יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה

פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב….

שלהי חודש אייר שנת תש״ח (יוני 1948). הימים הם ימי שמחה לישראל בכל התפוצות, כשלפני פחות מחודש הוקמה מדינת ישראל, עם ישראל נוטש את הגלות מאחוריו ושם פעמיו אל עבר הארץ המובטחת – הארץ שזכינו לשוב אליה לאחר אלפיים שנות גלות.

על אף שרוב אומות העולם הצביעו באו׳׳ם בעד הקמת מדינת ישראל, עדיץ ברוב ככל מדינות ערב לא היו מוכנים כלל להשלים עם שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך, רובם סגרו את שעריהם בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה, ובמקומות לא מעטים אף נערכו פוגרומים ביהודים וברכושם. אחד מהפרעות הינו ׳פרעות אוז׳דה וג׳ראדה', מן הפוגרומים הפחות ידועים בתולדות עם ישראל ובקרב יהודי מרוקו. עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב.

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב

מאז ומתמיד היו מעת לעת התנכלויות של המוסלמים במרוקו לשכניהם היהודים, אלא שיחסם העוין החריף יותר בעת שנודע להם שאיפתם של עם ישראל להקים בית יהודי בארץ ישראל. יהודים רבים ממרוקו ביקשו להגשים חלום ולעלות אל ארץ ישראל.

העיר אוז'דה הייתה מוקד מעבר ממרוקו לאלג׳יריה עבור מאות יהודים בדרך לארץ, בהיותה בגבול הסמוך לאלג׳יריה. יהודים שרצו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה־20, לא היה בידם את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, הייתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוז׳דה. עשרות עולים בשנים אלו התרכזו ונפגשו באוז׳דה עם שליחים סמויים שסייעו להם להבריח את הגבול.

מלבד זאת, הרי שאזור זה נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו. בשלב מסוים התגלו בו מכרות פחם, מה שהביא באותן שנים לנהירה של אנשים דלים, רובם המכריע ברברים מוסלמים, שקיוו להרוויח שם מעט פרוטות. ביניהם היו לא מעט יהודים שהעתיקו את מקום מושבם לאזור זה כדי להציע את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור זה. כך לדוגמא הכפר ג׳ראדה, השוכן במרחק של כחמישים קילומטר מהעיר אוז׳דה, בשל התפתחותו הכלכלית החל למשוך בהדרגה יהודים רבים מאוזידה, עד שאף הקימו שם בית כנסת, ומינו לרב הקהילה את רבי משה הכהן סקאלי, שהעתיק לשם את מקום מושבו מדבדו עיר הכהנים. הקהילה בעת ההיא בג'ראדה מנתה כמאה וחמישים יהודים.

היהודים בג'ראדה היו סוחרים או בעלי מקצוע, כך שמצבם הכלכלי היה סביר. זאת לעומת הפועלים המוסלמים במכרות הפחם, שהשתכרו בקושי ממלאכתם. חיי היהודים התנהלו בנחת ובשלווה, כל זאת בלי להעלות על הדעת כי זהו השקט שלפני הסערה הגדולה שעתידה לבוא עליהם.

יום שני כ״ט באייר תש׳׳ח (7 ביוני 1948). השעה 9:30 בבוקר. אספסוף חמוש בגרזנים ובסכינים נהרו לשכונת היהודים ׳שוק אל יהוד׳ באוז׳דה, לאחר שנפוצה שמועת זדון ועלילת דם כי יהודי רצח מוסלמי. בפוגרום זה נרצחו חמישה אנשים, מתוכם ארבעה יהודים וצרפתי אחד. עשרות נפצעו בפוגרום זה, וחנויות ובתים רבים נבזזו ורוקנו כליל.

שוטרים וחיילים צרפתיים שהוזעקו למקום השתלטו על המצב, ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוז׳דה. אלא שאירוע זה רק נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג׳ראדה, ומשהגיעו – הפיצו שמועות על יהודי שרצח מוסלמי ושהרסו היהודים את גג מגדל המסגד הגדול באוז׳דה.. הפורענות לא איחרה לבוא. טבח נורא שביצעו חיות הטרף בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל ועובדי כפיים. ללא כל אבחנה ורחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחתו של רבי משה הכהן סקאלי, רב הקהילה, נרצחו יחד עימו ונשחטו על קידוש ה׳. חמשת ילדיו, מבן שמונה חודשים ועד בן שלש עשרה נספו בפרעות אלו. 37 יהודים קיפחו את חייהם באירוע זה, מחציתם נשים וילדים, ועוד עשרות רבות של פצועים בגופם ובנפשם.

רבי דוד אמסללם זצ״ל, בקינה שכתב לזכר הנספים, תיאר את רגעיו האחרונים של רב הקהילה רבי משה הכהן הי״ד. הפורעים פרצו אל ביתו בעת שישבו אצלו כמה מבני הקהילה להיוועץ ברבם. בני הקהילה ובני משפחתו של הרב נחרדו עד עמקי נשמתם מפחד הפורעים, והבינו כי אלו רגעיהם האחרונים. הפורעים קראו לעברם כי יכולים הם להמיר את דתם לדת האסלאם ובכך יצילו את חייהם, אך רבי משה הכהן שנותר בשלוותו, קרא לבני הבית כי לא יאמינו לכך, ואותם צמאי דם ישחטום גם אם ימירו את דתם, ומוטב שימסרו עצמם על קידוש השם ביהדותם, ויקבלו עליהם גזירת האל באהבה.

הפורעים החלו לרצוח את בני הקהילה שהיו עמו, ולאחר מכן רצחו את אמו, אל מול עיניו המשתאות. מיד הניח רבי משה הכהן את ידו הטהורה על עיניו, קרא ׳שמע ישראל׳ במהרה וקיבל עליו את הדין באהבה. הפורעים המשיכו ורצחו את ילדיו האהובים ואת אשתו אל מול עיניו, ופנו אליו בשנית אם מוכן הוא להמיר את דתו. השיבם רבי משה כי אינו מקבל את הצעתם, שחיי העולם הזה דומים לרוח, ומקבל עליו דין שמים באהבה. מששמעו הפורעים את סירובו, התנפלו עליו ורצחוהו נפש.

במותו זכה לקדש שם שמים, כרבי עקיבא בשעתו שגזרו הרומאים את דינו למיתה על כך שלימד תורה ברבים, ובעת שסרקו את בשרו במסרקות ברזל קיבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, והאריך ב׳אחד׳ עד שיצאה נשמתו(מסכת ברכות דף סא עייב).

אחד הניצולים, ליאון יהודה טובול, עד ראייה לפוגרום, שחווה על בשרו את המאורעות. יהודה נולד בשנת 1928 בעיירה מרטימפריי הסמוכה לאזור הספרדי שבמרוקו, בקרבת העיר אוז׳דה. בהעתו כבן 15, למד סנדלרות אצל אחיו הגדול שמעיה. מספר שנים לאחר מכן, כשגילו את מכרות הפחם בכפר ג'ראדה, העתיק שמעיה את מקום מגוריו לשם יחד עם רעייתו ושלשת ילדיו, שם שכר חנות במרכז המסחרי ופתח סנדלרייה לטובת הפועלים הרבים שעבדו במכרות. יהודה הצטרף אל אחיו במעברו לג'ראדה, ויחד היו עוסקים במלאכת הסנדלרות. העבודה הייתה רבה מאוד.

המצב השתנה כרעם ביום בהיר באותו יום שני. היה זה ערב ראש חודש סיוון, החודש בו בחר בנו הקדוש ברוך הוא להיות לו לעם, ובו זכינו לקבל את התורה. אוטובוס שעצר במרכז הכפר ג׳ראדה, מתוכו ירדו אותם בני עוולה צמאי דם, חלקם אף היו פועלי מכרות הפחם, בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם.

שמעיה אחיו, יצא מהסנדלרייה בשעה שש בערב, ושם פעמיו אל ביתו. בדרכו נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בכלי הטבח שבידיהם. בניסיון להציל את חייו, הסתער עליהם והדף אותם בידיים חשופות, ומיד נס על נפשו אל עבר הסנדלרייה כדי להציל את בנו עמרם בן ה־12, את אחיו יהודה ואת שלושת הפועלים היהודים שעבדו עמו. אולם הפורעים רדפו אחריו, ובפתח הסנדלרייה היכו בראשו מכת מוות בגרזן. שמעיה נרצח ונפל שדוד בפתח חנותו, בטרם הספיק להציל את יקיריו.

יהודה שנשאר בחנות יחד עם עמרם בנו של שמעיה, ועם שלושת היהודים הנוספים, לא ידעו את אשר מתחולל בחוץ. רק כששמעו את ההמולה וקריאותיו של שמעיה לעזרה, הבינו כי פקד אותם הרעה. יחד עמהם היה מסיה גודן, צרפתי נוצרי, ממנהלי מכרות הפחם, שבא לרכוש סנדלים.

לפתע נשמע ניפוץ זגוגית. הפורעים פרצו אל תוך הסנדלרייה בצרחות, ושברו ובזזו את הסחורה. מסיה גודן שחשש לחייו, קרא לעברם כי אינו יהודי. אלא שקריאותיו לא סייעו לו, מאחר וחלק מן הפורעים היו פועלים במכרות, וחששו שילשין עליהם וימסרם ביד השלטון הצרפתי, לכך התנפלו עליו ורצחוהו במכות גרזן.

כששמעו יהודה ועמרם את הצווחות, עלו והסתתרו בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לעורות ולחומר^, גלם שמהם יצרו. את הנעליים. הפורעים לא ידעו כי בקומה השנייה מסתתרים יהודים, ומיד כשסיימו להשחית את החנות כולה, בזזו את הכסף שהיה בקופה ונטשו את המקום. אך יהודה ועמרם לקו בחרדה, והמשיכו לשבת בשקט במקום המסתור, מבלי לדעת מה עליהם לעשות.

לא עבר זמן רב, ומתוך הדממה פרצה קבוצת פורעים נוספת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את מקום מחבואם של יהודה ועמרם. כשראו אותם הפורעים החלו לצווח: "אל יהוד הנה, אל יהוד הנה״ (הנה יהודים, הנה יהודים). יהודה ניסה לגונן על עמרם הנער, אך הפורעים חטפוהו בכוח מתוך ידיו, והחלו לגרור אותו במדרגות היורדות לחנות. תוך כדי הירידה בגרם המדרגות, בעטו הפורעים בעמרם, דרכו עליו והיכוהו, עד שכתוצאה מכך כוחותיו לא עמדו לו במותניו ונספה אף הוא. ׳נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן׳.

בתוך כל הרעש והמהומה, הודות לחושך ששרר בחוץ, הצליח יהודה להימלט מציפורניהם של הפורעים, כל עוד נפשו בו. כשהוא פצוע ופגוע מסכינים שדקרו הפורעים באפו ובגרונו, החל לנוס על נפשו, אך הרעה טרם שכחה. בעודו נמלט על נפשו, תפסוהו פורעים נוספים והחלו להפלות בו את מכותיהם. יהודה איבד את ההכרה, והפורעים שיערו כי מת הוא והמשיכו בדרכם.

כך נשאר יהודה לשכב על אדמת הרחוב, אך לא לזמן רב. לפתע קיבל מכה חזקה מאוד בראשו, ממנה התעורר ושב להכרה, וכתוצאה ממכה זו נותרה נפיחות במצחו שגרמה לכאבים עזים בשלושת החודשים הבאים. משהתעורר, החל לנוס ולברוח מאזור הפרעות. במנוסתו מצא מאפייה פתוחה, לא הרחק מהסנדלרייה בה עבד, נכנס אליה ויצא מהיציאה האחורית. שם במגרש החניה של המאפייה, הגיע טנדר עמוס בירקות, כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר המוסלמי שהכירו, נחרד לראותו פגוע ופצוע, ופחד לסייע לו מחשש לחייו שלא ימצאו הפורעים כי סייע ליהודי, אך מיד שם פעמיו אל תחנת המשטרה הצרפתית להודיע על מצבו של יהודה וששוהה הוא ליד הטנדר.

יהודה חשש מאוד לחייו שמא ימצאוהו הפורעים, ולמרות חולשתו כשידו הימנית בלבד מתפקדת, עלה אל הטנדר והתחבא בין ארגזי הירקות. במקום מחבואו נטל ארגז מלא עגבניות ורוקן את תכולתו עליו, תוך שהארגז משמש לו ככיסוי שלא יגלוהו. כעבור זמן מה שמע צעקות, ומתוך הצעקות קוראים לו בשמו: "ליאון! ליאון". היה זה שוטר שהוזעק למקום על ידי נהג הטנדר.

השוטר הציץ אל תוך הטנדר, והבחין בתזוזה בין העגבניות. הוא זיהה את יהודה והרגיעו לבל יחשוש, נטלו על כתפיו אל תחנת המשטרה, שם מצאו יהודים רבים מקום מחסה מפני הפורעים. כעבור זמן מה נלקח אל המרפאה המקומית, לקבל עזרה ראשונה, אך המראות היו קשות מנשוא: גופות חללים רבים היו מוטלים על הרצפה, ביניהם זיהה את אחיו שהשיב את נשמתו לבוראו. רצפת המרפאה הייתה מלאה בדם.

מהמרפאה בג׳ראדה הועבר יהודה יחד עם פצועים נוספים אל בית החולים באוז'דה, שם שהה כחודשיים עד להחלמתו, אך נפשו נותרה פגועה. בבית החולים באוז׳דה התבשר מרה גם על אחיינו עמרם שנספה, וכן על רבם האהוב רבי משה הכהן שנספה אף הוא יחד עם בני משפחתו.

יהודה עלה לארץ ישראל, וגם לאחר שנים רבות כששב לבקר במרוקו יחד עם רעייתו, חש תחושת ניצחון על כי הפורעים לא השיגו את זממם והוא נותר בחיים, ועתה הוא בא לבקר לאחר שזכה לעלות אל ארץ אבותיו. במסגרת הביקור שב אל אוז׳דה, אך לא היה מסוגל לבקר בג׳ראדה, ליבו לא נתן לו לנסוע את שישים הקילומטרים כדי לשוב אל גיא ההריגה של 37 יהודים שנספו רק בגלל שיהודים הם.

עדת ראייה נוספת שחוותה עם בני משפחתה את הפרעות האיומות, היא גב׳ חוה בן־גיגי. לימים תספר על חמיה יצחק בן־גיגי, שהייתה לו חנות בבעלותו, בסמיכות לחנויות המוסלמים המקומיים. ביום הפרעות, הגיע לחנותו שכנו המוסלמי, העניק לו את גלימתו ואמר לו: ״הי לך. תלבש את גלימתי ותחבוש את התרבוש האדום שלי, כך שלא יזהו הפורעים כי יהודי אתה. בכך אציל אותך, כתגמול חסד על כל אשר אתה עושה עמי".

היהודי מיהר לסגור את חנותו ונס על נפשו. הפורעים דלקו אחריו, וכשתפסו אותו, הכו אותו בגרזן מכות רבות בראשו. כשהוא במצב אנוש, פונה על ידי המשטרה הצרפתית לבית החולים המקומי. כשוך הפרעות, הלכו אחיו לחפש אחריו בבתי החולים, אך לא מצאו אותו. נאמר להם על ידי צוות הרפואה, כי יסורו לחדר המתים, אולי ימצאוהו שם.

אחד מאחיו נכנס אל חדר המתים, ונגלה לעיניו מחזה מחריד שלא שיער בנפשו: חללים יהודים שכבו בחדר, האחד לצד רעהו, כשסימני המכות ניכרים היטב על פניהם, מוטלים בתוך שלוליות של דם. מחזה זה, כמו נם הריח הנורא, לא ישכח לעולם. הוא אזר אומץ בנפשו והחל לעבור בין הסתים כדי לזהות את אחיו. לפתע ראה את אחיו, שוכב כאחד המתים, אך הוא בהכרה. מיד הזעיק את הצוות הרפואי, שחשבו בתחילה כי מת הוא ולכך העבירוהו לחדר המתים.

חייו ניצלו, ולאחר תקופת שיקום ארוכה הבריא. אז גם התברר, כי שכנו המוסלמי שהעניק לו את גלימתו כדי להצילו, הלך הוא בעצמו להזעיק את הפורעים, ואמר להם כי יש יהודי שנס מן האזור לאחר שנעל את חנותו, וניתן יהיה לזהותו על ידי הלבוש והתרבוש…

כעבור זמן מה עלה לארץ והקים משפחה לתפארת, ובכך נקם את נקמתו האישית בפורעים שביקשו ליטול את נפשו.

כשוך הפרעות הושב הסדר על כנו, בתום השוד והביזה שנמשכו מספר ימים. ביום שישי ד’ בסימן תש״ח (11 ביוני 1948), ערב שבת קודש וערב חג מתן תורתנו, הובאו אל בית העלמין באוז'דה ארונות הנספים בפרעות. תוך כדי ההלוויה התווסף ארון נוסף של ילד פצוע אנוש מהפרעות, שנפטר מפצעיו בערב שקודם לכן בבית החולים.

מסע ההלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, לעבר רחבת בית העלמין. קהל רב המתין בבית העלמין לארונות הנספים, והשתתפו בו אף ראש העיר אחידה, וכן הנציב העליון של צרפת במרוקו.

גם הפאשה, הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, השתתף במסע ההלוויה ואף נאם. בנאומו הביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, וציין כי מקווה הוא שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים התרשמו מהדברים האמיצים והתקיפים שנאם הפאשה. אלא שעל כך שילם מחיר כבד: ממסע ההלוויה המשיך בדרכו לתפילה במסגד הגדול לתפילת הצהריים, שם בעת כריעתו בתפילה נדקר בצווארו על ידי בן עוולה, והובל לבית החולים במצב קשה. הדוקר נפל בידיהם הזועמות של המון המתפללים שהפלו בו את מכותיהם.

לאחר הפאשה, עמד לנאום נשיא הקהילה היהודית, אך לא הצליח לנאום מחמת הבכי הרב שאחז בו. את הנאום המשיך מזכיר הקהילה. הרגע המחריד הגיע כשקראו את שמותם וגילם של הנספים, לפי משפחה. גם הקראת שם רבה של ג׳ראדה רבי משה הכהן, בן שלשים וחמש במותו, ושל אשתו וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות.

בימים שלאחר מכן, יהודי אוז'דה נרתמו בכל ליבם לסייע לאחיהם ניצולי הטבח מג׳ראדה. הניצולים נשבעו לבל ישובו לג׳ראדה, אך העתיד לוט בערפל: מה יהא בגורלה של אותה אשה שראתה את בעלה וילדיה נרצחים מול עיניה והיא נותרה גלמודה. ומה יהא עם הילד החמוד שלא מפסיק למרר בבכי בגעגועיו לאביו, לאמו ולאחותו שנרצחו בטבח. בית הספר המקומי הפך למחנה פליטים של ניצולי הטבח, לגטו קטן של בכי ודאגה.

הדי האירוע נמצאו בכמה מספרי חכמי מרוקו בתקופה ההיא. כך לדוגמה מצינו בשו״ת ׳מעלות לשלמה׳(חושן משפט, יח), לרבי שלמה הכהן צבאן, שגם נוכח היה בסיום התקרית, שפתח את תשובתו בתיאור קצר: "בזמן אחד התנפלו הגויים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג׳ראדה), והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם, ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו״.

ניצול נוסף מהטבח באוז׳דה, רבי דוד אמסללם זצ״ל, שבנס ניצל מן התופת עם בני משפחתו מאחר ולא שהו באותה העת בביתם, אך הפורעים בזזו את כל הבית והותירו הרס רב. באורח פלא לא נגעו בספרי הקודש ובכתבי היד שהיו שם. לזכר האירוע כתב רבי דוד קינה בשפה הערבית, אותה פתח במילים: ׳אתחיל לכתוב קצות וקינות על רוב הצרות אשר עברו בכל הקהילות, וכל עיניים יזילו דמעות, ובכל בית היו צעקות, ה׳ אלהינו יגאלנו מן הגלות, ותהיה את אחריתנו שמחות בזכות בורא העולמות׳.

מבין מילותיו ניתן ללמוד על עוצמת הפוגרום שחוו. להלן נעתיק מעט ממילות הקינות שכתב, ותורגמו על ידי ידידנו רבי אליהו מרציאנו הי״ו:

שמעו אתם בני הקהל, מה אמור לסבול בן אנוש, הכל רשום בפנקס, אצל אדון העולמים. שונאים אותנו מעידן ועידנים, כל יהודי באשר הוא שם, והורגים בנו בכל דרך ושעל, ה׳ ישפוט  האשמים. רצוני לספר במילים, מה עבר על עיר אוז׳דה, על כך נבכה תמיד, ולא נהיה בשמחה.

יום שני בבוקר, יום לא של מזל, נשדדו הבתים ונכרתו החיים, והרס לכל אדם. התנפלו ושדדו בתי מגורים, ולא הותירו מאומה, כסף וזהב נבזזו, ובעליהן נמלטים. שברו דלתות ונכנסו, וטוב הבתים העלימו, ובעלי הבית מבוהלים, והשאירו בתים מרוקנים. והחנויות, עם סחורות ורכוש, שברו דלתות ומנעולים, את הכל הוריקו עד הסוף, ועזבו החנויות ריקות.

וכמה בני אדם מתו, צעקו ולא נושעו, כל אחד ספג מכתו, והאנשים מבוהלים. מיתה משונה גזרו עליהם, ולא ריחמו עליהם, בסכינים שחטום, ועל האדמה נשארו עזובים. עוד אנחנו שומעים את צרת אחידה, וכבר הגיעו לאוזננו חדשות ג׳ראדה, כי היו מצוידים בכלים, כי התכוונו לבצע בגידה.

כאשר האויב סיים באוז׳דה, התארגנו ועלו על רכבים, ובמים מזון ומסכות, הצטיידו לדרכם ונסעו. באו לג׳ראדה בלילה, והיהודים שם מעט מן המעט, העיר הומה ורעשה, והיהודים מסכנים מבוהלים. התנפלו עליהם בבתים, והרגום כדרך הכופרים, וגם הילדים הקטנים, נשחטו אחד אחד.

את קינתו מסיים רבי דוד אמסללם בבשורת הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ הקודש, אליה ישובו אחרי אלפיים שנות גלות:

נעלה לארץ השלום, ובידינו יהיו מלכות ושלטון, ונרים על ראשינו הדגל, והאויבים משתוממים. נשוב למדינתנו, ונחיה בה בשלווה ובבטחה, ומלך משיח בן דוד מושל בנו, ונהיה רק שמחים.

ראוי פוגרום זה להיזכר בתולדות עם ישראל, שעד כה כמעט ולא נעשה יד ושם לאותם קדושים שנספו, ובראשם רבי משה סקאלי הי״ד שנספה הוא ובני ביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. ייזכר לטוב ידידי רבי אליהו מרציאנו הי״ו, שישב על המדוכה למצוא ולאסוף את מעשה הפוגרום, וכן נפגש ושוחח עם ניצולי הפוגרום – אודים מוצלים מאש, והעלה את הכל בספרו יעדים והדים לפרעות אחידה וג׳ראדה׳, שעל ספרו זה נסמכתי בכתיבת פרק זה. והי הטוב יאמר לצרותינו די.

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עמוד 287