כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

"נהר – דעה^,׳ עולה על גדותיו

״דבר בדוק ומנוסה לאדם שלומד תורתו באהבה וחיבה, יראה עצמו, וימצא שלבו נובע, ונפתחין לו דרכי חכמה״. (ספר משנת חכמים, לגאון ר׳ משה חאגיז זצ״ל [נכד הגאון ר׳ שמואל חאגיז מחכמי פאס] מעלה הרביעית, אות צ״ג).

בתיבות ספורות אלו, גנוז הפתרון לפרשה המופלאה של חידושי תורת ר׳ אליעזר וכתיבתם, ומן הדומה שקולמוסו מהוה הוכחה ניצחת לאימרה זו.

שהרי על אהבתו וחיבתו לתורה סיפרנו כבר, וממנה נבע לבו בחכמת התורה. נבע בשצף, ללא הרף, נביעה הולכת וגוברת. מבועי חכמה שפרצו מעמקי השכל הנעלם, ונהפכו לאשד אדיר של חכמה נגלית. גילוי על גילוי, עוד תירוץ ועוד מהלך, עוד הברקה, ועוד חריפות גאונית, ללא הרף, עוד ועוד.

לכל שטף החכמה הזו, נדרשו כלים – כלי קיבול שישמרו אותה, שיעבירוה הלאה, ולא יניחוה ליפול לתהום הנשיה. דפים, גליונות, קונטרסים, קולמוס, קסת, דיו, שולחן – ו… אדם שיאחד אותם.

אך לא די בסתם סופר או לבלר. לצמצם שטף אדיר של מחשבות עמוקות לתוך חלל קנה הקולמוס, ולהריקה עם טיפות הדיו, נצרך איש אשר רוח בו. איש המסוגל להכיל בשכלו את כל אותם רעיונות, להבין את תוכנם, ולצמצמם צמצום אחר צמצום, עד הכתיבה, ואין מי שיתאים לזה אלא בעל המחשבות עצמן, הלא הוא ר׳ אליעזר עצמו.

וכך הוא עשה. משנתו הט״ו ועוד סוף ימיו הקצרים, בכל עת שיכל, ישב וכתב. בכתב צפוף, מילא במהירות דף אחר דף. ממלא את קסתו, ומרוקנה במהירות בלתי נתפסת.

כך נתחבר גליון לגליון, ונעשה קונטרס. וקונטרס רודף קונטרס ונעשה ספר, ועוד ספר, וכך הלאה.

ולא רק על גליונות כתב, אלא בכל מקום אפשרי חרט רעיוניו. תיכף כשצצו, תר אחר מקום פנוי לכותבם, לבל יאבדו חלילה במרוצתם. על שולי ספרים, ועל כריכותיהם, בין הפרקים, ובין השיטין.

אולם, אליה וקוץ בה, כי בהיותו כותב בעצמו את חידושיו, מה יעשה ובעת שכותב חידוש זה כבר מתנוצץ במוחו החידוש הבא, אץ בדרכו לצאת לאויר העולם, כיצד ישמרנו? ומה גם, שכטבעם של החריפים בשכלם, עוד לא השלים כתיבת זה, וכבר ממשמשת ובאה הקושיא הסותרת את מה שכתב תחילה, ובעת יעלה דיחוי זה על הכתב, תיכף ינבוט יישוב נוסף, או אופן אחר.

לכך היה יושב ר׳ אליעזר וכותב, ותיכף מוחק, כותב ומוחק פעם אחר פעם. ואם לא הגיע לכלל מחיקה, היה כותב בצד הגליון, ובהעדר מקום, גם מעל השיטין או ביניהם.

הבה נראה כיצד מתאר תלמידו הנ״ל את גליוני חידושי התורה של רבו: ״קונטריסין ודפין באותיות מעורות זו בזו, ואותיות פורחות ביני שיטי, עד שלא היו קצת מן האותיות רישומם ניכר אלא ע״י הדחק, וכתב ע״ג כתב עד שלא היה אדם שקראו. ולו נמצאו כמה ענינים, והמה בכתובים, על ניירות ישנים, והדברים עתיקין, מילתא דשף מדוכתיה סחור סחור לכתבים, וצריך לימוד לדעת תנא אהיכא קאי״.

וכפי שכתב גם החיד״א בשם הגדולים: ״ומפי מגידי אמת שמעתי מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו כל כך״.

כותב על השלחן…

וכל החזיון הנפלא הזה, מתוך דבקות בעומק העיון, במאמץ כביר, עד שהעידו עליו יודעיו, כי פעמים רבות בהיותו אחוז שרעפים, משוטט ברעיוניו, היה כותב וכותב, ולא ראה כי הניר שלמרגלות קולמוסו תם ונשלם, וכך המשיך לכתוב על השולחן שלפניו, וקידש אותו בקדושת כתבי הקודש…

אודות לכך, ברור מאליו כי יבולו התורני מבורך ביותר, על אף שימי חייו קצרים היו. ואלו הם חיבוריו: מגן גבורים על מסכתות הש״ס, ח״א על מסכתות בבא מציעא והוריות נדפס ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה בשנת תקמ״א בליוורנו, והובא לדפוס ע״י ר׳ רפאל יהודה ישראל.

נדפס שוב במהדורה מצומצמת ירושלים תשל״ד, החיד״א בספרו עין זוכר מערכת כ׳ אות א׳ כותב: ״ואגב רהטאי זה חזיתי להרב המופלא נר המערבי כמהר״ר אליעזר די אבילה זלה״ה בספרו מגן גבורים חידושי מציעא״. גם בספרו פתח עינים סנהדרין קג. כותב: ״ועמ״ש הרב המפולפל מוהר״ר אד״א זלה״ה בספר מגן גבורים״. וראה עוד מה שכתב החיד״א בעמוד השער לקונטרס אחורי תרעא (הגהות לספרו שער יוסף עמ״ס הוריות), שמה שהביאו לחבר את הקונטרס הם ג' ספרים שיצאו מגדולי הדור על מסכת זו, ואחד מהם הוא "מגן גבורים להמאור הגדול רב אד״א זלה״ה״.

ח״ב על מסכתות כתובות וקידושין, נדפס ג״כ ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה, והובא לדפוס ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה בשנת  תקס״ו בליוורנו. שו״ת באר מים חיים, מעין גנים נימוקים על ד׳ חלקי הטור ושו״ע, מלחמת מצוה על סוגיות הש״ס, ובסופו קונטרס חסד ואמת דרשות. כל אלו נדפסו ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילא, והובאו לדפוס בליוורנו בסביבות שנת תקס״ו ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה, ששהה לצורך כך כשנה וחצי בליוורנו.49 שו״ת רב אד״א, מה שהשיב לשואליו בהלכה. וקונטרס אחרון, ביאורי תנ״ך, אלו עדיין בכת״י.

חתנו מספר כי בדעתו היה לעלות לארץ ישראל ושם להדפיס את חבוריו, אולם נטרפה השעה, ור׳ אליעזר נפטר בגיל צעיר, טרם הספיק להוציא את מחשבתו הזכה לפועל.

הצעה ובקשה מעניינת, מציע ר׳ יוסף דא אבילה (נינו של ר׳ אליעזר), המביא לדפוס את ספרי זקנו, לכל המעיינים באותם ספרים. לדבריו, מי שיש לו איזו השגה על דברי זקנו וכדומה, ישלחנה לרבאט, לישיבתם של נכדיו, אביו ר׳ משה דא אבילה, דודו ר׳ שמואל דא אבילה, ודודו ר׳ אליעזר דא אבילה (השני), והם בעוצם חכמתם בקיאותם וחריפותם, ישיבו דברי אמת לכל שואל, ויעמידו דברי זקנם על מקומם בשלום.

 פטירתו מן העולם

בבוקרו של יום שבת קדש, ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א, נפטר ר׳ אליעזר לבית עולמו, בהיותו בסך הכל כבן מ״ז שנה.

תלמידיו, בני עדתו, וכלל יהדות מרוקו, קבלו ידיעה זו בצער רב, ובכאב עצום, ונתנו סימן למועד פטירתו: ״אשכ״ר יקריבו״ (אשכר – דורון, רש״י תהלים עב,י. אשכר גימטריא: תקכ״א). במקומות רבים נשאו רבני המקום הספדים לזכרו, ועדות לכך נותרה לנו בספר

תהלה לדוד, ספרו של המשורר הנודע – הצדיק ר׳ דוד חסין זצ״ל, שקונן שלש קינות לפטירתו. וכפי שקדם לביאתו לעולם הזה סימן מופלא מן השמים, כך ליציאתו לעולם שכולו טוב קדם מעשה נורא.

באחד מימי החורף של שנת תקכ״א, יצאו בני הדודים הצדיקים, ר׳ אליעזר ור כליפא בן מלכא לשאוף אויר צח ברחובה של עיר. בעוברם בשוק, פגע בהם מכשף ידוע, ממשפחת מכשפים אילמים, שהיה מוכר היטב לאותם צדיקים.

ר׳ כליפא פנה ברמיזה לאותו מכשף (שהיה ג״כ אילם), ובקשו שאם קיצו של ר אליעזר ידוע לו, שיואיל לאומרנו לו. הגוי נרעד, ורמז לר׳ כליפא: דע כי בשנה זאת ימות. ר׳ כליפא התעצב אל ליבו מאד מאד, ולא ידע את נפשו מרב צער.

ר׳ אליעזר הבחין בכך תיכף, ומיד שאל את בן דודו מה ארע. בלשון רפה, סח לו ר׳ כליפא את דברי נבואתו של המכשף. לתמיהתו, החל ר׳ אליעזר לשמוח מאד, ואמר לר׳ כליפא: ״דע לך אחי ורעי! איני עצב על כך כלל וכלל, כי יודע אני שבודאי השגתי כבר את שלמותי״. אשרי הצדיקים אשר חשים בעומק ליבם את דברי חז״ל: ״הקב״ה יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן, והוא מסלקו״ (שיר השירים רבה ו,ב).

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 143