פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח

נכנסתי וניסיתי להתיר את סבך התכונה שיצרו אינספור הילדים. הקטנים ביותר שיחקו על הארץ. המורה עמד ביניהם, לבוש בדלות, בימינו החזיק חגורת עור, להצלפה. הוא ניגש אלי בארשת פנים כנועה. פניו המוארכות היו שטוחות ונטולות מבע, ובלטו בקפאונן נטול החיות על רקע התנהגותם התוססת של הילדים. הוא נראה כאילו לעולם לא יעלה בידו להטיל עליהם את מרותו, כאילו היה שכרו נמוך מדי למשימה זו. הוא היה איש צעיר, אך עלומיהם הזקינו אותו. הוא לא דיבר מלה צרפתית ואני לא ציפיתי ממנו למאומה. הייתי מרוצה שיכולתי לעמוד שם בתוך השאון המחריש אוזניים ולהתבונן מעט במתרחש. אך מן הסתם המעטתי ביכולתו. מאחורי קפאון המוות שלו הסתתרה מעין שאפתנות: הוא רצה להראות מה הילדים שלו יודעים.

הוא קרא לילד קטן אחד לבוא, החזיק לו מול עיניו דף מספר הלימוד, באופן שגם אני יכולתי לראותו, והצביע במהירות, בזו אחר זו, על הברות בעברית. הוא עבר משורה לשורה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לבל אחשוד בילד כי למד הכול על-פה וכעת הוא מדקלם בצורה עיוורת, בלי לקרוא. עיניו של הילד רשפו כשקרא בקול: ״לה — לו — מה – נו – שה – טי – בה – בו.״ הוא לא שגה אף פעם אחת ולא גמגם. הוא היה גאוות מורהו וקרא במהירות הולכת וגדלה. כשסיים, והמורה הרחיק ממנו את הספר, ליטפתי את ראשו וחלקתי לו שבחים, בצרפתית, אבל את מה שאמרתי הבין. הוא חזר לספסלו והשים עצמו כאילו אינו רואה אותי עוד, שעה שהגיע תור הילד הבא, שהיה ביישן יותר ושגה. המורה שחרר אותו בטפיחה קלה וקרא לעוד ילד או שניים. כל אותה עת לא פחת הרעש הרם כמלוא הנימה וההברות העבריות נפלו כטיפות גשם אל הים הסוער של בית-הספר.

בינתיים ניגשו אלי ילדים נוספים, בחנו אותי בסקרנות, מהם בחוצפה, מהם בביישנות, אחדים בהתחנחנות. המורה, בהחלטה חסרת פשר, גירש את הביישנים ביד קשה, בעוד שלחצופים הניח לעשות כרצונם. לכל דבר היתה משמעות משלו. הוא היה אדונה העני והעצוב של הכיתה הזאת, ומשנסתיימה ההצגה נמחו מפניו העקבות העמומים של גאווה שבאה על סיפוקה. הודיתי לו בנימוס רב, ובשביל לרוממו, בשמץ התנשאות, כאילו הייתי אורח חשוב. שביעות רצוני ניכרה בי בבירור. בחוש הטקט השגוי שלי, שליווה אותי ברובע היהודי על כל צעד ושעל, החלטתי לחזור למחרת כדי לתת לו סכום כסף כלשהו. השתהיתי שם עוד שעה קלה והתבוננתי בילדים המדקלמים, נענועי גופם הנה והנה שבו את לבי ומצאו חן בעיני יותר מכל שאר הדברים. אחר-כך הלכתי לדרכי, אבל את הרעש המשכתי לשאת עמי עוד כברת דרך ארוכה. הוא ליווה אותי עד קצה הרחוב.

הרחוב נתמלא עתה חיים, כאילו הוליך לאיזה מקום ציבורי. במרחק-מה ראיתי חומה ובה שער גדול. לא ידעתי לאן הוליך, אבל ככל שהתקרבתי נתקלתי במספר גדל והולך של קבצנים, שישבו בימין הרחוב ובשמאלו. נוכחותם הפליאה אותי, כיוון שטרם ראיתי קבצנים יהודים. בהגיעי לשער ראיתי עשרה או חמישה-עשר מהם יושבים בשורה, גברים ונשים, רובם ככולם קשישים. עמדתי באמצע הרחוב, מחריש ושרוי במבוכה כלשהי, משים עצמי כאילו הייתי מתבונן בשער, בעוד שלאמיתו של דבר התבוננתי בפני הקבצנים.

גבר צעיר ניגש אלי מן הצד, הצביע על השער, אמר ״le cimetière israélite״, והציע להוליכני פנימה. אלה היו המלים היחידות בצרפתית שידע. בצעד מהיר נכנסתי אחריו בשער. הוא היה זריז ולא היו לנו דברים להחליף זה עם זה. מצאתי את עצמי עומד על רחבה קירחת להחריד, שלא צמח בה אף קנה אחד של עשב. המצבות היו נמוכות כל-כך, עד שכמעט נעלמו מן העין, ותוך כדי הליכה היית נתקל בהן כבאבנים רגילות. בית-העלמין נראה כמו אתר ענק לשפיכת פסולת, ואולי אף היה כזה בעבר, ורק מאוחר יותר התקינו אותו לייעודו הרציני יותר. שום דבר במקום הזה לא התנשא לגובה. המצבות שראתה העין, והעצמות שראו עיני הרוח, הכול היה שרוע ארצה. לא היתה זו הרגשה נעימה להלך כאן זקוף, לא יכולת לראות בכך כל יתרון ורק נדמית מגוחך בעיני עצמך.

בתי-העלמין במקומות אחרים בעולם עשויים כך שהם מסבים לחיים הנאה. הם שוקקים חיים, צמחים וציפורים, והמבקר, כאדם היחיד בין מתים כה רבים, מרגיש עצמו מעודד ומחוזק. מצבו שלו נראה לו ראוי לקנאה. על גבי המצבות הוא קורא את שמותיהם של בני-אדם, שהוא עצמו האריך ימים מכל אחד ואחד מהם. בלי להודות בדבר בפני עצמו, הוא מרגיש מעט כאילו הביס כל אחד ואחד מהם בדו-קרב. הוא חש גם עצב, ודאי, על רבים כל-כך שאינם עוד, אך לעומת זאת הוא עצמו הנו בלתי מנוצח. באיזה מקום אחר הוא יכול להיראות כך בעיני עצמו? באיזה שדה-קטל אחר בעולם יהיה הוא היחיד שישרוד? הוא עומד ביניהם זקוף, בעוד שכולם שרועים ארצה. אבל גם העצים והמצבות עומדים זקופים. הם נטועים ומוצבים פה ומקיפים אותו כמין עיזבון שתכליתו למצוא חן בעיניו.

בבית-העלמין החרב הזה של היהודים, לעומת זאת, אין כלום. הוא הנו האמת עצמה, נוף־פני-הירח של המוות. בעיני המתבונן אין זה מעלה או מוריד מי שוכב היכן. הוא אינו מתכופף ואינו מנסה לפתור זאת. כולם מוטלים פה כמו פסולת ואתה רוצה לחלוף על פניהם במרוצה כמו תן. זוהי שממת המתים, שדבר אינו צומח בה עוד, השממה האחרונה, האחרונה והסופית.

לאחר שהתקדמתי מרחק-מה פנימה, שמעתי מאחורי קריאות. סבתי לאחורי ועצרתי על עומרי. גם בצדה הפנימי של החומה, קרוב לשער, עמדו קבצנים. הם היו גברים זקנים ומזוקנים, אחדים מהם נשענו על קביים, אחדים היו עיוורים. נדהמתי, כיוון שלא הבחנתי בהם לפני כן. מאחר שמורה הדרך שלי מיהר כל-כך, הפריד בינם לביני מרחק של מאה פסיעות ויותר. היססתי אם לחצות שוב את כברת השממה הזאת לפני שאמשיך להתקדם פנימה. אבל הם לא היססו. שלושה מהם עקרו עצמם מן העדה שאצל החומה ומדדים על רגליהם חשו לעברי בבהילות רבה. הראשון היה איש רחב כתפיים וכבד גוף, בעל זקן עבות. הוא היה כרות רגל והיה מטיל עצמו על קביו בתנופה לפנים. הוא השאיר את חבריו הרחק מאחוריו. המצבות הנמוכות לא עמדו לו למכשול, קביו היו ננעצים בקרקע תמיד במקום הנכון ואף פעם לא החליקו על אבן. הוא הסתער לעברי כמו חיה זקנה ומאיימת. בפניו, שקרבו אלי במהירות, לא היה שום דבר שעורר חמלה. הן הביעו, כמו כל ישותו, דרישה פראית אחד גדולה: ״אני חי. תן לי!״

היתה לי הרגשה בלתי מוסברת שהוא רוצה למחוץ אותי בכובד גופו, הוא הפיל עלי אימה. מורה הדרך שלי, איש צנום וקל, שתנועותיו דמו לתנועות לטאה, מיהר למשוך אותי משם. הוא לא רצה שאתן לקבצנים האלה פרוטה וקרא אליהם משהו בערבית. האיש הכבד על הקביים ניסה לרדוף אחרינו, אבל כשהבין שאנחנו מהירים ממנו, נמלך בדעתו ועצר. ממרחק עוד שמעתי אותו מקלל, וקולות חבריו שנשארו מאחוריו התאחדו עם שלו למקהלה נזעמת.

חשתי הקלה שנמלטתי מידיו, ואף על פי כן עלתה בי גם תחושת בושה על שעוררתי את ציפיותיהם לשווא. הסתערותו של הזקן בעל הרגל האחת לא נהדפה על-ידי אבני המצבות, שהיו מוכרות היטב לו ולקביו, הוא כשל בגלל זריזותו של מורה הדרך שלי. אלוהים יודע שלא היתה לנו כל סיבה להשתבח בניצחון בתחרות הבלתי שוויונית הזאת. רציתי ללמוד אי-אלה פרטים על אויבנו האומלל ופניתי בשאלות למורה הדרך שלי. הוא לא הבין מלה, ובמקום תשובה התפשט על פניו חיוך אווילי. הוא אמר ״Oui״, שוב ושוב רק ״Oui״. לא ידעתי לאן הוא מוליך אותי. אבל אחרי החוויה עם האיש הזקן שוב לא היתה השממה שוממה כל-כך. הוא היה התושב החוקי שלה, שומר האבנים הקירחות, שומר עיי החורבות והעצמות הסמויות מעין.

ואולם הסתבר שהפרזתי בחשיבותו. כי לא עבר זמן רב עד שפגשתי בעם שלם שישב במקום הזה. מאחורי תלולית קטנה פנינו לתוך איזו בקעה ולפתע מצאנו את עצמנו עומדים מול בית-תפילה קטן. בחוץ, בחצי גורן, התנחלו כחמישים קבצנים, גברים ונשים בערבוביה, לוקים בכל חולי תחת השמש, כמו שבט שלם, אף שמספרם של אלה שהיו בגיל מתקדם היה הרב יותר. הם היו יושבים על הקרקע בקבוצות ססגוניות וכעת התחילו להתנועע אט-אט, לא בחופזה יתרה. הם התחילו למלמל פסוקי ברכה ופשטו את זרועותיהם, אבל לא התקרבו אלי יתר על המידה עד שהצגתי את כף רגלי על מפתן בית התפילה.

השקפתי לתוך חלל מוארך קטנטן, שמאות נרות דלקו בו. הם היו תקועים בגלילי זכוכית נמוכים ושחו בשמן. רובם היו פזורים על שולחנות רגילים בגובהם ויכולת להביט עליהם מטה כמו על ספר שאתה קורא. מעטים היו נתונים בתוך כלים גדולים יותר שהשתלשלו מן התקרה. בכל צד של החדר עמד איש שנראה כאילו הוטל עליו לומר תפילות. על השולחנות הקטנים שלידם היו מונחים כמה מטבעות. היססתי על המפתן כיוון שלא היה לי עמי כיסוי ראש. מורה הדרך שלי הסיר את כובעו השחור מראשו והושיט לי אותו.

חבשתי אותו, לא בלי מבוכה מסוימת, כיוון שהיה מטונף להחריד. בעלי התפילה אותתו לעברי ואני נעמדתי תחת הנרות. הם לא חשבו אותי ליהודי ואני לא אמרתי תפילה. מורה הדרך שלי הצביע על המטבעות ואני הבנתי מה עלי לעשות. השתהיתי שם עת קצרה בלבד. לא חשתי רתיעה מפני החדר הקטן הזה שבלב השממה, שהיה מלא בנרות, שהיה כולו אך נרות. קרנה מהם מין חדווה חרישית, כאילו שום דבר לא היה עתיד להגיע לקצו המוחלט כל עוד המשיכו לדלוק. אולי היו השלהבות הענוגות הללו הדבר היחיד שנשתייר מן המתים. בחוץ, לעומת זאת, חשת קרוב וסמוך אליך בחייהם מלאי הלהט של הקבצנים.

חזרתי ונתערבתי בקהלם, וכעת התחילו לנוע ממש. הם נדחקו לעברי, מכל העברים, כאילו הייתי עלול שלא לראות דווקא את הנגע שלהם, וקירבו אותו אלי במעין ריקוד אמנותי ובו בזמן נסער מאוד. הם תפסו בברכי ונישקו את מקטורני. הם אמרו ברכה, כך נדמה לי, על כל איבר ואיבר בגופי. היה זה כאילו המון רב של בני-אדם התפלל אלי בפה ובעין ובאף, בזרועות וברגליים, בבלויי סחבות ובקביים, בכל מה שהיה לו, בכל מה שהיה עשוי ממנו. נתקפתי חרדה, אבל איני יכול להכחיש שגם נפעמתי מאוד, ועד מהרה נבלעה כל חרדתי בהתפעמות הזאת. גופנית מעולם לא חדרו בני-אדם לקרבתי עד כדי-כך. שכחתי את הזוהמה שלהם, נעשיתי שווה-נפש כלפיה, לא חשבתי על כינים. הרגשתי מה רב עשוי להיות הפיתוי להניח לשסע את גופך החי למען בני-אדם. מידה מבעיתה זו של הערצה נראית כאילו היא שווה את הקורבן, ואיך לא יהיה בכוחה לחולל נפלאות.

אבל מורה הדרך שלי דאג לבל אשאר בידי הקבצנים. תביעותיו היתה להן זכות קדימה וטרם באו על סיפוקן. לא היה עמי די כסף קטן לכולם. הוא גירש את הלא-שבעים בצרחות ובנביחות עזות וגרר אותי משם בזרועי. כשהיה בית-התפילה מאחורינו אמר בחיוכו הנואל שלוש פעמים ״Oui״, אף על פי שלא שאלתי אותו דבר. עי החורבות לא נראה לי עוד כמקודם כשעשיתי את הדרך חזרה. עכשיו ידעתי להיכן הצטמצמו חייו ואורו. האיש הזקן ליד השער, שהשקיע במרוץ על קביו מרץ כה רב, הביט בי בזעם, אבל נצר את לשונו ושמר את קללתו לעצמו. יצאתי משער בית-העלמין ומורה הדרך שלי נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ובדיוק באותו המקום. ייתכן שהתגורר בסדק בחומת בית-העלמין ולא היה מגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. הוא לא נעלם בלי לקבל את המגיע לו, ולפרידה אמר ״Oui״.

פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח