נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

עשיית תכשיטים

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא: ״ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם״, עזובה ושכוחה ולה ״בן קטן כבן שנה. והאשה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים משהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי״. הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת ״כי מלבד שעזבה [בעלה] ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה?״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן מד).

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דן רבי רפאל בירדוגו:

״ר׳ סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי… לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה מידה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה (בירדוגו, תרנ״א,חלק א, סימן שפו).

עשיית כלים

רבי יוסף בירדוגו כתב על ״אשה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האשה כלי אחד במלאכת ידיה״. לא נאמר מה היה הכלי(בירדוגו, תרצ״ה, חלק ב, דף ג ע״ב).

חריזת פנינים

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ״א ותרפ״ב (1921 ו־1922) על אישה במכנאס, שמלאכתה ״לעקאד״(חריזת פנינים) ועל שתי נשים אחרות, שעסקו באותו מקצוע(תרצ״א,

סימן לה, לו).

נשים מסיידות בתים

בזכרונות על מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו במלאכות אחרות; אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים מחולים.

הערת המחבר: רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, סימן אלף תרעה. טולידאנו, תשנ״ב, 64;

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק: בטיפול בבעלי החיים, בשדה (בקציר ובדיש) ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה־50 של המאה רד20, כפי שהעידו שליחי עלייה (קולס, תשי״ז, 348; גרינקר, תשל״ג, 30-29).

מיילדות ומרפאות

המיילדת, שכינויה במשנה ובהלכה הוא ״חכמה״, נחשבה כזו גם אצל היהודים בדורות הבאים (ראש השנה, ב, ה; שבת, יח, ג; רמב״ם, הלכות שבת, ב, יא; שו״ע, אריח, סימן של, א. על המיילדת ושיר למיילדת: לסרי, תשמ״ז, 28, 39-38). מיילדות יהודיות אחדות התפרסמו בקרב המוסלמים בבקיאותן במלאכה זו. על פי מחקר על יהודי פאס לפני תקופת החסות הייתה בעיר מיילדת יהודייה מבוגרת, ששמה הלך לפניה הודות לבקיאותה, ואף הייתה מוזמנת לארמון הסולטאן(573 ,1949 ,Le Tourneau).

רבי חיים טולידאנו דן באדם, שרצה לשאת אישה נוספת שכן אישתו הראשונה הייתה חולה זמן רב ולא הביאה לו ילדים ״וכל זה בעדות אשה הרופאת״. רבי יוסף אלמאליח כתב על אישה מתיטואן ״שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה״. כשלא ידעו טיב מחלה ואופן ריפויה נהגו לפנות אל רופאות כאלה. במכתב (ללא תאריך), שנכתב על־ידי הרב אליהו הרוש מצפרו, נאמר ״ושאלתי לנשים אודות החולי ההוא״(טולידאנו, תרצ״א, סימן נא; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קג; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 201).

נשים הכירו תכונות של צמחים לריפוי חולים – מסורת שעברה מדור לדור. ביניהן הייתה ממה זה (זהרה), אישתו של רבי יוסף כנאפו ממוגדור, שהכינה תרופות גם בעזרת בעלה ונתנה לחולים את התרופות ללא תמורה. כזו הייתה גם דונה לבית בוהדנא, אישתו של רבי דוד כנאפו, שהשתמשה בתרופות תוצרת בית – מסורת שקיבלה מאמה ומסבתה (עובדיה, שם; כנאפו, 1998, 31-30; סרפיאן, 1996, 35-32. על זקנה במרוקו, היודעת סגולות מרפא: שניאורסון, תש״ו, 40). יש בנמצא טקסטים בערבית יהודית, העוסקים ברפואה עממית שבוצעה על־ידי נשים יהודיות בעיר צפרו(1983 ,Stillman).

נשים שרות ומקוננות

נשים נהגו לשיר בערבית יהודית בשמחות כגון חתונות בליווי תוף ומצלתיים. כך עשו כשליוו את הכלה למקווה לפני החתונה וכך גם בהילולות לכבוד הקדוש. באזורים הצפוניים של מרוקו, ששפת הדיבור של היהודים בהן הייתה ספרדית יהודית המכונה חכתייה, נהגו הנשים לשיר בשפה זו. גם נשים מקוננות היו בזמן העתיק והן נזכרות במקרא, במשנה ובספרות הרבנית. במקורות נזכרות ״מענות״ – נשים המקוננות יחד, ״מטפחות״ – מכות כף אל כף או כף על ירך ו״מקוננות״ – שאחת מקוננת והאחרות חוזרות אחריה. במרוקו היה כינויה ״נוואכה״ – בכיינית – שהייתה משכירה עצמה לאירועי אבלות ומביעה את רגשות הכאב של בני המשפחה האבלים. המקוננות נהגו להתגודד סביב הטהרה של אישה שנפטרה, וכך נהגו גם בעת אבל ציבורי כגון ט׳ באב. בעת שהגברים קראו קינות ניצבו הנשים במעגל, שבמרכזו עמדה המקוננת. זו קוננה על חורבן ירושלים, על שריפת המקדש, על חנה ושבעת בניה, על ״קצידא די חנה צדיקה״ – קינה שחוברה במאה ה־18 על־ידי יוסף בן מרדכי בן מאליח, וכן על איוב ועל עשרה הרוגי מלכות. המקוננת נהגה להכות על לחייה עד זוב דם ולשרוט את פניה והנשים שסביבה היו רוקעות ברגליהן. על מקוננות אצל יהודי מרוקו כתבו גם שני תיירים גרמניים: ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטנג׳יר בשנות ה״80 של המאה ה־19 שטען כי זהו מנהג תנ״כי,ו- Alfred Stahelim, שכתב על מקוננות שכירות אצל יהודי מראכש.

דעתם של חכמים לא הייתה נוחה משריטת הפנים, המנוגדת לדין (רמב״ם, הלכות עכו״ם, יב, יב, יג, טו), וכן מהתערבות נשים עם גברים בעת התכנסויות המוניות.

זמרות החצר של מוחמר החמישי

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם זוהרה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסיה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה ״א־שיכה זוהרה״ או ״למעללמא זוהרה״, חיברה שירים, הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי (שלט בין השנים 1961-1927). לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלויזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלן:.

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה

זמרת החצר אצל מחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה

לחמו חילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה

לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה

זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בבני זוג, שהבעל היה סוחר ״באהלי קדר״ ״ומחודש לחודש יבא לביתו״. בהיעדרו שמע רינונים אודות אישתו ״שהיא מתיחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה״ וכן עדות על ״שבלילה אחד הייתה עם תופשי כנור ועוגב והיא גם משוררת שירי עוגבים כי קולה ערב״ (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן מו, דף כא ע״ב).

ספרית

במקור מהמאה ה־20 מדובר על בעל, שהרויח בקושי לפרנסתו ״ולפעמים היא הייתה משלימה מכסף על־ידי מלאכת הספרות״(דיין, תשל״ז, סימן כה).

נשות חכמים שעברו לפרנסת הבעלים והמשפחה

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אישתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס ״הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה״ כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה (בנטוב, תשמ״א, 47). אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס [החתום על הסכמה בשנת תקס״ד (1804)], עשתה נדוניה לבתה ״ממעשה ידיה״. בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס: ״הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו״(מקיימת אותו; בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן נט; עמאר, תשנ״ו, קכה. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, כו ע״א). רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו שיבח את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי ״הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה״. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים (עובדיה, תשל״ב, 27).

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה וד20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבתי־המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים(סלושץ, תרס״ז, 134).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 51