זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

זכור ימות עולם

על גדות נהר האמזונס

נהר האמזונס, המוגדר כיום כאחד משבעת פלאי עולם הטבע, הנהר הגדול בעולם. טומן בחובו את אחת התקופות המשמעותיות בתולדות יהודי מרוקו. שכמעט לא נודע עליה. תקופה בה עזבו אלפי יהודים את מרוקו בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה. הנוף הפראי משובב העין, הרוגע והשלווה המאפיין את גדותיו, מגוון בעלי החיים העצום בנהר ועל גדותיו, ועצי המנגו הרבים המצויים בעיר בֶּלֶם בברזיל השוכנת סמוך לגדה הדרומית של דלתת האמזונס, יעידו על כך עדות אילמת.

הקהילות היהודיות בערים מנאוס ובלם אשר בפתח האמזונס, פותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית שהשאירה את אותותיה עד ימינו אנו: גלגולו של ספר תורה בן למעלה מ־400 שנה מפורטוגל למרוקו ומשם לברזיל ולנהר האמזונס, קברו של רבי שלום אמויאל זצ״ל המהווה מקום עלייה לרגל ליהודים ושאינם, קיומם של שני בתי כנסת המכונים ׳מגורשים׳ ותושבים׳, כל אלו יעידו על כך.

מדוע עזבו יהודים רבים את מרוקו, לאחר דורות שחיו בה אבותיהם ואבות אבותיהם? ומדוע בחרו דווקא בארץ האמזוניה? על כך נספר בפרק שלפנינו.

ראשית המאה ה־19.

רוב היהודים שהתגוררו במרוקו סבלו מעוני מחפיר, מהשפלות וסבל בל יתואר. לאחר שלוש מאות שנה מאז גורשו מספרד ומפורטוגל, הגיעו עתה לתחתית שפל של עוני ומצוקה במלאח ובגטאות שבהם חיו. מעטים הם המשפחות היהודיות שנהנו ממעמד חברתי וכלכלי טוב יותר, לעומת הרוב הגדול של היהודים שחי בתוככי רחובות המלאח הצרים, בשכונות מצוקה שבהן התפשטו מחלות ומגיפות לעתים קרובות.

העוני היה כה גדול, עד שהוקמו לשם כך 22 ארגונים יהודיים של גמילות חסדים, ביניהם: אכסניה של הנודדים העניים, עזרה לנצרכים, סיוע לנשים לאחר לידה כדי שיהיה להן לבוש לרך הנולד, בית יולדות ובית מחסה לילדים, ועוד. פרנס הקהילה שעסק בגיוס תרומות ובאיסוף מצרכים מדלת לדלת ממשפחות מבוססות יותר, היה מוקף תמיד באנשים עניים שמעולם לא היו מרוצים מהעזרה שהיו מקבלים בערבי שבתות.

מתעדי התקופה מספרים עדויות מחרידות על הרעב ששרר בשכונות היהודים. ״אנחנו עדים, לצערנו, בערים רבות, להפיכת בני אדם לחיות", מספר יצחק לרדו, בן התקופה, על אשר ראה בעיר טנג׳יר. "ראינו שחוטפים זה מזה מגשים של לחם לפני האפייה, בדרך לתנור, והרבה אכלו את זה בהתנפלות. ראינו שקוטפים מהאדמה שורשים של ׳ירני׳, שצלו על האש כדי להוציא ממנו את הרעלים והיו אוכלים אותו בתאווה״. התנאים התברואתיים של הערים המרוקאיות היו ירודים, ובמלאח המצב היה גרוע אף יותר. מגפות שונות התחוללו בתקופות שונות, והרעב הפיל חללים רבים באותה עת.

כך גם סבלו יהודי מרוקו מרדיפות וסבל, שמעת לעת הותקפו והוטרדו באכזריות. באופן קבוע או מדי פעם, הופעל לחץ על היהודים לקבל את האמונה במוחמד ולהמיר את התורה בקוראן. במקרים אלו היו רבים שנאלצו להמיר את דתם בכוח, או למסור את נפשם על קידוש השם בשד סירובם להמיר את דתם.

בתי כנסת רבים היו בשכונות היהודיות, אך פעמים רבות הם היו נתונים לזעם ההמון הערבי בשל סיבות שלא היו קשורות בהכרח ליהודים. בכל פעם שהתגלע סכסוך פנימי בין הערבים לבין עצמם, וכל אימת שהתחוללו מהפכות פנימיות בגלל סיבות שונות, שפכו הערבים את תסכולם וכעסם על בתי כנסת אלה, והיהודים סבלו מזעם ההמון. בשנת 1820, בתקופה שבה החלו יהודי טנג׳יר להגר לאמזוניה, הפחה של טנג׳יר ברשותו של הסולטאן המקומי הכריז על הרס של כל בתי הכנסת בעיר. כתוצאה מכך, רבים מבתי הכנסת נחרבו עד היסוד.

גם לאחר שהחלה הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמזוניה, לא פסקה האנטישמיות. הסולטאן עבד אל־רחמן הוציא מכתב לעובדי הממשלה בנמלי הערים אל־עראיש וטנג׳יר, בו הכריז על איסור יציאה של יהודים עשירים מהמדינה. ״שמענו שיהודים עשירים רבים, עוזבים עם ילדיהם לארץ אחרת, יהי רצון שהאל יקלל אותם״, כתב הסולטאן במכתבו, ״הם אינם מתכוונים לחזור, וזה פוגע במוסלמים מאחר שכתוצאה מכך יקטן הכנסותינו מהמס המוטל על היהודים, ועוד שכאשר יהיו ביבשת אחרת ישובו ויילחמו כנגדנו. לכך איסור מוחלט הנני מטיל על יציאתם״.

בנוסף סבלו היהודים ממלחמות רבות שהתחוללו, כמו המלחמה בין ספרד למרוקו בין השנים 1859־1860, שהסתיימה בכיבוש טיטואן וערים נוספות. היהודים שבאזור זה סבלו מרדיפות ומרצח על ידי המוסלמים, בטענה שהכריזו על תמיכה בספרד. לאחר שהספרדים עזבו את טיטואן בשית 1862, הרדיפות החריפו, ורוב היהודים ברחו לאלג׳יריה, לגיברלטר, לאמריקה הלטינית ולברזיל.

כאשר זה היה המצב במרוקו, היהודים המפוחדים של טיטואן, טנג׳יר, פאס, סלא ומרכזים אחרים במרוקו, חשו שהקללה שבה אליהם, ובחרו לארוז את המזוודות ולברוח מהגיהינום אל גן העדן. הם הזדרזו להיפרד מהאימהות ומהסבתות, חלקם אף חגגו לבניהם בר־מצווה בבית הכנסת, ועזבו את אדמת מרוקו באישון ליל אל ארץ אמזוניה. חלק מהיהודים הצליחו להבריח עמם גם את בני משפחתם, וחלקם הותירו מאחוריהם את משפחתם מתוך תקווה שיום יבוא ויתאחדו בחזרה.

לעידוד ההגירה הצטרף ארגון האליאנס, שהקים רשת בתי ספר בערי מרוקו, במטרה לחנך ולהכין את היהודים לצאת ממעגלי העוני והבורות אשר חיו בהם במרוקו, ולעודד אותם להגר למדינות אחרות שפתחו בפניהם אפשרויות טובות יותר לחיות ולשמור על המסורת היהודית. ארגון זה הואשם לא אחת בעידוד ערכי התרבות הצרפתית על פני הערכים היהודיים ומסורת ישראל סבא. בכל אופן, המהגר המרוקאי שהגיע לברזיל, היה כאיש בעל ידע ובעל מוסר עבודה גבוה, ולעתים קרובות גם עם מקצוע, בסיוע ארגון זה. בבוא העת, הם יהפכו באמזונס לאנשי יצוא בתעשיית הגומי הפורה.

במשך מאות שנים לא היה ליהודים מעמד שיגן עליהם מפני רדיפות וגזילות, ונכפה עליהם לגור בבדידות הרחק מהקהילות הנוצריות והמוסלמיות. גם במדינות שהחלו להעניק זכויות שוות וחופש ליהודים, עדיין המשיכו לסבול ממגבלות שונות. לכך, היהודים שחפצו לנוס על נפשם ממרוקו, העדיפו לשים פעמיהם אל מדינות שבהן יקבלו מעמד שווה והגנה רשמית. האמזוניה אשר בברזיל הייתה אחת מהן.

בתקופה זו חלו תהפוכות היסטוריות, שהביאו אף הם את היהודים במרוקו לבחור באמזוניה כארץ המובטחת החדשה: בראשית שנת 1808 נחתם צו מלכותי לפתוח את נמלי ברזיל למדינות ידידות, שביטל את כל החוקים והצווים הקודמים שמנעו עד כה מברזיל יחסי מסחר ושיט עם מדינות אירופה וצפון אפריקה, כך שנוצרו עתה יחסי מסחר בינלאומיים. וכן חופש הדת שהוכרז על ידי איחוד מדינות ברזיל, תרם להחלטת יהודים ממרוקו להגר אליה.

כפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "ויאמר ה׳ אל אברם. לן— מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית א, יב), חמשת אלפים שנה מאוחר יותר, שחזרו רבים מיהודי מרוקו את ההיסטוריה של היציאה ממצריים, בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה רבים מאותם שיצאו לתור אחר ארץ חדשה, היו צאצאי המגורשים מספרד בשנת 1492 והמגורשים מפורטוגל בשנת 1496, כך שלאחר שלוש מאות שנה שנותרו במרוקו המשיכו בחיפושם אחר היעד הבא.

בעוד הפוגרומים והסבל המשיכו להתקיים במרוקו, ברזיל והאמזוניה פתחו בפני היהודים את שעריהן כדי לקבל אותם, והבטיחו להם בית חדש ומולדת חופשייה חדשה, בלי רדיפות ובלי פחד. זאת ועוד, תעשיית הגומי שהלהיבה את האזור בשנים אלו, משכה אליה מהגרים רבים, ביניהם יהודים ממרוקו שרצו לחיות ולשגשג בארץ החדשה. בשנים אלו הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו, רובן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס, ואחרות התיישבו לאורך נהר האמזונס.

בנוסף למשפחות, נסעו לעבוד באמזונס אלפי צעירים אשר עזבו את משפחתם בגילאי 13 ומעלה, לצורך פרנסת בני ביתם. בחורים אלו דאגו לשלוח סיוע כלכלי למשפחותיהם במרוקו. לעתים הם שבו לחיק המשפחה לאחר מספר שנים, ולעתים נותרו לגור בערים או בכפרים מסביב לנהר לאורך ימים ושנים. יש שקראו לקרובי משפחתם להגר גם כן, על מנת שיוכלו להקים קהילה ויישוב יהודי ולבנות בית כנסת שיהיה בו מניין כדי להתפלל ולקיים את המצוות והמסורת של אבותיהם.

הפרידה של היהודים שבחרו להגר לאמזוניה מקרוביהם לא הייתה קלה כלל. הצעירים רצו לבית הכנסת כדי להניח תפילין ולחגוג את בר המצווה עם משפחתם, כשהאבות והאימהות מודאגים ובוכים ארזו להם את המזוודות והמטענים. המבוגרים יותר התפללו בבית הכנסת. חלק אמרו את הקדיש לזכר קרובי משפחה שנפטרו, עלו על קברי יקיריהם בבתי העלמין, וארזו בין חפציהם את הסידורים, הטליתות והמזוזות.

רבים החביאו בשקית את התכשיטים ואת מטבעות הזהב שהועברו מדור לדור במשך דורות, נפרדו מחבריהם וקרוביהם בדמעות, והבטיחו לכתוב מכתבים ולשלוח מעט כסף ברגע שיתאפשר. יש שהקדימו את נישואיהם עם ארוסותיהם, כדי שיוכלו להגיע לארץ החדשה כמשפחה. אחרים, עניים יותר, יצאו אך ורק בכתונת לעורם, ולכן ביקשו מעט כסף כהלוואה להוצאות הנסיעה. הצעירות והאימהות שלא יכלו לצאת ולהצטרף ליקיריהם בשל עלויות הנסיעה, בכו בעת הפרידה לפני שפנו לנמל כדי לעלות על אחת האוניות.

נשים רבות שנאלצו להישאר מאחור ולא הצטרפו לבעליהן, נותרו עגונות, כאשר בעליהן נפטרו בארץ החדשה ולא נודע עליהם. אחרות ששפר עליהן גורלן, הצטרפו מאוחר יותר לבעליהן בארץ החדשה. היו מהן שנקראו על ידי מי שהבטיח להן נישואים טרם הנסיעה, כמו בני דודים או שכנים ותיקים ששודכו על ידי הוריהם, כפי שהיה מקובל בימים ההם לעשות הסכם בין המשפחות. כתוצאה מכך, נשלחו מכתבים של מי שכבר היו באמזוניה להביא את בנות הזוג שהובטחו להם. מכתבים אלו קיבלו את הכינוי ׳מכתבי קריאה׳.

ראשוני היהודים שהגיעו לאמזונס לא ציפו להתעשר, אלא רק לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם הגיעו לברזיל עם מעט חפצים אישיים, והחלו לבנות עקב בצד אגודל את חייהם, תוך התמודדות לא קלה עם תנאי הג׳ונגל המקומי ועם השפה, אך תמיד מתוך שמירה על מסורת ישראל סבא אשר למדו וקיבלו במשפחותיהם.

המשפחות הראשונות התיישבו באמזוניה בין 1810 ל־1820. הם הגיעו מארץ צחיחה ומדברית, לאזור שנחשב לאחד היפים ביותר בעולם, שהיה אז בתקופה משגשגת של הפקת תרופות וחומרים נוספים מלב הארץ. עיקר פרנסתן בתקופה זו היה בצמחים ומוצרים שהיו קיימים באזור, בתוך הג׳ונגלים של האמזונס. רבים עסקו בייצוא קקאו, קינמון ותבלינים נוספים.

הם עבדו כמוכרים ניידים, בדרך כלל היו ממלאים סירה בסחורות, ושמים לאורך האמזונס כדי למכור את מרכולתם לבני המקום. הם נכנסו ליערות, בתקווה לראות את צאצאיהם מתקדמים לקראת חיים טובים יותר, ועוברים לערים ברגע שיצברו הון.

חלקם דיברו בשפת החקטייה – הבנויה על פורטוגזית, עברית וערבית, אותה דיברו המהגרים היהודים מהאזור הספרדי שבמרוקו. ואילו המהגרים שמשאר הערים, כמו מראכש, פאס, מוגאדור ואגאדיר, דיברו בשפות הערבית והברברית. היו מהם שדיברו גם צרפתית ואנגלית, בעיקר מי שלמד בבתי הספר של אליאנס. בתקופה זו היגרו לאמזוניה גם יהודים מצרפת, מגרמניה ומפולין.

בתחילה הם הגיעו במסעות ארוכים של שלושה חודשים, על גבי ספינות איטיות רעועות. עם הגעת ספינות הקיטור לברזיל, אורך המסע הצטמצם לשלושה שבועות בלבד, וגל ההגירה לאמזונס גדל פלאים. עושרם של היהודים ששבו בחזרה למרוקו, עם העושר שהצטבר, אשר היווה ניגוד בולט לעוני המשווע בערי מרוקו שאותן עזבו, דרבן יהודים נוספים לחפש את ׳זהב האמזונס’.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'