חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991-סיום המאמר

חלוצים בדמה

ממכתבי ויסוצקי עולה אפוא, כי פינסקר לא רק שהסתייג מדבריו, אלא אף נחרד מהאשמות שתלה במויאל, אשר יוכחו בהמשך כחסרות שחר.

משלא מצא ויסוצקי אוזן קשבת אצל פינסקר, חזר בו במידת־מה מדבריו והטיל את האשמה ברוקח. וכך הוא כותב אל שפ״ר בווארשה:

״… לתשובה על דבריך, לולא דמיסתפינא [אלמלא פחדתי] להדאיב רוחך, הייתי אומר כי כל השאור שבעיסה הזאת הוא סבת החשד על רוקח, ויש לי ידים מוכיחות על זה. אשר היטב חרה לי על דבריד ועל אשר לא האמנתם לי וחשדתם בכשרים…״

בינתיים בדק רוקח-בסיועו ובפיקוחו של הירש-את פנקסי מויאל והביא את החשבון לידי גמר. הסתבר בעליל, כי כל המהומה שהקים ויסוצקי היתה על מאומה. בקופת מויאל לא נותרו אלא כמה אלפי פראנקים, שהוחזרו לקופת ״חובבי ציון״ עד לפרוטה האחרונה, כפי שעולה מפרסום החשבון בעיתונות התקופה.

מותו של מויאל עורר שאלה: מי ימלא את מקומו וייַשם את אשר החל לעשות בגדרה, פתח־תקוה ויסוד המעלה. לשאלה זו נודעה בזמנה חשיבות רבה, כי בבחירת ממלא המקום היה תלוי גורל העבודה חישובית בארץ. זמן קצר לאחר פטירת מויאל ניאות הירש לקבל עליו את התפקיד באופן זמני, ובתנאי לקבלת הסכמת ״מזכרת משה״ למנות לצדו ועד פועל בן חמישה אנשים. הצעתו נתקבלה מיד על־ידי פינסקר, ועתה, ללא אותם הלבטים שהתלבט בהם ויסוצקי טרם מינויו של מויאל, קם במחי יד הוועד הפועל.

למעשה לא נמצא מחליף בשיעור קומתו של מויאל. הירש לא היה ״חובב ציון״ כמויאל, ועל אף היותו איש קורקטי וישר היה, שלא כמויאל, צר אופקים ולא השיג את ממדי המפעל שהוא עומד בראשו. תחת הנהגתו התנהלו ענייני ההתיישבות באפיקם הצר, בלי לפרוץ ממנו כהוא זה. זאת ועוד, הירש לא ניחן בכוחות הנפש כדי לשאת את המעמסה שהטיל על עצמו, כולל ניהול ענייני ״מקווה ישראל״.

הוועד הפועל בראשותו של הירש התפטר מפעם לפעם ורק הודות לשידוליהם של אנשי הברון בפריס, שנענו לבקשת פינסקר, היה חוזר בו מן ההתפטרות. חוסר יציבותו של הוועד הפועל היה בין הסיבות שעוררו בפינסקר את הרצון להתפטר. האמצעים הדלים שהעמידו ״חובבי ציון״ לרשות הוועד גרמו שהכל ייעשה בצמצום ובקימוץ רב-בסתירה לכל הצעותיו ופעולותיו של מויאל, שידע להבחין בין עיקר לטפל, לתמרן במצוי למצותו עד תום, בנחישות ובהתמדה. כך התנהלו ענייני המושבות בעצלתיים, עד שבשנת תרמ״ח (1888) הסתבך הוועד בקשיים חומריים וחבריו שקעו בסכסוכים פנימיים, שגרמו לפירוקו באותה שנה, בלי שייעשה כמעט דבר לחילוץ המושבות ממצוקתן.

כך לא חלה ביסוד המעלה שום התקדמות, ובמכתב אל פינסקר מתלוננים אנשי מושבה זו, ״כי מעת כי אברהם מויאל מיפו שבק חיים לכל חי, סר צל השגחת החברה מאיתנו ולא יינתן לנו על זריעת המינים של הקיץ ולא על להם צר להחיות נפשנו״.

 גם בגדרה לא נשתנה מאומה לטובה אחרי מות מויאל. הכל השתוממו כי בחלוף הזמן לא חדלו הביל״ויים מלהזכיר בהערצה ובהוקרה את מויאל. ״מקטנם ועד גדולם הזכירו את שם המנוח, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסטים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם והמציא להם מחסורם בניגוד להוראות שולחיו״.

אף ענייניה של פתח־תקרה היו יגעים אחרי פטירת מויאל. אנשי המושבה מבכים את מר גורלם, כי מאז מות מויאל ״שבקה עימה התקרה כי האיש הזה יולכנו קוממיות. לדאבון ליבנו גוע ה׳ מויאל בדמי ימיו ובראשית ימי עבודתו לטובת הישוב בכלל ומושבתנו בפרט. אז באנו עד משבר…״.

ביטוי הולם לאישיותו ופועלו של אברהם מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ הם דברי בני דורו, כפי שפורסמו בעיתון העברי המליץ, להלן:

״… הנה רבות היו המחשבות הטובות אשר חשב ה׳ מויאל על הרחבת הישוב לימים יצרו. אך ׳לב אדם יחשב דרכו ומה׳ מצעדי גבר!׳ האיש הרם הזה, מת לפתע… ובמותו אבדו חו״צ גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש חי ורב פעלים… איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפה מלא לפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח והלך הלך וצעד למטרתנו הקדושה כשעשה עד נשימתו האחרונה, כי אז קבעו חו״צ בעזרתו צורה אמיתית לישוב אה״ק ולא יספו לדאבה עוד. אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהיתה בגנזי כנסת ישראל!- פה הוא המקום להציב ציון לנפש צדיק זה ולספר אחרי מטתו מאהבתו העצומה לרעיון א״י אשר היה מסור אליו כל הימים בכל לב ונפש ומדאגתו הרבה לגורל הקולוניסטים הצפויים לעזרת הו״צ, ואשר נתן בידו לתמכם ולסעדם, ביומו האחרון, עת אשר אש צרבת (בראנד) נשקה בגויתו ובינתו התבלעה, בכל זה לא חדל מבטא בשפתיו דברים מקוטעים הנוגעים רק לענייני הישוב ויצו במפגיע: לתת תמיכה להקולוניסטים… לקנות סוסים להביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים למטעי כרמים… מה יאמרו חו״צ עתה ?… עוד ירחם ה׳ את עמו… גר ישראל לא ידעך… ובמהמלים האחרונות האלה השיב רוחו אל ה׳ ונשמתו הטהורה עלתה אל אלוהיה תנצב״ה.. [דורש ציון-כנסת ישראל, עמ'937-936]

סיכום

מן המובאות במאמר זה מצטיירת לפנינו אישיות מיוחדת במינה. איש ישר ונמרץ, היודע לעמוד בתקיפות על דעותיו ועל עקרונותיו, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו, ועם־זאת אדם נוח לבריות, מיושב בדעתו מלבב. איש שמדנים ופולמוסים היו ממנו והלאה. מבחינה זו, בוודאי, עלה על רבים מעסקני דורו, שעסקו בקטנות ובסכסוכים אישיים. מויאל, שהיה האיש הנכון בזמן הנכון, זכה עוד בחייו להערצה כללית של כל שכבות החברה ולהערכה מראשי ״חובבי ציון׳ בחוץ־לארץ. גם החשד שהטיל בו ויסוצקי לא נבע מהטלת דופי בכישוריו או באישיותו, אלא מקורו בדעה קדומה כלפי העדה היהודית הספרדית. ורק בשל השתייכותו העדתית נהג בו ויסוצקי, שלא בצדק, מנהג-״כבדהו וחשדהו״.

 

קרוב לוודאי, שאלמלא מותו הפתאומי, הצי שנה בלבד אחרי מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, היה מויאל מוציא למרחב את שלוש המושבות שהיו תחת השגחתו, ואולי אף מקים מושבות חדשות, כפי שתיכנן לעשות.

בהתחשב במגבלות הזמן, האמצעים, האילוצים – מתוקף היות הארץ תחת משטר עות׳מאגי עריץ-ושאר מכשולים שנערמו בדרכו על כל צעד ושעל, עשה מויאל רבות למען המתיישבים בכלל והביל״ויים בפרט. נחטא לאמת אם נמדוד את פועלו של מויאל על־פי אמת־מידה רטרוספקטיבית ונתייחס אל פועלו כאל זוטות, כפי שעושים אותם כותבי עתים הטורחים – אם בכלל – להזכירו.

מן הדין להתייחס אל פועלו של מויאל כאל כל התחלות שראשיתן מזער, אך נושאי דגלם הם־הם החלוצים הצועדים בראש המחנה ומאירים את דרכם של הבאים אחריהם. זכות זאת נתגלגלה לאברהם מויאל המערבי, ובתור שכזה ראוי הוא להיכנס להיסטוריוגרפיה של ארץ־ישראל.

מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר