קדושת הכהנים, המועדים והמעשים – בפרשת אמור.מאת: הרב משה שמיר

אור-החיים-הקדוש

קדושת הכהנים, המועדים והמעשים – בפרשת אמור.

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים" כרך א', עמ' 528 – 529,

מאת: הרב משה שמיר

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון –

לספירת העומר.

"כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם" (רבנו-אוה"ח-הק' לפס').

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

א. קדושת הכהנים "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית", ולא ניתן לשנותה.

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה"

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

הבאת העומר וספירת העומר.

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן: הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

לאור דבריו הקדושים, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ואז נוכל לקבל את חידושי התורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מטמונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא"מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

ספירת העומר בעמידה.

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

שמונה טעמים לספירת העומר.

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח},

והשמיני בחג "מתן תורה".

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות, היות והיו

 מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

מתוך הספר "להתהלך באור החיים" כרך א', עמ' 528 – 529

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

                        "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון" (האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

מקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב(פרקו אבות, ב, ט)

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסה למנהרות מערת המכפלה.

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להפצת הספר "להתהלך באור החיים".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר