מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית

כאשר הוא מצליח לחבר שיר בשפה האהובה, הוא מלא חדווה וגאווה:

וְאֶשְׂמַח שִׂמְחַת לִבִּי שִׂימְחָתִי, בִּרְאוֹת פְּעֻולַּת רוּחִי בִּפְעֻולָּתָהּ,

[אַבִּיט כְּעַל רֹאשִׁי כּוֹתֶרֶת.

אֲבָל בָּרִי לִי, אֲנִי יָדַעְתִּי, כִּייָ בַּאֲפֵלַת לִבִּי, בִּכְסַלְּתָהּ,

[כִּמְגַשֵּׁשׁ חוֹתֵר בַּמַּחְתֶּרֶת.

אולם עד שהצליח להשתמש בה ביצירתו, היה עליו לעמול קשות בגילוי סודותיה, בין היתר, כנראה, באמצעות עיון בספרי הדקדוק השונים, ששכנו במקום של כבוד בכל ספרייה של משכיל עברי באירופה ומחוצה לה, כולל מוגדור. אך עיקר שליטתו המדהימה ברזי הלשון העברית בא לו מתוך עיוניו וחקירותיו במקורות עצמם, ובמיוחד התנ״ך:

חָקַרְתִּי נְתִיבָתָהּ, מָה רַבָּה עֲבוֹדָתָהּ! – בִּקְרוֹא כָּל קוֹרֵא בָּהּ קְרִיאָתוֹ.

תּוֹרָתָהּ וּתְעוּדָתָהּ, לִבְנוֹת שִׁיר בִּתְכוּנָתָהּ, בְּמִדָּה, בְּמִשְׁקָל הֲבָרָתוֹ

פֹּעַל, שֵׁם וּמִילָּתָהּ, וְשִׁיתּוּפֵי תֵּיבוּתָהּ, וְשֵׁם נִרְדָּף – כָּל שָׂם בִּתְבוּנָתוֹ

מודעותו של ר׳ דוד אלקאיים לצרכיה של הכתיבה הספרותית, לעבודה הלשונית הנחוצה, המתסכלת והמלהיבה בו בזמן, ולכללי הפרוזודיה של שירתו העברית, אין לה אח ורע בכל שירת יהודי מרוקו וצפוךאפריקה בכלל. הוא גם היחידי שנתן לכך ביטוי אמנותי בגוף יצירתו, ובצורה פואטית כל־כך. מודעות זו לכתיבה היצירתית היא גם אחד הסימנים לגישתו המשכילית הכללית. השפעתם של משוררי ההשכלה העבריים אינה מוטלת כאן בספק.

למעשה, אין ר׳ דוד אלקאיים מתאר סערת רגשות בלבד ביחסו ללשון העברית. לגביו, כיוצר וכמשכיל עברי, מסמלת העברית יותר מכל ערך אחר את האפשרות לפעול מיידית ובאופן אישי לשינוי הגורל היהודי בגולה, כחלק מהגשמת שאיפותיו התרבותיות והלאומיות. לכן, יותר מאשר רומן סוער עם העברית, מתפתח בשיריו השונים המוקדשים לשפה מיתוס שלם של הלשון העברית, מיתוס המקפל בקרבו את עמדותיו האישיות של המשורר ואת המניעים לנחישות התגייסותו למען השפה. עמדותיו אלה הן קודם כול רגשיות. מלבד יופיה והדרה של השפה בעבר הרחוק, מתבטא דרכה עיקרה של התרבות היהודית והיצירה היהודית, ובה נאמו הנביאים. לכן יש לפעול למען תחיית השפה והחזרתה למצב ה׳׳בראשית״.

מטרות אלה עולות משירי השבח וההלל שהוא הקדיש ללשון:

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפׇת בְּרוּרָה,

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,

תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,

וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,

יְלָדָּתֵךָ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה,

קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה,

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,

שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?

הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעֱצֶמֶת.

כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.

בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לְךָ נֶעֱלֶמֶת.

כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

ברם, בכתבו על השפה, מגלה המשורר גם צרכים מיידיים ואישיים יותר. כיוצר המבקש לתת דרור לעולמו הרוחני המסוער, והמודע בו בזמן לכללי יצירתו ולמגבלותיה, הוא זקוק ללשון עשירה ומגוונת, שתספק את כישוריו ואת שאיפותיו האמנותיים. אין הוא יכול להסתפק בלשון הקורפוס הסגור של הטקסטים העבריים המסורתיים, שעיקרם התנ״ך. הוא חייב לפרוץ את מעגל ״קוצר הלשון״; ואם כי הצליח ליצור לעצמו שפה גמישה ועשירת ביטוי, אין הוא מתפאר בנוצות של מחדש הלשון, ואין הוא מתיימר שהרחיב כהוא זה את אוצרה:

דָּמְמוּ שְׂפָתִי בִּשְׁפוֹךְ מִלָּתִי / בַּבַּיִת אֶל, עִלַּת / עֲלוֹת בִּקְדֻושָּׁתָהּ /,

[תִּלְאֶה כָּל לָשׁוֹן מְסַפֶּרֶת. 

וְעֵת יִיטַב לֵב בְּשִׁיר שָׁאַפְתִּי /, עָטִיתִי גֻּולַּת / זָהָב מֵאַדְמָתָהּ /

[תַּרְשִׁישׁ וְאֶבֶן הַזִּיהֶרֶת.

צְנִיף בּוּשָׁה עוֹטָה בִּכְלִימָּתָהּ / לִפְנֵי קְהִילַּת / עַמִּי, וְאֵימָתָהּ /

[לָבַשְׁתִּי בִּמְעִיל וְאַדֶּרֶת.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

המניע המדרבן את ר׳ דוד אלקאיים בפעולתו למען הלשון אינו רק רגשי או ״צרכני״, אלא גם אידיאולוגי. מתוך הכרתו הקרובה את שירת ה׳׳קצידה״ הערבית־מוסלמית ואת השירה האנדלוסית על־פי המסורת ששרדה במרוקו, הוא בא לידי קנאה בעושר הרב של הערבית הספרותית למחצה, הבא לידי ביטוי בשירה הזאת. ״פיוט זה על השפה ועל השירים״, הוא כותב בראש פיוט, ״ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה: ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה מצא נחמה״.

בלשון השיר הוא כותב:

      נָמַס אוּלַמִי, /נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהֲלָלִי,

       [בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל.

        דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר,/ נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי

       [חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.

       קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ, בִּדְבַר / חִינּוֹ, וַעֲלֵי

       [מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

מערכת מורכבת זו של עמדות מחייבות ומפעילות היא שביסוד התגייסותו החד־משמעית של המשורר למאבק למען השפה ולמען השימוש בה בשירתו:

           "וַאֲנִי מִיְּדִיעָתָהּ, זַעֲקָתִי מֵאַנְחָתָהּ,

             [כְּחוֹשֵׁק יִזְעַק מֵרוֹב צָרָתוֹ.

             כִּעַסְתַּנִי צָרָתָהּ, בְּשֶׁמְּעֵי אֶת חֶרְפָּתָהּ,

            [תְּחָרֵף עַמִּי בְּנִיב זִמְרָתוֹ.

            סָבַלְתִּי אֶת קִלְלָתָה, רָאִיתִי מְצוּקָתָהּ,

            [קַמְתִּי כְּאִישׁ נִלְחָם בִּגְבוּרָתוֹ".

שכרה של מלחמת לשון עיקשת זו בצידה: היוקרה שהוא זוכה לה בקרב הקוראים או השומעים את שירתו, וההערכה שהם מביעים כלפי שיריו, אם כי הוא עצמו עדיין ספקן לגבי יכלתו הספרותית:

          "חָקַרְתִּי וְאֵדַע בְּעַנְוָתִי / יְקָר וּגְדֻולַּת, / עוֹז שִׁיר וְזִמְרָתָהּ, /

            [בְּעֵת יְחֻובַּר בְּמַחְבֶּרֶת.

           רֻובָּם נִמְתְּקוּ, לֹא לְעֻומָּתִי/ וְרַק לַזּוּלַת, / כִּדְבַשׁ מִיַעְרָתָהּ, /

          [אוֹ מוֹר וּלְבוֹנָה בְּמִקְטֶרֶת".

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 147