יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

בימים ההם היה הקימיקם של יפו (מושל העיר , ) רגיל מדי יום ביומו לשבת במשרד אבי שאהבהו מאוד, לשתות קפה, לעשן נרגילה ולשוחח עמו. כשנכנס באותה שעה אל אבי, מצאהו זועף ופניו אינן כתמול שלשום. מרוב יגון על בנו "יוסף אליהו" לא קדמהו אבי באותה קבלת הפנים הרגילה. כשבקש הקימיקם מאבי לדעת פשר דבר ועגמת-נפשו, התפרץ אבי המנוח בבכי וספר לו על מקרה אסונו. הקימיקם נרגש מאד לשמוע את המקרה המעציב ונחם את אבי, כי יבוא לעזרתו למצוא את בנו האבוד. מיד רמז להחיל [צ"ל חייל א.פ]שעמד על יד הדלת ופקד עליו לקרוא למכריז (בן אדם שקולו חזק ומסתובב בחוצות העיר להודיע לתושבים פקודות הממשלה). כעבור איזה רגעים בא המכריז והקימיקם צוה עליו להכריז בחוצות העיר, שמי שראה אותי יחזירני לאבי ומסר לו את כל הסימנים על דבר לבושי, מראה פני וכו . ' המכריז שקבל את פקודתו ישר ממושל העיר, התחיל מיד להסתובב בכל הסמטאות ודרכי העיר ולהכריז. אך הכל לשוא, אין קול ואין עונה.

בעוד הקימיקם יושב ומדבר דברי נחומים לאבי, בא ערבי אחד והודיע לקימיקם כי בשעת הצהרים ראה אותי מדבר עם מערבי אחד בסמטא לא רחוקה. כשמוע אבי את דברי הערבי, קפץ כנשוך נחש ממקומו ומקרה האסון שהיה מעורפל בעיניו התחיל לאט להתבהר לו והוא קרא: "כן, המערבי הלך ממשרדי רגעים מספר אחרי שלחי את בני לביתי להביא את המפתחות". החשד התחיל להתאמת בלבבו, כי רק המערבי המכשף הוא שגנב את בנו. השמועה נפוצה בכל העיר, כי גונבתי על-ידי מכשף וכל התושבים התחילו לחפש אחרי ילדיהם ולשמרם בבית. הקימיקם צוה להכריז, מי הרוצה להתנדב לנסוע בלוית חילים, בסביבות ובכפרים לחפש אחרי המערבי. הרבה מהתושבים הערבים הגבורים התנדבו לדבר משתי סבות: אחת – להוכח אם ישנו באמת גנב כזה החוטף ילדים קטנים מחיק הוריהם, ושנית – מאהבתם לאבא. קבוצות קבוצות באו לבית-הממשלה כדי לקחת סוסים ובלוית חילים יצאו לדרך. הרבה הלכו מעצמם לחפש אחרי, ברשיון הממשלה, בסמטאות הנדחות ובמבואות האפלים והילד איננו.

אבי היה רגיל מדי יום ביומו, משעה שלש אחרי הצהרים לעזוב את משרדו וללכת הביתה, רוחץ את ראשו, ידיו ורגליו ופושט מעליו בגדי העיר ועולה לבוש בגדי הבית ישר לבית המדרש שנמצא למעלה מדירתנו והסמוך לבית הכנסת. שם היה נפגש עם זקני העדה הקבועים שבאים כרגיל לקרוא ולהתפלל. על פי רוב נמצאו בבית המדרש רבנים וחכמים קבועים וגם כאלה שהיו עוברים דרך יפו ומתאכסנים בביתנו. בזכרוני נשארו שמות הרבנים האלה: הרב הגאון המקובל רבי אליהו מני אביו של השופט מלכיאל מני, שהתארח אצלנו לרגלי מצב בריאותו, הרה ג " רבי שלמה בחבוט אביו של הרב בחבוט המכהן פאר בבירות, הרה"ג רבי מרקדו מאיר אביו של הרב הראשי בארץ-ישראל ראשון לציון רבי יעקב מאיר, הרה"ג ר' יעקב שמחון אביו של הרב המנוח ר' יוסף בן שמחון, הרה"ג ר' מאיר המבורגר חתנו של מי שהיה מפקד הצבא האנגלי באלכסנדריה דוד בלטנר ביק, ' ר יצחק אשולין, רבי מסעוד הכהן, רבי משה צרויה ועוד רבנים שאינני זוכר את שמם.

יחד עם הרבנים האלה והחכמים הקבועים, היה אבי הוגה אתם בתורה ומתוכח בעניני הלכה, עד תפלת מנחה. כתום התפלה, היו מסובים שוב מסביב לשולחן וממשיכים ללמוד כמקודם עד ערבית. שעתים לפני הבקר היו קמים לתקון חצות וקוראים עד עלות השחר, זמן תפלת שחרית.

באותו היום שנגנבתי, לא הלך אבא כרגיל לקרוא בבית המדרש. כל עזרת הממשלה והתושבים עלה בתוהו. בשעה החמישית אחר הצהרים עזב אבי את משרדו וכל הנכבדים שבאו לבקרו והלך בעצמו לחפש אחרי בנו, כי האמין שבנו איננו מחוץ לעיר כי אם הסתירוהו בפנים העיר ועל כן שלח לבקש רשיון מהממשלה לחפש בבתים בלוית המוכתר. התחיל להכנס לבתי הערביים החשודים. נכנס בחצרות ופתח את הבארות וצועק לתוכם "יוסף אליהו" אך אין עונה. אחרי שעתים של חפושים שב עיף לחנותו ומאין ידיעה על בנו הלך מדוכא הביתה. בבית שררה תאניה, המשפחה קוננת ביגון, גם היהודים השכנים בוכים אתם. הוא הלך לבית הכנסת, לבש את הטלית ותפילין, פתח היכל ארון הקודש התפלל לה' בדמעות שליש.

הרבנים והחכמים ישבו בחדר המדרש הסמוך לבית הכנסת והגו בתורה. אמנם, התפלאו שאבי לא בא כרגיל לשבת להתענג בצל קורתם, אבל כבר שמעו מפי השמש שאבדתי ולכן חשבו, אין הדבר נורא כל כך, בטח ימצאני. אחי המנוח אברהם חיים, שסבל מאוד מצערו עלי ומפחדו על אביב שח"ו לא ישתגע מיסורים, והיה סופר ומונה הליכותיו ומביט בסקרנות על מעשהו, הלך לחנות לבקש את אבא ואיננו. גם בבית שהיה מלא עד אפס מקום – איננו. עלה לבית המדרש ומצא את כל הרבנים לומדים ואבא איננו בתוכם. עמד והרהר, לאן יכול ללכת אבי והחליט בנפשו ונכנס לבית הכנסת אולי ימצאהו שם ומה נדהם בראותו את אבא יושב על הארץ מול היכל ארון הקודש ובוכה תמרורים. התחיל גם הוא לבכות, ירד לקרוא את אמא ובאו אתה גם זקנתי אם-אבי ושאר הנשים הקרובות ובראותן את המחזה המחריד פרצו גם הן ביללה, עד שהקול נשמע לחדר הרבנים. כשבאו הרבנים לבית הכנסת, פנתה אליהם אמי בקריאה מרה: רבנים גדולים התפללו בעד בני "יוסף אליהו" הצילוהו בתפלתכם. הרבנים נכמרו רחמיהם ועמדו יחד אצל ארון הקודש הפתוח מסביב לאבא והתחיל הרב הגאון ר' אליהו מני באחדים מהפיוטים ביום הכפורים תפלה לדוד, תפלה לחבקוק הנביא, תפלה למשה ועוד. וכך המשיכו בתפלות ובתחנונים קורעי-לב שעות אחדות.

ובאותו הזמן כשבבית משפחתי שררו כלם בדאגה וביגון על גורלי נסעתי עם ר' ישראל שמחון העירה. בהגיענו אל הככר הרחב שדרכו נכנסו ליפו מכל קצות הארץ [כיכר השעון של היום] ושעליו עומד כעת ארמון-הממשלה [הסראיה] ובית שעון-העיר כששוק-אל-דיר וכל הבנינים של היום לא היו עדיין בנויים עליו, זולתי אהלים בודדים של מוכרי ירקות ולחם, מצאנו את בני העיר עומדים קבוצות קבוצות, משוחחים על האסון שקרא [שקרה] לאבי, ושואלים מכל הבאים ליפו, מחלקי הארץ , אם לא פגשוני בדרך. ערביים שונים מהכפרים והעיר, פנו אלינו בשאלה אם ראינו בדרך את פלוני בן פלוני. אחת מהקבוצות הכירתני ומיד נשמע הקול בעיר כי נמצאתי, הורידוני מהחמור והובילוני אל הקימיקם שישב על יד בית קפה עם אחדים מאנשי הממשלה וחכה לתוצאות. הקימיקם בראותו לאור הירח את הזקן המובילני התרגז מאוד עליו, אבל הזקן צעק: "אני הוא שהצלתי את הילד, אני ישראל שמחון". כלם התקרבו בהמון לפני הקדי והקימיקם לראותני, כשאני מתביש מאוד בהיותי יחף ובלי מלבוש. הקימיקם לקחני בידיו ובלוית אנשי הממשלה הובילני הביתה, כשאחרינו נהרו כל אנשי העיר. משפחתנו שנתבשרה בבואי על-ידי אחדים שהקדימוני יצאה לקדם את פני ואחריהם השכנים ונפגשנו מחנה מול מחנה. אבי נגש אלי, חבקני ונשקני וגעה בבכי: "הזהו אתה בני"?, אחזני בשתי ידיו הטהורות והלך אתי פסיעות גדולות כדי לבוא בהקדם הביתה. רגעים אחדים הסתכל בי לאור המנורות והדבר היה כחלום בעיניו, מבלי להאמין שזוהי מציאות. ר' שמחון התקרב אל אבי חבקו ונשקו והשתתף בשמחתנו. הכניסוני לבית, הוציאו הקוצים מרגלי, עשו לי קפה וחלב לשתות. בהיותי עיף, חולה ונרגז בקשו מהקהל להתפזר כדי לתת לי להרגע ולהנפש. לאט לאט שבו התושבים לבתיהם באמצם ידי הורי ובהביעם רגשותיהם בשמחת משפחתי. מרוב עיפות נרדמתי במטת אבי, מבלי לטעום מאומה. טרם עלות השחר קמתי ואביט סביבותי והנה אין איש בחדר הורי, נכנסתי לחדר האכל ומצאתיו מואר השלחן כרגיל מלא צלחות עם עוגות וגבינה, פירות וי"ש והובילם לבית המדרש . נתעטפתי במעיל ועליתי גם אני לשבת עם הרבנים, כי שנתי נדדה מעיני ומחזה בלהות וחלומות רעים לא נתנו לעפעפי להסגר. בעמדי בפתח, ראיתי הרבנים יושבים כרגיל וקוראים ובתוכם אבי במלבושיו הרגילים ולא במלבושי הבית ואבין כי ליל שמורים היה לאבי הלילה הזה. אמי המנוחה ישבה כמנהגה על יד התנור, עושה להם קפה ותה וגם ר' שמחון שהביאני יושב וקורא אתם. כשנכנסתי קבלוני הרבנים באהבה, כל אחד מהם חבקני וברכני. שתיתי תה וסעדתי עמם. אחדים מהרבנים בקשוני לספר על דבר מאורעותי, אולם אבי המנוח לא נתנני להשיב דבר, כי חס היה על בריאותי וחשש שמא אתרגז. ישבתי בחברת הרבנים עד הרדמי והעבירוני שוב למטתי. ימים ולילות הייתי אחוז תרדמה עזה שלא הרפתה ממני והייתי מתעורר בבהלה, רועד ונרגז. משפחתי הכירה בי את מחלת-הפחד, כי חרדתי לקול עלה נידף והתחילו לרפאותני.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930