״ח, אדולף כרמיה ואלברט כהן, עלתה יפה. השניים התרשמו מהצעיר היפואי, הדור הלבוש ורהוט הלשון, ששליטתו בשפה הצרפתית הייתה מושלמת. הם אישרו את החלטתו של נטר להפקיד בידי מויאל את כל הטיפול בכספי מקווה ישראל. מויאל נפגש בפריז גם עם נציגים של משפחת רוטשילד, ולאחר כמה שנים – כשהברון אדמונד-בנימין דה-רוטשילד החל לתמוך במושבות החדשות בארץ ישראל ואף הקים אחה מהן מן היסוד (עקרון) – הוטל עליו לשמש גם כנציג הכספי של הברון רוטשילד בארץ. היותו הנציג הכספי של רוטשילד וכי״ח, ולאחר מכן גם של חובבי ציון, הביאו לכך שאל הונו הפרטי שהיה רב למדי, נוספו כל העת סכומי כסף גדולים שעברו דרכו למקווה ישראל ולמושבות הראשונות.

לפי המסופר במשפחת מויאל, בעת ביקורו בפריז הוא זכה להיפגש עם אדם נערץ עליו: משה הס, וסיפר לו על הרושם הרב שהותיר ספרו רומי וירושלים, עליו ועל בני דורו ביפו ובירושלים.

בשובו ממסעו דומה שמילא את מצבריו ויצא לשורה של פעילויות נוספות למען יישוב ארץ ישראל. הדבר קיבל חיזוק עם בוא גל העלייה המפתיע ב-1882, שלימים ייקרא העלייה הראשונה.

על קשריו עם השלטונות הטורקיים סופרו אגדות בחייו ולאחר מותו. מויאל היה בן בית אצל ראשי השלטון הטורקי ביפו, מהמושל (קיימקאם) ומטה, לרבות קציני משטרה ומנהלי נמל יפו. הן בגלל מעמדו האישי והן משום עיסוקיו וקשריו עם קונסולים וחברות אירופיות גדולות, רחשו לו הכול כבוד והערכה. מושל הארץ מטעם הממשלה העות׳מאנית, רעוף פאשא הירושלמי, הכירו היטב, לאו דווקא בנסיבות חיוביות מבחינתו, שכן מויאל היה איש ריב לגביו, במאמציו לבסס את מעמדן של המושבות היהודיות החדשות. כשנקלע מויאל לקשיים, והמושל איים עליו בקנסות ובמאסר, הוא שלף את קלף הפלא: אזרחותו הצרפתית. משטר הקפיטולציות שהיה נהוג במאה ה-19 ברחבי האימפריה העות׳מאנית העניק לקונסולים של המעצמות מעמד בכיר במיוחד, ומויאל ידע לנצל זאת. קשר מיוחד היה לו עם שוטרי יפו ועם קציני משטרה במקומות אחרים. על כך יכול להעיד סיפור אחד, שאותו הביא משה אשולין, שכתב על עלילותיה של משפחת מויאל ביפו: ״סיפר לי אבי המנוח, יצחק אשולין, שהיה שו״ב(שוחט ובודק) ביפו, כי בשנת תרמ״א [1881] יצאה פקודה מטעם המשטרה שאסור לצאת לרחובות העיר החל משעה שבע בערב, בלי פנס ביד. ובהיות שאבי הלך מבעוד יום לשחוט, כדרכו, לשכונת עג׳מי, ולא היה בעיר כל אותו יום, לא שמע את ההכרזה הזאת שנעשתה ביום.

״הוא שב מעבודתו בשעה מאוחרת בלילה ובדרכו פגשו בו השוטרים ובלי דיבורים אסרוהו והובילוהו לבית הסוהר. נודע הדבר על ידי אחד השוטרים להא׳ [אדון] מויאל, וכששמעו את הדבר הזה, קם ממיטתו, התלבש והלך ישר אל בית הסוהר. כשניגש אל הפתח רצו השוטרים לקבל את פניו כראוי, והוא – תחת לתת להם ׳שלום', התנפל עליהם בקולי קולות וקללות: ׳רשעים אתם! איך העזתם לאסור את השוחט של עירנו? ואתם עוד מעזים לקבל את פני בשלום?! תיכף ומיד הוציאו אותו לחפשי, וגם תלוו אותו בכבוד עד ביתו׳. ״דבריו נמלאו תיכף ומיד והשוחט הובא לביתו בכבוד גדול״.

מויאל הכיר את כל מבוכי השלטון הטורקי כאת כף ידו, ובחוגי היישוב החדש, פקידות הברון רוטשילד וראשי חובבי ציון הוא נחשב ל״קוסם״ ממש בכל הנוגע לקשר עם צמרת השלטון. כך הצליח להתגבר על קשיים עצומים בהקמתן של המושבות עקרון, גדרה ופתח-תקווה. הדברים יובאו בהרחבה בפרקים הבאים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'39

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר