דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"-הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה.

הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה. השליחות נדיה כהן ורחל כהן מתנועת 'צעירי ציון' שאיחדו את תנועתם בתוניס עם תנועת 'דרור העולמית' ועוצבו בכור מחצבתה, היו מודעות להשפעה שעלולה להיות לדיווחיהם על מקבלי החלטות בסוכנות היהודית ובמדינת ישראל ועל תנועתם 'הקיבוץ המאוחד'. נדיה כהן הזהירה את חבריה שלא לעשות כמותה להיות גלוית לב בדיווחיהם. לעומתה – השליחה רחל כהן לא נזהרה בדיווחיה ולא חסה על יהדות מרוקו כולה. שתיהן היו 'מלח הארץ' של יהדות צפון אפריקה וכמותן היה גם אלי מויאל שתיארו את שראו עיניהם. ניתן לשער, שהשליחים הזדהו עם ערכי תנועתם, נטמעו בחברה מודרנית והבדילו עצמם מאוכלוסיית המעפילים והעולים שלא עברו על הכשרה כמותם.

על סף הקמת המדינה שלחה נדיה כהן, מהפעילות המרכזיות בהעפלה מצפון אפריקה, דווח על הסיכוי לבנות תנועת נוער במרוקו. לטענתה, "החומר האנושי הוא קשה, מחוסר השכלה, מפגר ומחוסר חינוך אלמנטרי". להערכתה יש לסגור את תנועת 'דרור' בקזבלנקה, מפני ]…[ ש"אין כוחות הדרכה ומשאבים מתאימים". ]…[ והוסיפה אזהרה ]…[ "וזה די מסוכן להבא אנהג אחרת וגם אתן כך תעשו".  ]הדגשות שלי, ב.ד[. היא חששה שהדיווח הכן והגלוי שלה ישפיע על חבריה בקיבוץ ובתנועה. תסכולה נבע גם ממחסור במשאבים כספיים וכוח אדם שלא סייעו להכין את הקהילה במגרב לעלייה אבל גם מאכזבתה מהנוער המרוקני. הבעת ייאוש זו הייתה בניגוד לפעילותה הנמרצת בגיוס המעפילים הראשונים מרחבי המגרב לספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר ולאחר מכן בסיוע ל'הבריחה' היהודית מצפון אפריקה.

מצבור הדימויים השליליים של הצפון אפריקאים התחזק בדיווחי השליחים מיד לאחר קום המדינה. רחל כהן, חברתה של נדיה כהן לגרעין הצפון אפריקאי, שנשלחה לקזבלנקה מטעם תנועת 'דרור' של 'הקיבוץ המאוחד"'הקיבוץ המאוחד", דיווחה בפרוטרוט על התרשמותה מהקהילה המקומית לחבריה בבית אורן כחודשיים וחצי לאחר קום המדינה:

"חיי התרבות וההגיינה עלובים ]…[ בין הצעירים שברחו מכאן לצרפת והגיעו ל'החלוץ' כדי להירשם לעלייה, אחוז גבוה של חולי סיפליס. כאן ]בקזבלנקה, ב.ד[ יש לכל בחור שני או שלישי גרענת או סיפליס ]…[ הנוער רקוב עד היסוד מבחינה גופנית ורוחנית גם יחד ]…[ אחוז גדול של ילדים אינו יודע קרוא וכתוב כי אין בתי ספר לכולם ]…[ והגרוע מכל תרבות כל כך נמוכה, ערבית. אין מושגים של ניקיון וסדר מינימליים, ולא רק מתוך עוני. אפילו בבתים שיש בהם די כסף רבים אינם יודעים – מה זאת מיטה ) לא נדבר על סדין(  וישנים על הרצפה".

לפי הנחיות המדור לעולה של הסוכנות היהודית נבדקו העולים במחנות מעבר לפני עלייתם ארצה, לכן טענתה לגבי המחלות סיפליס וגרענת הייתה מוגזמת. בניגוד לדיווחיה, יעקב קראוס, שליח שסייע בהעפלת הספינות 'שיבת ציון' ו'הפורצים', טען ש –

"רופא אלג'יראי מוסמך קבע, שמצבם הבריאותי הכללי של המרוקאים משביע רצון. אחוז החולים מכלל העולים בין אפריל לדצמבר 1948 הניתנים לריפוי תוך זמן קצר  )חודש חודשיים(  הוא בין5% ואילו אחוז החולים ללא תקנה הוא 1.5% בלבד. מאחר שאין אפשרות להחזיר את האנשים למרוקו הם מגיעים לאלג'יר באורח בלתי חוקי, חלקם ברשת הבריחה שלנו. – אותה אוכלוסייה מהמגרב גורשה לקפריסין ולפי הדוח של ד"ר בן טובים לא היו יותר מ- – 100 צפון אפריקאים חולים בגרענת, פחות מחצי אחוז מכלל המעפילים המוגרבים ורובם טופלו. יתרה מכך, לפי המאגר רק 17 צפון אפריקאים היו בין מקבלי המשקפיים ממרפאת העיניים של הג'וינט. בנוסף ברישום לביטוח רפואי לא זוהו מעפילי צפון אפריקה כחולים בגרענת, דיווח נוסף רחל כהן רווי בגישה שלילית ליהודי מרוקו על סיכוים להתיישב ולחיות בקיבוץ:

"מרוקאים לא יוכלו לחיות בקיבוץ שכבר קיים. אל תפחדו, לא חזרתי לתורת ההפליה, אבל זו עובדה. ]…[ הצעירים ללא חינוך ולפניהם רק לכלוך וניוון ]…[ הללו אינם יכולים למצוא סיפוק בקיבוץ. במרוקו אין זה נכון שהעם היהודי הוא עם הספר. מחצית הנוער אינם יודעים קרוא וכתוב והמחצית השנייה גם היא אינה יודעת הרבה ואינה מתעניינת בספר. דיווח זה מהדהד עם דיווחי השליחים: שאלתיאל, פרידמן, מויאל, רייכמן וחיות שהביעו חשש מפני יכולתם של הצפון אפריקאים להיקלט בקיבוץ וגם בעיר. דימויים אלה אילצו את המעפילים הצפון אפריקאים בקפריסין, שבאו מרקע תרבותי, כלכלי וחברתי אחרים להתמודד עם חסמים שעמדו בפניהם ומנעו את שילובם בחיי המחנות. המוגרבים בעיקר ממחנה 55  בו שהו מראשית דרכם בקפריסין, לא נקלטו במחנות כפי שאולי ציפו מהם. הם שהעפילו לפלשתינה א"י כאחיהם משארית – הפליטה נדחקו לשולי החיים החברתיים והמוסדיים בקפריסין.

תיאורים אלה בשלב ההעפלה לקפריסין, השהייה במחנות הגירוש והעלייה לפלשתינה א"י ומדינת – ישראל, אף שכנראה לא הייתה כוונה זדונית בצדם, יצרו תדמית שלילית על יהודי צפון אפריקה בעיני המנהיגות והתקשורת הישראלית, ובעיני הציבור לפני קום המדינה ולאחריה.

חסמים שעמדו בפני השתלבות מעפילי צפון אפריקה במחנות בקפריסין תת פרק זה במחקר יזהה את החסמים שעמדו בדרכם של המעפילים המוגרבים ומנעו מהם להתערות ולהשתלב במחנות קפריסין. חסמים אלה היו מובנים . (structured) האחד יחסי הכוחות – בין שארית הפליטה למעפילי צפון אפריקה רוב מול מיעוט. שארית הפליטה הייתה הראשונה שגורשה – לקפריסין כשנה לפני שמסה קריטית של מעפילי צפון אפריקה גורשה לקפריסין. הם היו הרוב שקבע את שגרת החיים במחנות. השני הדימוי השלילי של מעפילי צפון אפריקה שהביא להדרתם בחיי – המחנות. דימוי שליווה את הצפון אפריקאים מארץ מולדתם דרך קפריסין עד למדינת ישראל והזין גם את מערכת היחסים הבינעדתיים בישראל. השלישי מיסוד שיגרת חיי המחנות שאורגנו בידי מעפילי – שארית הפליטה. בכול מחנה פעל מנגנון שכלל מזכירויות, ועדות שונות והמרכזית שבהן ועדת עלייה. למעשה ועדות התרבות והספורט, נוטרות, ועד המשפט, הספרייה, הדואר והקפיטריה. ועדת העלייה, שהייתה הוועדה המרכזית בכול מחנה אוישו במעפילים ממזרח וממרכז אירופה. המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף אוישו אף הן בידי מעפילים אלה.

החסם הרביעי השפה היידית שהמוגרבים לא שלטו בה. כלפון פוני שלום, מעפיל מ'יהודה הלוי' סיפר – שעם הגעתם לקפריסין נשאלו המעפילים המוגרבים אם הם ספרדים או אשכנזים? הוא לא הבין את השאלה וענה, "אנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי". כששאלו אותם אם הם מדברים יידיש? "שאלנו מה זה יידיש? ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם".  חוקרי מחנות הגירוש טענו שחסרונה של שפה משותפת הקשתה על קליטת והסתגלות מעפילי צפון אפריקה. גם לרוב מעפילי מזרח ומרכז אירופה לא הייתה שליטה בעברית אבל הם תקשרו עם השליחים הארץ ישראלים ביידיש. בין מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו דוברי עברית רהוטה ששלטו גם בצרפתית ויכלו לשמש 'גשר' או 'מתווכים' בין המעפילים הצפון אפריקאים לכלל המעפילים והשליחים. בנוסף גם לפליטים היהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה והכירו את תרבות המגרב ואת השפה המוגרבית, לאחר שהייה של שנים לא מעטות שם, עשוי היה להיות תפקיד מגשר בין שתי אוכלוסיות המעפילים.

החסם החמישי הופעתם החיצונית של המעפילים הצפון אפריקאים מאחיהם מאירופה למרות שלא – כולם היו שחומי עור. משקובעו חסמים אלה השתלבות הצפון אפריקאים הייתה כמעט בלתי אפשרית. כלפון טען: "כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון אפריקה".  כאמור, ילדי 'דרור' מהספינה 'אקסודוס' השכילו לתאר את השוני: "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים".  מפגשם הראשון של ילדים עם יהודים שחומי עור שלא האמינו כי גם הללו יהודים. ]…[ "לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה". כלומר, 'הצבע והגזע' אפשר שמילאו תפקיד בהדרת המוגרבים כבר בקפריסין.

כלפון תיאר את יחסם של מעפילים יוצאי אירופה כלפיו. הוא הורחק מאוהל המגורים המשותף בו שכנו גם מעפילים מאירופה, כי "הוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו". ]…[ "מיד יריתי לעברם אתם באתם ממחנות ריכוז ? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים". הוא סיפר שכשהלכו הוא וחבריו להתרחץ במקלחות הציבוריות במחנה 55 הם הבחינו בהתקבצות של אנשים, שנאספו לצפות בהם. לימים נודע לו וחבריו שמעפילים אירופאים חשבו שיש לנו זנב, כיוון שבאו מאפריקה. זיכרון דומה היה גם למעפילים נוספים מהספינה 'יהודה הלוי'. בראיון אישי עם ז'ק פרץ, ממעפילי 'יהודה הלוי', אמר ש"ניצול שואה שאל אותו מנין באת? והוא ענה מאפריקה. ניצול השואה אמר 'אוכלי אדם'. בתשובה אמר לו ז'ק אנחנו מאפריקה תרבותית ולא 'אוכלי אדם".  הדימוי של יהודי צפון אפריקאי 'אוכל אדם' ובעלי זנב לא זנח את המעפילים המוגרבים לאורך שהייתם במחנות. וכך הלכה למעשה התעצבה הלאומיות המאוחדת של המדינה נקבעה כבר בקפריסין על פי 'צבע וגזע'.

החסם השישי הפעילות הפוליטית האינטנסיבית של התנועות הציוניות במחנות. התארגנות התנועות – בקפריסין לפי 'קיבוץ בדרך' נועדה לגייס מעפילים ולהפנותם לקיבוצים. מצד אחד התארגנות כזו סייעה למעפילים בסדר וארגון כולל אספקה מרוכזת של מזון ]מנות, ב.ד[, ומצד שני היא "הקלה על השליטה של הגופים הוולונטריים" במחנות שעמדו בראש מערכת קבלת ההחלטות ועסקו בניהול חיי היום יום בהם. מעפיל שהצטרף לתנועה מסוימת זכה ביתרונות נוספים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון