"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

צדקה גם מתוך הדחק

באין מוצא שכר רבינו חדר קטן אותו ריהט באשר מצאה ידו. כך הקימו רבינו ורעייתו את ביתם מתוך צמצום ופשטות. אולם הרחקות לא הסיחה את דעתו של רבינו מלימודו. רבינו קיים בעצמו את מאמר דוד המלך ע״ה: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״. הוא התנתק מהקושי הכלכלי ושקע כולו בלימוד התורה.

יתר על כן, גם בימים קשים בהם הוא ובני ביתו חיו במחסור לא ויתר על מנהגו מימים ימימה לדאוג לעניים ולדלים. הוא המשיך לפקוד את בתיהם של בעלי הממון בקהילת מקנס מהם גייס כדרכו תרומות עבור עניי העיר. מעשיו הרבים בתחום הצדקה והחסד זיכו אותו בכינוי ״רבי ברוך דלעניים״ – ״רבי ברוך של העניים״.

מהכספים הרבים שעברו תחת ידו, לא לקח לעצמו אפילו פרוטה. ככלל, מיאן רבינו ליהנות ממתנת בשר ודם. גם בתקופות הדחק לא הסכים ליטול מאומה מזולתו. בתו של רבינו, הרבנית גאולה, סיפרה על מקרה אופייני שהתרחש בתחילת ימי נישואיה:

באחד הימים חלפה הרבנית ליד חצרו של אדם ירא שמים ומוקיר רבנן שהיה עסוק אותה שעה בקטיף קישואים. שמח אותו אדם על ההזדמנות שנקרתה בידו להיות מתמכי דרבנן ונתן לה במתנה חבילה גדולה של קישואים. אולם כאשר שב רבינו אל ביתו והבין כי הקישואים ניתנו כמתנת חינם לא היה קץ לצערו. ״הרי יודעת את שאינני רוצה ליהנות ממתנת בשר ודם!״ התאונן באזני רעייתו. ולא נרגע רבינו עד שהבטיח סבו, רבי יוסף, כי ייגש בעצמו לשלם לאותו יהודי את מחיר הקישואים.

אף כי גדלה במשפחה אמידה הרי שעם הקמת ביתה התמסרה הרבנית רחל לחיי פשטות. בתקופת לימודיו בכולל קיבל רבינו תמיכה שבועית בסך חמישה פראנקים. את הכסף הזה מסר לרעייתו וממנו כלכלה את הבית בחכמה ובתבונה.

מידת ההסתפקות של הרבנית הייתה מופלאה. שפע כלכלי גדול מעולם לא היה בבית, שכן גם כאשר זכה רבינו לתפקיד רבני רשמי ששכרו בצדו, היה מפזר את חלק הארי של הכנסתו לצורכי צדקה וחסד. כך למשל מעולם לא קנתה בגדים מן המוכן. היא הייתה קונה בדים בזול ותופרת בעצמה את בגדיהם של כל בני הבית, הבנים כמו הבנות. כאשר גדלו הוצאות המשפחה, לוותה הרבנית סכום כסף ורכשה בו מכונת תפירה לצורך תפירת כפתורים, אומנות המצריכה זריזות ודייקנות, ממנה פרנסה את המשפחה.

על מידת הצמצום והפשטות שהייתה מנת חלקם סיפרה הרבנית מרים מרצבך, בתו של רבינו:

באחד הימים נפלתי למשכב, והרופא הורה שאוכל מאכלים מזינים כדי להתחזק ולהבריא. אמא השיגה מעט בשר ממנו הכינה קציצות. כך נמשך הדבר כמה ימים עד שיום אחד התבונן אבא בפני והכריז: ״אמא, אני חושב שמרים כבר בריאה! את יכולה לחזור להכין מרק ירקות!"

רבינו ראה בעצמו גזבר נאמן שקיבל מהבורא פיקדון. גזבר בעל אחריות יודע כי עליו לתת דין וחשבון על כל פרוטה ולהקדיש לכל מטרה בדיוק את הסכום הנחוץ לכך. כל עוד הילד חולה, יש הצדקה לקניית בשר בימות החול, אולם מרגע ששב לאיתנו יש ליעד את הכסף למטרות אחרות. על לשונו שגורים היו דברי חז״ל "צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם״. ועוד היה מוסיף את דברי האריז״ל בשער הפסוקים אודות הממון: "כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב״ה… וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו״.

♦ ♦ ♦

פשוט היה הבית במראהו ודל ברהיטיו, אבל יופיו והדרו שכנו בשלום המופתי ששרר בתוכו. בבית הגדול הזה נולדו ילדי משפחת טולידאנו: הבת הבכורה, רבקה, נולדה בשנת תרע״ב (1912) ונישאה לרבי שלמה טולידאנו. אחריה נולד הבן הגדול, יוסף, בשנת תרע״ד(1914). בשנת תרע״ה (1915) נולדה בת נוספת, מזל-טוב, שנישאה לרבי יוסף טולידאנו אך נפטרה בקיצור ימים. בשנת תרע״ז(1917) נולדה הבת מרים שנישאה לרבי דוד מרצבך. בשנת תר״פ (1920) נולדה הבת פרלה שנישאה לרב יצחק סייאג. הבת גאולה נולדה בשנת תרפ״ד (1924) ונישאה לרבי יוסף טולידאנו לאחר פטירת אחותה מזל-טוב. בשנת תרפ״ט(1929) נולד הבן שלום, שנפטר לדאבון לב בהיותו בן עשר שנים. בשנת תרצ״ג(1933) נולד בן הזקונים, יעקב.

כאשר התרחבה המשפחה, נעשתה הדירה הקטנה צרה מלהכיל את כל יושביה. תחילה עבר רבינו לבית הוריו שם חי במשך כשנתיים ימים. לאחר מכן חיו במשך שנים רבות בביתו של הגיס, רבי מרדכי עמאר. החיים בתנאי צפיפות שכאלה שכיחים ומקובלים היו במקנס, אולם גם כאשר בסופו של דבר עבר רבינו לדירה משל עצמו סירב עד ערוב ימיו לקנות בית וחי רק בשכירות. ״אנחנו יושבי עראי בעולם הזה ואין לנו ענין בצבירת נכסים ומקרקעין״, נימק את הנהגתו.

לפוס צערא אגרא

רבינו לימד כי מסירות הנפש והקשיים המתלווים לקיום המצווה הם חלק מהמצווה. לפיכך קיבל באהבה את היסורים, הקשיים ואף העלבונות שנאלץ לעיתים לספוג. דוגמה לכך במעשה שאירע בתחילת חיי הנישואין כאשר הרבנית נפלה למשכב. מאמצי הרופאים לרפואתה לא העלו מזור עד שהיה חשש לחייה. רבינו אמר לבני הבית המודאגים: ״רק תוספת של זכויות ומסירות נפש יוכלו להציל את המצב!״

והנה הקב״ה זימן לידו מקרה – בבחינת ״רצון יראיו יעשה״.

היו אלה ימי חורף, והקור במקנס באותה שנה היה עז מן הרגיל. ניגש רבינו אל משרדי וועד הקהילה, דפק על השולחן והכריז: ״רבותי, מוכרחים לקום ולעשות מעשה! יש להקים חברת ׳מלביש ערומים׳ ולחלק שמיכות לעניים שאין להם!״

דרישתו של האברך הצעיר לא מצאה חן בעיני אחד מראשי הוועד. הלה, שישב בחדר סמוך, נזעק לעברו וגער בו בחריפות לעיני כל הנוכחים: ״מי אתה שתגיד לנו איך לפעול!״

לשמע תגובה זו קרנו פניו של רבינו. תיכף חזר לביתו ובישר לרבנית: ״ברוך ה', הישועה הגיעה. זכות העלבונות שספגתי היום למען העניים בוודאי תביא לך מזור!״

ואכן, לא ארכו הימים, והרבנית שבה לאיתנה.

רחל אימנו

מפעליו הגדולים של רבינו לא יכולים היו להתממש אלמלא התגייסה להם גם הרבנית בכל כוחה. בזכותה יכול היה לפתוח את דלתות הבית בפני האורחים הרבים, בהם טיפלה במסירות כאילו היו בניה שלה עד כדי כיבוס בגדיהם והכנת תבשילים שיערבו לחיכם. בזכותה הכניס לבית יתומים ואלמנות שהיו סמוכים על שולחנו שנים רבות עד שנעשו לחלק בלתי נפרד מבני הבית. בזכותה הביא למקנס את ילדי הכפר העניים שנזקקו לטיפול רפואי. ״אמא רחל״, היו מכנים אותה התלמידים.

״את כל היהדות שלי אני חב ליחס האמהי שקיבלתי ממנה בזמנים קשים״, שח אחד התלמידים. "אלמלא דאגתה ומסירותה מי יודע איפה הייתי היום״.

בזכות מסירות זו יכול היה רבינו גם להפנות מזמנו למעשי צדקה וחסד שהצריכו היעדרות ממושכת מהבית. לנסיעות הללו היה רבינו יוצא כשבצקלונו תבשילים שהכינה הרבנית תוך הקפדה על דקדוקי הכשרות המיוחדים שלו ביודעה כי בעלה לא יאכל משום מטבח אחר. רבינו יצא לדרכו בלב שקט, ביודעו כי הוא משאיר את כל ענייני הבית תחת טיפולה והשגחתה של אשת החיל המסורה שלו.

יראת השמים ורגישותה של הרבנית לכל דבר שבקדושה היו מיוחדים במינם. היו לה ׳הדגשים׳ דקים שבדקים שמקורם באצילות הנפש.

כך, למשל, ידעה להעיר כאשר הבחינה באחד מצאצאיה האוחז בתיק התפילין בידו האחת בעוד שבידו האחרת הוא אוחז בשקית אשפה. ״אמנם יפה שאתה מבקש לעשות חסד עם בני הבית״, הייתה אומרת לו. ״אולם אין זה נאה ומכובד שאדם יחזיק באותה העת תפילין ולהבדיל שקית אשפה״.

איסור אין בכך – אולם מי שיש לו רגשות קודש חש את הצרימה שבדבר.

בדומה לכך, כאשר באה ללון אצל ילדיה ונכדיה ביקשה שיסדרו לה מקום שינה בחדר שלא מצויים בו ספרי קודש. ״איך אפשר לישון מול ארון מלא ספרי קודש?״ התפלאה.

אף תפילותיה של הרבנית היו מיוחדות במינן. היא לא התפללה מתוך סידור, אלא בכל בוקר סגרה את דלת חדרה, פתחה את החלון, וכשהיא מביטה אל השמים החלה לדבר ישירות אל הקדוש ברוך הוא. הכל בצניעות אופיינית מבלי שאף אחד יראה. אם מאן דהו פתח את הדלת באמצע הייתה מפסיקה את תפילתה, שכן כל צדקותה ועבודת ה׳ שלה היו מתוך צניעות מופלגת.

מן המפורסמות היה בקרב בני מקנס כי תפילתה של הרבנית פועלת ישועות.

לא עקרה אחת ולא שתים נפקדו בזכות תפילותיה, ולא מעט חולים חייבים את רפואתם לזכות תחינותיה ששטחה בעבורם בפני מלך רם ונישא.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 62