יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

המשך הסיפור מפוסט קודם…..

עברה כחצי שעה, הירח נשקף מעל פני השמים באורו שהכסיף את המדמר [המדבר] הדומם, אויר ההרים, אחרי שרב היום, החל לנשוב ולהשיב את הנפש. נשמתי מלוא ריאותי כדי להקל עלי במעט את מדת ענויי. ובעוד אני הולך אחרי מעני ללא תוחלת אבוד תקוות, הופיע לפני בן אדם רוכב על החמור, שנסע ממזרח למערב, כשדרכנו היתה מכוונת מדרום לצפון. על יד אם הדרכים נפגשנו בהזקן, שהופיע אלי כאליהו הנביא, כמלאך וכגואל ומושיע, הלא הוא הזקן המנוח ישראל שמחון ע ה" . בראות הזקן אותי, צעק אלי: "לאן זה תלך בלילה" ואני תפשתי בידו: "קחני אתך". מבלי להתמהמה אף רגע, ירד מעל החמור ותפשני בזרועותיו החזקות והושיבני על החמור ופתח בדברים עם המערבי. הזקן הזה הבין מתוך השיחה את כל הרמאות שבדבר ונפרד מהמערבי, כשהלה בקש למסרני לידי אבא ולמסור לו שלמחרת יביא לו את המבוקש. רבי שמחון שחזות פניו, הדרת קומתו הזקופה ואומץ לבו העידו על גבורתו ושלא יצא לדרך מבלי היותו מזוין בנשק ובאלות הטיל את פחדו על המערבי שלא התנגד כלל לר' שמחון שלקחני אתו.

בנסעי ליד רבי שמחון, נשקטתי במעט ונרגעתי ממתיחות-עצבי, אולם, לבי עוד לא חדל מדפוק בי ומדי רגע הבטתי מאחורי בפחד, שמא הנבל הזה רודף אחרינו, מרוב עליצותי על שנגאלתי מידי גונבי, שכחתי לדרוש חזרה את מעילי, נעלי וגרבי שנשארו באוכפו. ואסע הביתה עם רבי שמחון, יחף ובלי מעיל, התבישתי מאוד שאצטרך להכנס העירה בלבוש כזה, אבל התנחמתי שבלילה איש לא יכירני.

כיצד הגיע הזקן אל הדרך שהובלתי על-ידי המערבי, יש בזה רוב ענין. באותה תקופה בקר השר הגדול משה מונטיפיורי, יליד אנגליה, את א"י פעמים רבות והרבה לעשות חסדים עם יהודי הארץ. בקורו האחרון היה בשנת 1875 והתאכסן בבית סיניור חיים אמזליג ששמש אז בתור קונסול אנגליה בעירנו. בבקור זה קנה כברת אדמה מחוץ לעיר יפו, על גבול אדמת הגרמנים [שכונת מונטיפיורי של היום, בקרבת מושבת הטמפלרים שרונה] ואחרי גמר הקושאנים בקש מהמנוח סיניור אמזליג לקרוא אליו אחדים מנכבדי העיר יפו, כדי להועץ אתם. סיניור אמזליק נעתר לבקשתו וציין לפניו את שמות אחדים מנכבדי העיר שהוזמנו אל השר והוצגו לפניו על ידי סיניור אמזליק כל אחד בשמו. כ' השר קבלם ברצון ולחץ ידיהם באהבה רבה. בין המוזמנים האלה היה גם מר אבי. האספה היתה בבית סיניור אמזליג, שנשאר עד היום במצבו מבלי שבא בו כל שנוי, בעיר העתיקה. כבוד השר דבר לפני הנאספים והודיעם, כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והנהו מוכן לבנות לו בית וגם לחפור באר. את התקציב הדרוש לנטיעות הוא משאיר בידי סיניור אמזליק ומוכן לתתו עד שהפרדס ישא פרי. בהגיע הזמן שהפרדס ישא פרי תחולק הכנסותיו לשלשה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות הפרדס, לשכלולו וגדולו והחלק השלישי לאיש המטפל בו. ושתי בקשות בקש השר מהנכבדים: א) שני אנשים ישרים והגונים, גבורים ואמיצי לב ו-ב) שמהנכבדים ימנו שני אנשים לגבאים על הרכוש שיעמדו תמיד במשא ומתן עם המטפל בנכסים וכל הסכומים הדרושים ינתנו על ידי בא-הכח השר סיניור אמזליג. אחרי וכוחים, בחרה האספה לשני גבאים את רבי יהודי הלוי ומר אבי המנוח ולשני האנשים שיתעסקו בנטיעות הפרדס את ר' יעקב שמול ור' ישראל שמחון. ר' יעקב שמול היה חלש בגופו סרב לקבל עליו את התפקיד ונשאר יחיד ר' ישראל שמחון בתור מפקח על פרדס מונטיפיורי שנמצא על יד המושבה הגרמנית "שרונה" בדרך פתח-תקוה והידוע כיום בשם "שכונת מונטיפיורי".

ר' ישראל שמחון בתור מפקח על פרדס מונטיפיורי היה גר בו בקביעות. לעתים רחוקות היה נוהג לרדת העירה, בכדי לקנות את הצרכים הדרושים לפרדס וצרכי מזון לכלכלת משפחתו. הוא ספר למשפחתנו ולהרבה מתושבי העיר שבאותו היום שנגנבתי על-ידי המערבי, הכין רבי שמחון עצמו לרדת העירה, האכיל חמורו והכין את רובהו ואלותיו, שמבלעדם לא היה יוצא לדרך, לא רק מפני אימת השודדים כי אם מפחד החיות המטורפות מבין הזאבים והשועלים, אשר לא פעם התנפלו עליו והודות לכלי זיינו נצל מהם. כשהגיע ר' שמחון אל השער שפנה לצד צפונה של העיר, הרגיש בחצר ערמה גדולה מתבות קטנות, שהיו תולים אותן אחת על ידי השניה, בשלשלת ברזל ומרכיבים אותן על אופן גדול המונח על פי הבאר, וכשהיו מסובבים את הסוס הקשור למוט הנאחז בגלגל, היו מסתובבות גם התבות הללו, שנעשו כעין משאבה בצורת טבעות, המעלה בשפע את המים מהבאר. כל התבות הללו סודרו באחת הזויות שבחצר אחת על השניה, כדי להכניס בהן התקונים הדרושים והנה, ר' שמחון מצאן, כשהן פזורות על הארץ בלי כל סדר ותמה על הדבר, מיד עזב את החמור לנפשו, שהיה טעון בכלי-הזין והתחיל בעצמו לסדר את התבות. בינתים נעלם החמור. כי השער לצד צפון היה פתוח לרוחה. סדור התבות ארך כשעתים. כשגמר רבי שמחון עבודתו התחיל להרהר אם כדאי לו עוד היום לרדת העירה או לא, כי היה כבר מאוחר, טרם שקיעת השמש עודנו מהרהר והרגיש שהחמור איננו. התחיל לחפש אחריו, בהכנסו לפרדס מצא סמנים ויתחקה על עקבותיו. כשפגש בשער הצפוני הפתוח לרוחה, נשאר עומד ומתפלא, הן אף פעם לא פתח את הדלת, זולתי בימי העדור, כדי להשליך דרכו כל מיני ירק תפל והימים שבהם היו מכניסים את הזבל הצבור שם. בהעמיקו לחשוב על זאת לא יכל למצוא פתרון לחידה. כידוע, השעה היתה מאוחרת הפועלים גמרו עבודתם ושבו לבתיהם. הגנן, אשתו חלתה והובילה אל קרוביה הגרים באחד הכפרים הקרובים ונשארו רק הילדים והילדות של הפרדסני שהגדולה בהם היתה ילדה בת עשר שנים. ' ר שמחון סר אליה ושאלה, אם ידוע לה מי פתח את הדלת הצפונית והסבה לזאת. הנערה ספרה, שאביה היה מוכרח לפתוח את הדלת כי הוביל על חמור את אמה החולה שקשתה עליה לגשת רגלי גם עד הפתח. הוא אמנם צוני, לסגור את השער אבל היא שכחה. התחיל ר' שמחון שוב לחפש את החמור שהיה ברור לו כי יצא דרך השער וילך בעקבותיו. הביט סביבותיו – אין כל חמור. בדרך פגש ערבי ושאלהו, אם ראה חמור והוא השיבו, שראה בקרבת המקום חמור אוכל עשב, בלי כל פקוח בעלים. מהר לאותו מקום, עד אחרי אדמת סלמה והחמור לא נמצא. מרוב עיפות נכנס לאחד הכפרים, שהיו לו שם מכירים וספר להם על דבר החמור שנעלם. אחד השכנים שהקשיב לשיחה, הודיע כי הוא פגש לפני רגעים איש אחד הולך ומחזיק בחמור והמודיע ברבים שמצא חמור מתהלך בשדה לבד וכלים עליו. הלכו לאותו האיש ומצאו את החמור קשור לאהלו. רבי שמחון לקח את החמור, הודה לאיש וחזר לנוכח הפרדס.

הלילה הלך והתפשט על אדמת סלמה הידוע בהריה וגבעותיה, בנהרותיה ובנחליה המתיבשים בימי הקיץ. ר' שמחון שירד ועלה על ההרים בחשכה, טעה בדרכו. ברוב עמל ותלאות הגיע אל הדרך הראשית שבה נפגשנו וגאלני מידי הערבי. רבי שמחון אמנם חשב להובילני בראשונה אל הפרדס, אולם בתארו לעצמו את גורל משפחתי, שבטח מלאה צער ויאוש, על בנה שנאבד לה, נסע עמי ישר העירה.

תמיד, בהזכרי בהמאורע הזה שעבר עלי הנני מתפלא על השתלשלותו הנפלאה והנסים המרובים, שגרמו לאבוד החמור וחפושו של ר' שמחון כדי שיוכל לגאלני מידי גונבי ולהשיבני אל הורי.

אבי, שחכה במשרדו עלי ולמפתחות וראה שאני מתבושש לבוא, עזב את עסקיו והלך הביתה, כשעה לאחר הצהרים. בבואו הביתה שאל: "יוסף אליהו אכל" ומה נבוך בשמעו כי טרם שבתי הביתה. אבי חשב, כי בטח התרעמתי על שהענישני, להביא לו המפתחות והלכתי שוב ל"תלמוד תורה" מבלי לאכול ומיד שלח את השמש לתלמוד תורה. בינתים ישב אבי אל השלחן ובקש לאכול אולם סערת רוחו הציקתהו מאוד ומרוב דאגה לי, לא יכול להביא מאומה אל פיו. קשה היתה הצפיה על אבי, עד שובו של השמש שהודיע כי "יוסף אליהו" אינו ב"תלמוד תורה" ואחרי לכתו לארוחת הצהרים אין כל יודע אדותיו דבר. אבי הצטער מאוד, לבו התכווץ מכאב ומרוב יגון לא טעם כלום. חזר לחנות ושאל מהפקידים והפועלים אולי מי שהוא ראני, אך לשוא אין אחד יודע אודותי דבר. מיד פקד אבי על כל העובדים להתפזר בעיר ולחפש אחרי. שעה אחרי שעה חולפת ואין ידיעות על דבר "יוסף אליהו".

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930