זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-סיום המאמר

בשנים שלאחר מכן היגרו עוד משפחות יהודיות רבות ממרוקו, אז גם החלה להתפתח תעשיית הגומי. הם היו הראשונים שעבדו כמפיצי סחורות בפנים הארץ. בעזרת ספינות הצליחו למכור את מרכולתם במקומות שבהם הפיקו את הגומי, והחליפו סחורה בגומי ובאגוזים ובמוצרים מקומיים אחרים. פריחת תעשיית הגומי, שמקורו באגן האמזונס, ועליית מחירו בעולם, שינתה את מעמדה של העיר מנאוס מעיר ענייה של שפת הנהר לעיר משגשגת.

כך התחילה להתארגן המשפחה היהודית המרוקאית בפנים הארץ, שהיוו בסיס להשתרשות באמזוניה. אב המשפחה, הסוחר, נדד ממקום למקום בפנים הארץ כדי למכור ולקנות סחורה. ואילו האישה הייתה נותרת בבית, מגדלת ומחנכת את ילדיה ודואגת לכל צרכיהם. אבי המשפחה היה חוזר לביתו בעיקר בחגים, או שהיו באים לברית מילה של ילדיהם או לבר מצווה.

בשלב ראשון, החיים היהודים לא התנהלו בקהילות מסודרות ובערים הגדולות. היהודים שהגיעו מחוסרי כל, חיפשו מקום מרוחק ככל אשר יהיה, כדי להביא פרנסה לביתם. כך נוצרו עשרות ’מיני קהילות׳ של יהודים בודדים מסביב לנהר האמזונס. אך למרות המרחק הפיזי וחוסר הקשר לקהילה יהודית ולבית כנסת, היהודים לא הרגישו בדידות. השמירה על המסורת ועל חגי ישראל, והתחושה שהם חלק משבט יהודי המפוזר לאורך הנהר, נתנה להם תחושה של ביחד.

את התפילות קיימו בבתי כנסת בבתים הפרטיים. וברגע שהתאפשר, ייסדו המהגרים ממרוקו קהילות משלהם, וכן מוסדות לימוד, כדי להבטיח את יציבותה ואת המשכיותה של התרבות והמסורת שהביאו איתם. אותם חלוצים הקימו את בית הכנסת ’אשל אברהם’ בבֶּלֶם, בסביבות שנת 1823. בית כנסת זה הוגדר על ידי המקומיים כ׳בית הכנסת של העניים׳. מעולם לא היה חסר בו עשירי למניין כדי להתפלל את התפילות בציבור. בבית כנסת זה הונהגה התפילה כמנהג התושבים היהודים במרוקו שהתגוררו בה שנים רבות קודם בואם של מגורשי ספרד. הם המשיכו בקפידה לקיים את המסורת והמנהגים, והיו קפדנים בנוסח התפילה.

אולם ויכוחים רבים פרצו בבית הכנסת, מול ’המגורשים׳ – צאצאי היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, שמנהגיהם ונוסח התפילה היו שונים מזו של התושבים. אותם ויכוחים הפכו למריבות, לאיומים וללשון הרע. עניין זה הביא למחלוקת ורבים הדירו רגליהם מבית הכנסת, עד שלבסוף בשנת 1835, נוסד בית כנסת נוסף הנקרא ׳שער השמים׳, שהונהג כמנהגי המגורשים. בית כנסת זה הוגדר כ׳בית הכנסת של העשירים’, והיה מרשים ביופיו.

רבים שלחו את בניהם למטרות חינוך באכסנייה של גב׳ דונה סול ישראל, כלתו של מייסד בית הכנסת ׳שער השמים׳ מר אליאס ישראל. היא העניקה להם חינוך יהודי, וקיבלה אותם אל האכסניה שלה באהבה ובחמלה עצומים, אף שהמצב הכלכלי האישי שלה לא היה משופע ביותר. בעלה, אשר בעבר היה עשיר גדול, ירד אט אט מנכסיו, והפך עם הזמן לשליח ציבור של בית הכנסת שייסד אביו, כדי להביא אוכל לבני משפחתו.

כך גם בעיר מנאוס, כיום בירת מדינת האמזונס, הגדולה שבמדינות ברזיל. עיר זו שוכנת על גדות היובל הגדול של האמזונס – נהר ׳הנהר השחור׳. בית הכנסת הראשון שהוקם בה היה ׳בית יעקב׳, שנוסד בשנת 1928. בית כנסת זה נקרא בפי העם ׳בית הכנסת של המגורשים׳, כיון שהתפללו בו צאצאים של יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו בשפת הלאדינו, ונהגו את מנהגי הספרדים. בשנה זו נוסד גם בית הקברות היהודי הראשון, הנמצא עד היום לצידו של בית הקברות הנוצרי, כאשר מחיצה של למעלה מעשרה טפחים מפרידה ביניהם, כדרישת ההלכה היהודית.

מאוחר יותר נוסד בה בית הכנסת ׳רבי מאיר; בו התפללו התושבים – אותם יהודים שהיו במרוקו עוד לפני הגעת המגורשים מספרד. על פי עדות זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי הכנסת הייתה על פי ההבדלים שבנוסח התפילה בין יוצאי ספרד לתושבי מרוקו הותיקים. מעניין הדבר כי חלוקה היסטורית זו בין המגורשים לתושבים, עליה סיפרנו לעיל (עמי 85-83), המשיכה להתגלגל ממרוקו לברזיל. בשנת 1962 התאחדו שני בתי הכנסת, והקימו בית כנסת חדש: ׳בית כנסת בית יעקב – רבי מאיר, וכך בא הקץ לפילוג ההיסטורי.

בארון הקודש שבבית הכנסת במנאוס, קיים ספר תורה בן ארבע מאות שנה, המהווה עבור יהודי המקום לא רק אוצר היסטורי אלא גם אוצר רגשי. מקורו של הספר העתיק בפורטוגל, וליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב הגבלות הדת שהוטלו על היהודים והרדיפות שחוו, ועברו להתגורר במרוקו. ספר זה עבר מפורטוגל למרוקו, וממרוקו המשיך את דרכו עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית.

אחד מחכמי התקופה, היה רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל. ’הצדיק של מנאוס׳, מכנים אותו היהודים המקומיים. הוא נפטר בשנת 1910, ממחלת הקדחת בה לקה. קברו מצוי כיום בתוך בית הקברות הנוצרי ’סאו באטיסטה׳ בפאתי מנאוס, בין מאות המצבות עם צלבים ושאר סממנים נוצריים, שהיה בית הקברות העירוני באותה העת, מאחר ולא היה במקום בית קברות יהודי עד שנת 1928.

רבי שלום נשלח על ידי רבה הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקאווה, כדי לנסות לקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, ולכהן כרב של הקהילה היהודית הקטנה. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.

רבי שלום החל את מסעו באמזונס בעיר בֶּלֶם, ומצא את דרכו במעלה הנהר. לא קלה הייתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עושה את דרכו לאט במעלה הנהר, ועד לשנת פטירתו הוא עבר את הדרך למנאוס, שאורכה כ־2,000 קילומטר, שם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.

אולם לא הרבה הספיק לפעול, עד שתקפה אותו מחלה איומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה, והוא נפל למשכב. הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו אליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. מה גם שאיש לא רצה להתקרב לסעוד אותו בעת חוליו, עקב החשש להתדבקות. אך עד היום הזה, זקני הקהילה מספרים ברגש רב על גב' קוטה ישראל, שלקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט תע״ר (1910).

סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונות, כגון בעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, על אף היותה אישה פשוטה. וכשהחלו לייחס לה כוחות על־טבעיים, היא סיפרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי רבי שלום עמנואל לפני פטירתו, כהודיה על שטיפלה בו במסירות. בכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכול לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.

הקתולים המקומיים מכנים אותו ’הקדוש היהודי עושה הניסים של מנאוס^,, ולקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים ניסים לנשמתו. מקום קבורתו בנוי כציון של קדוש, עם גדר קטנה מסביב ורשת ברזל המכסה את הקבר בצורת קשת. לצד המצבה שחרוטים עליה מגן דוד וכתובות בעברית, מודבקים שלטים רבים בשפה הפורטוגזית ’תודה לרבי' או ׳מחולל הניסים׳.

דמותו הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב הנוצרים המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, או לכל הפחות לקבורה בבית העלמין היהודי, הם נתקלו בהתנגדות עזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.

’לא קל להיות יהודי' היא קביעה המתייחסת למצבו של היהודי בכל מקום בעולם, אולם נדמה שפתגם זה מתאים במיוחד לקהילות שהיו ואינן באזור האמזונס. יהודים גרו במרחק אלפי קילומטרים מיישוב יהודי, ללא רבנים, ללא חינוך, ללא כשרות, ללא מוהל, ללא קהילה יהודית – אך שמרו על זהותם וגאוותם היהודית. למרות הקשיים של החיים בתוך הג׳ונגלים ובין הנהרות, המים הרבים לא הצליחו למחוק את הזהות היהודית ולכבות את הניצוץ של עם ישראל.

אולם במשך השנים התעוררה בעיית ההתבוללות. בין חומות הגטאות במרוקו לא הייתה כל אפשרות אחרת מלבד להמשיך בדיוק את המסורת והמנהגים היהודים, ולהתחתן עם קרובי המשפחה שלהם שנבחרו על ידי הוריהם. כך גם לא הייתה שום אפשרות של נישואי התבוללות מחוץ לקהילה היהודית. אולם בהגירה למדינה אחרת, בה כבר לא נאלצו להתגורר בבידוד מאחורי החומות, היו שנטמעו באופן מוחלט באוכלוסייה המקומית, לדאבון הלב, עד ששכחו את זיכרון הוריהם. הם אימצו לעצמם ערכים אחרים ודתות אחרות, וילדיהם הפכו חלק מכלל האוכלוסייה המקומית, אף שעדיין נשאו את שמות המשפחה המקוריים.

גם העושר המופלג לא האריך ימים. האנגלים פיתחו בדרום מזרח אסיה, בעיקר במלזיה, מטעים של עצי גומי אשר היו מטופלים היטב ומהם הנפיקו גומי בדרכים משוכללות יותר מאשר סביב האמזונס. בעקבות פיתוח מטעים אלו, צנחו בראשית המאה ה־20 מחירי הגומי בכל העולם, ותעשיית הגומי של האמזונס התרסקה. רבים מיהודי האמזונס עברו לצפון אמריקה או לדרומה, ואחרים שבו למרוקו.

כיום, לאחר שעברו כמאתיים שנה מאז בואם של המהגרים החלוצים בשנת 1810, ולאחר תקופה שבה התפשטו יהודים רבים לפנים הארץ בעת פריחת תעשיית הגומי, קהילות יהודיות באמזוניה החלו להתקבץ ולהתרכז בערים בֶּלֶם ומנאוס. במרחבי פנים הארץ, שהיו בה הרבה משפחות וקהילות יהודיות בעבר, נותר רק הזיכרון בבתי העלמין היהודיים ובמצבות של הכפרים והערים שבהם חיו היהודים.

הקהילה בבֶּלֶם, המונה כארבע מאות משפחות, הצליחה לשמר את המסורת היהודית, ומלבד בתי הכנסת ׳אשל אברהם' וישער השמים׳ הותיקים, הוקם אף בית חב״ד, שהפך להיות גורם משמעותי בתוך הקהילה היהודית. רבים אחרים עלו לארץ ישראל.

בקהילה במנאוס מתגוררות כיום כמאתיים משפחות יהודיות, כשהחינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בחייה. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם למעלה ממאה מתפללים, ובנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.

ההיסטוריה של יהודי האמזונס היא היסטוריה של חלוצים אשר ביקשו להחליף את הקשיים שבמרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונס. היסטוריה זו מלווה בסבל רב, אך גם בזיכרונות ובחוויות מיוחדות.

מי ייתן ונזכה לקיבוץ הגלויות במהרה בימינו.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק ב'