מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

הבה נשָווה לנגד עינינו משפחה יהודית באחת מערי מרוקו בראשית המאה העשרים. בבית המשפחה שוררת התרגשות גדולה: תינוק חדש בא לעולם. כל בני הבית, קרוביהם וידידיהם שבאו לבקרם שמחים, אך על פניהם ניכרת עננת דאגה; ברית המילה של התינוק עדיין לא נערכה, ורב החשש, שמא ימים קריטיים אלה עד להכנסתו של התינוק בבריתו המגוננת של אברהם אבינו לא יעברו בשלום. כדי להתמודד עם הרע מכול מכנס אבי המשפחה את בני ביתו מאוחר בלילה, לאחר שכל האורחים עזבו, נועל את הדלתות והחלונות, ומוציא חרב ברזל גדולה. בחרב זו הוא מנופף לארבע רוחות השמים – כאילו סובבים אותו אויבים מוחשיים. המזיקים שבהם הוא נלחם הם"הכוחות החיצוניים", ובהם המכשפה לילית והשדים המתלווים אליה, דמויות שבמסורת העממית היהודית שואפות להזיק לתינוק בכל דרך שהיא.

נסיט עתה את מבטנו לבית ברובע היהודי של זאכו שבכורדיסתאן העיראקית (גבול עיראק־תורכיה) באותה התקופה. לאחת המשפחות נולד תינוק יפה ובריא, לאחר שכמה מאחיו ואחיותיו אשר נולדו לפניו לא האריכו ימים. אמו או אביו הולכים לשלושה צורפים – יהודי, מוסלמי ונוצרי – כדי לרכוש מהם כמות כסף זעירה. הצורף היהודי מכין מהכסף שנאסף חרב סמלית קטנה, בנדנה חור, ורב הקהילה חורט בה שמות והשבעות בעברית. החרב הסמלית – השונה במראה ובצורתה מן החרב המרוקאית – מהודקת לטורבן של התינוק והוא נושא אותה לכל מקום במשך שנים אחדות, אף עד גיל הנחת תפילין, עד שהוריו מרגישים שיצא מכלל סכנה ואפשר להסיר את הסכין המגינה.

התופעה המתוארת אינה מיוחדת לארצות האסלאם. למשל יהודי גרמניה ויהודי אלזס (צפון צרפת) השתמשו בסכין שנקראה קראסמעסער. בסמן זו השתמשה היולדת עצמה: בחצות הלילה היא נטלה אותה ונופפה בה לארבע רוחות השמים. באלזס של המאה התשע־עשרה אף העדיפו לשם כך כלים ששפכו דם בקרבות של נפוליאון, משום שהם כבר הוכיחו את יעילותם.

הדמיון והשוני בין הקהילות השונות מעוררים סקרנות ומציבים שאלות רבות. לכאורה התנהלו אורחות חייו של היהודי על־פי ספרי הלכה מפורטים, ואלה קבעו כל פרט במחזור חייו. עניין זה ניכר בייחוד לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה החמש־עשרה, כאשר ספרי ההלכה, שהודפסו במהדורות חוזרות ונשנות והופצו בעותקים רבים, העבירו את הפסיקה ההלכתית כמעט לכל קהילה יהודית באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם. הדוגמה הבולטת ביותר היא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך (הודפס לראשונה בוונציה בשנת שכ"ה – 1564/65). לספרו של קארו, המתבסס על ההלכה והמנהג הספרדי, נוספו השלמותיו של הרמ״א על־פי מנהגי פולין מולדתו וההלכה האשכנזית בכלל. כמו כן, גדולי הרבנים בכמה קהילות בארצות האסלאם חיברו ספרי הלכה המסכמים את הפסיקה האופיינית לאזור פעולתם, כגון הרב יחיא צאלח (מהרי״ץ) בתימן והרב יוסף חיים בעיראק. אולם למרות ספרי ההלכה ה״ רשמיים״ המשיכו בקהילות רבות לשמור על מנהגים מיוחדים לאותו מקום, שלא תמיד תאמו את הפסיקה המודפסת במלואה.

רבי יוסף קארו (1575-1488)

נולד בספרד. לאחר הגירוש הגיע בשנת 1497 עם משפחתו לארצות האימפריה העות׳מאנית, ושהה בקושטא, אדריאנופול, ניקופול וסלוניקי. את חינוכו התורני קיבל מאביו, רבי אפרים, ומדודו רבי יצחק, ואת סמיכתו לרבנות מאחד מחשובי הרבנים בדור שלאחר הגירוש, רבי יעקב בירב. בשנת 1536 התיישב בצפת, כיהן בה כראש ישיבה ונחשב לראש החכמים בעיר. מחיבוריו: בית יוסף – פירוש על ארגעה טורים (החלקים) לרבי יעקב £ אשר, ובו הביא דיונים על המחלוקות ההלכתיות באריכות (ארבעה חלקים, ונציה־סביוניטה ש״י-שי״ט); כסף משנה – פירוש על משנה תורה לרמב״ם. ספרו המפורסם ביותר הוא שולחן ערוך, הכולל פסקי הלכה ללא דיון מפורט במחלוקות. הספר משמש יסוד לפסיקה הספרדית והאשכנזית עד היום. קארו היה בקיא גם בתורת הנסתר, ופרסם ספר קבלי בשם מגיד מישריט(ח׳׳א, לובלין ת״ו; ח״ב, ונציה ת״ט), שהוא תיעוד של התגלויות מיסטיות שנמסרו לו בחלום.

רבי משה איסרליש (רמ"א) (1572-1525)

נולד בקרקוב, פולין, למשפחה אמידה והתחנך בצעירותו אצל אביו ודודו. מאוחר יותר למד תורה בישיבת רבי שלום שכנה בלובלין. הרמ״א היה מגדולי הפוסקים בתקופתו, והוא מייצג את ״תור הזהב״ של יהדות מזרח אירופה. היה בקיא באסטרונומיה, בקבלה, בפילוסופיה ובהיסטוריה. ב־1550 הקים ישיבה בקרקוב, ותמך בתלמידים מכספו. כשיצא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, שההלכות בו הן לפי פסיקות רבני ספרד, חיבר לו הרמ׳׳א הגהות, ובהן הפנה למקורות הלכתיים של רבני אשכנז וצרפת. באורח זה הוא התאים את השולחן ערוך לכלל ישראל. לפיכך הגהותיו מכונות ה״מפה״, היא המפה שעל גבי השולחן ערוך. בין ספריו החשובים הנוספים: ספר שאלות ותשונות הרמ׳יא (הנוויא 1710)¡ מחיר יין(המבורג 1711¡ פירוש על מגילת אסתר). נפטר בל״ג בעומר, ויהודי פולין נהגו במשך מאות שנים לעלות לקברו בתאריך זה.

הרב יחיא בן יוסף צאלח (מהרי״ץ) (1805-1715)

גדול רבני תימן במאה השמונה־עשרה. כיהן כאב בית הדין בעיר צנעא וכרבה הראשי של העיר בשנים 1805-1770. פעל לחיזוק מעמדם הרוחני־ החברתי של יהודי תימן ולשימור מסורותיהם הקדומות כנגד חדירת מסורות ספרדיות. השפעתו על יהודי תימן מכרעת, וחיבוריו התפשטו בקרב יהודי תימן. הוא העורך האחרון של הסידור התימני המכונה נוסח תימן או ״בלדי״. ספריו החשובים: הסידור (בעריכתו) תכלאל עץ חיים (הודפס לראשונה בשנים 1895-1894)¡ שו״ת פעולת צדיק (הודפס לראשונה בשנים 1946- 1965); חלק הדקדוק, על נוסח המקרא (הודפס לראשונה בשנת 1885).

יתרה מזו, אף שספרי ההלכה מסוגו של שולחן ערוך תיארו כיצד יש לנהוג בכל שלב ושלב בחייו של היהודי עדיין נותר מקום רב לנושאים שונים הקשורים לחיי היום יום, אשר לא נזכרו ולא נידונו בספרות הרשמית. החיים בארצות מרוחקות זו מזו ותחת דתות ותרבויות שונות זו מזו השפיעו על אורח חייו של המיעוט היהודי בהיבטים רבים. לפיכך, רב הגיוון במנהגים, ובייחוד בתחום של מחזור החיים, שמטבעו מושפע רבות מן התרבויות הסובבות. במנהגים ובטקסים הללו, כפי שנחוגו בקרב המיעוטים היהודים בארצות האסלאם ובין קהילות מגורשי ספרד, התקיים שילוב מסורות מרתק, המעיד על יצירה מקורית יהודית לצד השפעות מן החברה המארחת. הדגש בספר זה הוא על מגוון המנהגים והטקסים המיוחדים שנהגו בקהילות השונות. הצד ההלכתי של מנהגים אלו נידון באורח שולי – בעיקר כאשר נודעה לו השפעה על המנהג. ועוד, כדי לפשט את הדברים, לא נערכו הבחנות בין המנהגים והטקסים על־פי סוגיהם השונים בספרות ההלכתית.

מבנהו של הספר ערוך על־פי ארבע התחנות שמבחינים בהן החוקרים בהתפתחות חייו של האדם בחברה המסורתית:

א.  לידה וילדות.

ב.  חניכה וכניסה לעולם המבוגרים.

ג.  נישואים והקמת משפחה.

ד.  מוות וקבורה.

הרב יוסף חיים (1909-1835)

מגדולי רבני בבל בדורות האחרונים: דרשן, מקובל ופוסק הלכה. ליד בגדאד שלמד ב״מדרש בית זלכה״ אצל הרב עבדאללה סומך. אף שלא כיהן במשרה רשמית, זכה להערכה עצומה בבבל ובכל ארצות המזרח. פרסם ספרים רבים בהלכה, דרוש, מוסר, קבלה ומחקר מדעי (קונטרס מראות ישראל). ספרו הידוע ביותר הוא בן איש חי (ירושלים 1898), שהוא צירוף פסיקה הלכתית עם דברי אגדה במחזור דו-שנתי. יהודי בבל נהגו ללמוד ספר זה בחבורות. בין חיבוריו האחרים: רב ברכות(חידושי הלכה, בגדאד 1868); עוד יוסף חי(ירושלים 1980); שו״ת רב פעלים(ירושלים 1912-1906).

גירוש ספרד

ב־31 במרס 1492 חתמו מלך ומלכת ספרד, פרננדו ואיזבלה, על צו הגירוש של יהודי ספרד. הצו התפרסם ב־1.5.1492, וניתנה בו ארכה של חמישה חודשים ליציאת היהודים. מספר היוצאים את ספרד נאמד בכחמישים אלף משפחות, או בין מאתיים לשלוש מאות אלף נפש. קבוצות גדולות של מגורשים שמו פניהן לארצות המזרח, לאיטליה ולצפון אפריקה והשתקעו שם. נוצרו קהילות של מגורשים שהיו מעין ״גולה בתוך גולה״. יהודים רבים המשיכו לחיות בספרד ובפורטוגל כאנוסים. כלפי חוץ הם חיו כנוצרים, אך שמרו על יהדותם במידה זו או אחרת. במהלך המאה השש־עשרה עזבו אנוסים רבים את חצי האי האיברי לטובת ערים שונות ברחבי אירופה, וכשהתאפשר להם שבו לחיק היהדות במוצהר. קהילות המגורשים והאנוסים לשעבר, שנשאו מטען רוחני רב־ערך, השפיעו רבות על התרבות וההלכה במקומות שאליהם הגיעו. הפסיקה ההלכתית של יהדות ספרד זכתה למעמד של בכורה בארצות המזרח ובצפון אפריקה. הדבר בא לידי ביטוי בהתקבלותו הגורפת של שולחן ערוך לרבי יוסף קארו.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר