מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

תפילת הודיה של המיילדת במרוקו

אדוני החנון! כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי הלידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללה הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה, ופתח את ״חגורתך, ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את צערה ואל תקטוף אותה בדמי ימיה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת [= הרך שיצא בשלום מאמו], ותזכה [לראות את] הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן. הודיה מסורתית בערבית; בן שמחון, ענד 42-41.

פרסום ההודעה על לידת התינוק

מנהגים שונים רווחו בפרסום ההודעה כי נולד תינוק או תינוקת חדשים. בצנעא לאחר הלידה הכניסו לחדר היולדת כירה של חרס או של נחושת מלאה גחלי אש לוחשות, שעליהם הניחו כמה קמיצות ״מור״. ריח המור בישר לכל מי שעבר ברחוב שבאותו בית נולד תינוק. עוד על מנהג פרסום הלידה בצנעא מספר באופן חי הרב יוסף קאפח:

עם שיוצא הולד לאויר העולם מוסרים בני הבית את הבשורה זה לזה בלשון זו: ״פק אללה״(הושיע ה׳); מיד לאחר מכן מגייסים את כל בני הבית, גדולים וקטנים, ושולחים אותם אל השכנים, הקרובים והמכרים, כדי לבשר על המאורע; וכך מבשרים: המבשר מקיש על הדלת, ואחר שעונים ״מאן״(מי שם), קורא המבשר, אם היה בנה של היולדת, ״קד ולדת אומי״(כבר ילדה אמי); ואם היה אחר, אומר: ״קד ולדת פלאנה״(כבר ילדה פלונית); האשה שקבלה את הבשורה שואלת: ״מא ולדת״(מה ילדה?) ועל זה באה התשובה: ״ולד״ אם זכר, או ״בנת״, אם נקבה. מקבלת הבשורה מחזירה ברכה: ״גנה בעאפיתא״(שמחה לבריאותה). קאפח, עמ׳ 217.

אלפא־ביתא דבן־סירא

חיבור פסאודו אפיגראפי (הכותב ייחס אותו לבו־סירא, סופר מתקופת הבית השני) מתקופת הגאונים, שנכתב במתכונת של מדרש אגדה. הספר נחלק לשתי חטיבות. הראשונה עוסקת בתולדות בן־סירא, ומכילה קובץ סיפורים על נסיבות לידתו, על חינוכו ועל התמודדותו בחצר נבוכדנאצר מלך בבל. בחטיבה זו משוקעים הרבה סיפורי עם ומוטיבים מן הספרות העממית של עמי המזרח, כדוגמת אלף לילה ולילה, והיא חוברה ככל הנראה בבבל במאה התשיעית או העשירית. החטיבה השנייה היא אלפא־ביתא דבן־סירא – דיון בעשרים ושניים פתגמים, המסודרים בסדר אלפביתי ומיוחסים לבן־סירא. הדיון הוא בין עוזיאל ובין יוסף בן-עוזיאל, המוצגים כבנו וכנכדו של בן־סירא. חטיבה זו חוברה באחת מארצות האסלאם לא יאוחר מן המאה האחת־עשרה. הספר הודפס בעשרות מהדורות, והראשונה שבהן הודפסה כנראה בקושטא בשנת 1513. p הותקנה מהדורה מדעית: ע׳ יסיף, סיפורי בן־סירא בימי הביניים, ירושלים 1984.

סגולות ללידה טובה ולמקשה ללדת

"הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים".

בראשית ג, טז.

שיעור התמותה הגבוה של ולדות בארצות האסלאם, שבהן שיעור התמותה בשעת הלידה המשיך להיות גבוה גם במאה העשרים, הביא כאמור לחששות כבדים שליוו את בני המשפחה וקרוביהם עם כל לידה. מצד אחד, בזמן הלידה עומדים להיווצר חיים חדשים ולחזק את המשפחה, ומן הצד האחר, הן היולדת והן ולדה נמצאים ברגע קריטי הטומן בחובו סכנת מוות. על־פי אמונות עממיות רבות אירוע הלידה הוא זמן שבו חוברים יחדיו הכוחות השליליים והמזיקים למיניהם על מנת לפגוע בשני יצורים חלשים ופגיעים: האם וולדה. היהודים בארצות האסלאם, כמו שכניהם המוסלמים וכמו היהודים באירופה ושכניהם הנוצרים, ביקשו להתגונן באמצעים שונים מפני הפורענות המזומנת. בני כל דת פיתחו את שיטותיהם, אשר כמובן גם הושפעו זו מזו, לשם הגנה על היולדת וולדה. לפיכך פותחו אמצעי הגנה מסוגים רבים ומגוונים, אשר כל מטרתם הייתה להבטיח שהוולד יצא לאוויר העולם בריא ושלם, ושלא יאונה לו כל רע לאחר הלידה.

אף שבאמונות רבות בתחום זה דמו היהודים לבני סביבתם המוסלמים, הרי שאמצעי ההגנה שמקורותיהם במסורת היהודית היו נפוצים ביותר. על־פי המסורת היהודית הדמות ה״אחראית" יותר מכל מזיק אחר לתמותת תינוקות בעת הלידה היא לילית. הסיפור על לילית, המסביר את הצורך בקמיע שיגן מפניה ומפני כת משרתיה, מופיע במלואו לראשונה בקובץ המדרשים אלפא־ביתא דבן־סירא, שחובר כנראה בבבל בין שלהי המאה התשיעית לראשית המאה העשירית.

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

סיפור לילית והקמיע מתוך סיפורי בן סירא

באותה שעה באו ואמרו לאותו רשע [נבוכדנאצר]: בנך בן שמנת ימים נחלש. מיד אמ[ר] לבן סירא: מפני מה קטנים מתים בן שמונת ימים. א״ל [= אמר לו]: לילית הורגת אותם. [א׳׳ל]: ולאחר שהורגת אותם אין להם תקנה ? א״ל: איני יודע. א״ל: כשם שרפאתה עצמך ואותי רפא גם את זה ואם לאו עכשיו אקדר את מוחך [״.] מיד כתב לו [בן סירא] קמיעא בטהרה וכתב שם המלאכים בשמותם ובדמותם וידיהם ורגליהם וחותמיהם. והרי היא אותה [קמיע: סנוי] סנסנויי סמגולף. כיון שראה נבוכדנאצר אותה קמיעא וראה שם המלאכים הללו. מיד אמ׳ לו: בני למה כתבת הצלמים הללו. א״ל: מלאכים הם, לפי שבשעה שברא הקב״ה את עולמו וברא אדם הראשון. כיון שראה אותו יחידי מיד ברא לו אשה מאדמה כמותו וקרא שמה לילית והביאה לאדם, מיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומ[ר] את תשכבי למטה וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שוים ושנינו מן האדמה ולא היו משמיעין זה את זה. כיון שראתה לילית כך זכרה את שם המפורש ופרחה באויר וברחה. מיד חזר אדם הראשון בתפלה לפני קונו ואמ׳: רש״ע [= רבונו של עולם] הרי האשה שנתת לי ברחה כבר. מיד שלח הקב״ה שלשה מלאכים הללו ואמ׳ להם: הביאו לילית אם רצונה תבוא ואם לאו תביאוה בעל כרחה. מיד הלכו ג' מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים במקום [שעתידין] המצריים למות שם. נטלו אותה ואמ׳ לה: אם תלכי עמנו מוטב ואם לאו נטבע אותך בים. אמרה להם: חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב״ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמונת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר, אבל כשהיא נקיבה אמשול בה י״ב ימים. ולא היו מניחין אותה עד שהשביעה עליהם בגזירת המקום שכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעא שלא אמשול באותו תינוק. מיד עזבו אותה והיא לילית [שמחלשת] את בני האדם כשהן קטנים, ולפיכך כתבתי מלאכים אילו כדי שיתרפא הוולד. מיד נטל אותה קמיעא ושם אותה על הוולד ונתרפא. מיד חזר נבוכדנאצ׳ ונתן שבח להקב״ה ונשק לבן סירא ואמי: ברוך מגלה עמוקות שגילה לכם סודו. ע' יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים תשמ״ה, עבו' 234-230.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

עמוד 28

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר