עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

חסד לאברהם

הגאולה לתפיסת חכמי מרוקו

העיסוק של חכמי מרוקו בגאולה היה ארצי וממשי וניכרת על מקצתם השפעה קבלית לוריאנית. יש להבדיל בין תפיסת הגאולה של חכמי מרוקו לתפיסת הגאולה בקבלת האר"י, שמתארת מציאות אפוקליפטית בזמן הגאולה ואת הגאולה כתיקון בעולמות העליונים. משמעות הגאולה בעיני חכמי מרוקו היא חזרה למה שהיה",רסטורציה היסטורית וטבעית ללא שום שידוד מערכות, הכול שב לקדמותו כבעבר האידיאלי",  כמו בתפיסתו של הרמב"ם את חזון אחרית הימים.

את דעותיו של הרמב"ם בעניין חזון אחרית הימים אימצו חכמי מרוקו, והם ראו בתהליך ימות המשיח כלי שרת לשלמותה של האומה, שהיא התכלית העליונה. הם סברו כי בימות המשיח לא יתבטל דבר אלא עולם כמנהגו נוהג, וגם המשיח אינו עתיד לחולל ניסים ונפלאות. משימות המשיח הן הגשמת היעדים הלאומיים, כמו בניית בית המקדש, קיבוץ נידחי ישראל ויצירת הנהגות רוחניות, והתורה והמצוות יוסיפו לשמש אמצעים להשגת השלמות הרוחנית. הגאולה הרוחנית תתפשט ותקיף את האנושות כולה בהנהגתו של המשיח: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

להשקפתם של מרבית חכמי מרוקו, הגאולה אינה מותנית בהתעוררות דתית. אין העמדת ההתעוררות הדתית כתנאי לביאת המשיח ולגאולה, ותפיסה זו נובעת בחלקה מהפחד מתסיסה משיחית, מכיוון שזיכרון השבתאות במרוקו עדיין היה טרי. גישה זו של גאולה ללא התעוררות דתית משיקה למושגים של  "בעיתה" או "אחישנה", והנטייה לגאולה "בעיתה" היא בבחינת ויתור על ההתעוררות הדתית להחשת הגאולה.

להבדיל מהם, רבי משה ברדוגו ורבי חיים בן עטר דווקא ראו בהתעוררות הדתית ובלימוד תורה וקבלה תנאי לגאולה ואפשרות להחיש את בואה: "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ובזה יגאל ה' את ממכרו",  אולם הירידה הדתית מעכבת את הגאולה, ולכן דווקא לשיטתם דרושה התעוררות רוחנית שתחזק את כוחו של העם ואת כוחם של העולמות העליונים ותעניק להם יכולת להביא את הגאולה.

הגיגיהם של חכמי מרוקו באשר לגאולה רבים ומגוונים, אך ברובם אינם אלא ניסוחים מחודשים לרעיונות ידועים ממקורות קבליים ופילוסופיים אחרים, ובהם שתי תפיסות עיקריות: תפיסה ששמה במרכז את הגאולה הלאומית, שפירושה מימוש השאיפות המדיניות, הסרת השעבוד, קיבוץ גלויות וכינון מלכות ישראל, ותפיסה המשלבת את קבלת האר"י בתחומים מסוימים ורואה במרכז את עליית רמתה המוסרית של האומה ואת קרבתה הרוחנית לאל, שאפשר להגדירה גאולה רוחנית.

לדוגמה, רבי משה אדרעי כתב כי במקום להביט קדימה ולראות את הגאולה העתידית, היהודים מסתכלים על ייסורי הגלות. בני ישראל אינם מבינים כי ייסורי הגלות נועדו לזככם ולטהרם וכי רק על ידי ייסורים תבוא הגאולה: "כמידת הירידה הרוחנית והמוסרית בגלות כן תהיה מידת הקרבה הרוחנית לאל ומידת הדבקות בו בעידן הגאולה".  הוא מציב את האחדות הלאומית כתנאי לגאולה: "וגם הגאולה העתידה להיות ב"ב אכי"ר שכולם תלויים במציאות האחדות והשלום",  ובמקום לבוא בטרוניה על הצדק האלוהי צריך להתנחם בהכרה שהעם שרוי בתהליך של תיקון לקראת הגאולה.

באשר לגאולה, רבי משה ברדוגו כרך את גאולת ישראל בגאולת האלוהות, שהרי גם האל שותף בגלות העם, ומכאן שהצורך האלוהי בגאולה גדול ומחייב את גאולת ישראל גם ללא מעשה אדם: "כן גם בגאולה העתידה יעשה למען שמו ולא יוחיל לתשובותינו".

גם רבי יהודה בן עטר, בעל "מנחת יהודה" ,סבר שהגאולה היא צורך אלוהי ולאומי כאחד: "'ויושע ה' את ישראל', משפט זה שלפי הוראתו הדקדוקית רומז לתשועת האל כאילו כתוב ויוושע ה' עם ישראל".  גאולת האל היא העיקר, ואחריה תבוא גאולת ישראל, הטפלה אליו, ואין בתפיסה זו שום קשר לתורת האר"י. רבי רפאל ברדוגו טען כי משמעות הגאולה היא רסטורציה היסטורית וטבעית ללא שום שידוד מערכות, אלא בדומה לתפיסת רמב"ם גם לדעתו הכול שב לקדמותו כמו שהיה בעבר האידיאלי. אין כאן ניסיון לבטל את האופי הניסי של הגאולה, כי הניסים עצמם כלולים בחוקיות הבריאה. רמתו הרוחנית של עם ישראל תתעלה בעידן הגאולה לדרגה גבוהה של טרום החטא הקדום, שאליה לא הגיע מעולם, התורה והמצוות יישארו כמו שהן, ללא שינוי, ושום מצווה לא תתבטל בעידן המשיחי.

רבי רפאל ברדוגו קשר את הגלות להשגחה ואמר כי לפני עידן הגאולה ההסבר ל"צדיק ורע לו" היה יכול להתפרש כהיעדר השגחה אלוהית: מאחר שהאדם לא יכול לדעת את דרכי הנהגת האל, הוא פירש אותם לא נכון, כאילו אין השגחה אלוהית. בגאולה ובימות המשיח ההשגחה תהיה שלמה, ומי שיחטא ייענש. מצב זה יביא ליראת חטא אמיתית ולרתיעה מן החטא.

אם כן, לפי רבי רפאל ברדוגו הגאולה היא מימוש השאיפות המדיניות של עם ישראל, החירות הלאומית בגאולה העתידה תשכיח את סבל הגלות ותמחק את רישומו מן הלב כליל. שלא כמו גאולת מצרים, שהייתה חלקית בלבד, הגאולה העתידית תהיה שלמה, והתופעה החשובה ביותר בה תהיה איחוד כל שבטי ישראל תחת דגלו של משיח בן דוד.

רבי יעקב אבוחצירא סבר כי הגאולה הלאומית היא שלב מוקדם לגאולת האלוהות, וקיבוץ גלויות עתיד להתרחש לפני גאולתה של השכינה. קבלת האר"י עוסקת בגאולת האלוהות או ליתר דיוק בגאולה קוסמית, ואילו רבי יעקב אבוחצירא אינו מוותר על אופייה הלאומי של הגאולה וקשור אותו עם הגאולה בעולמות העליונים.

גם בשאלת הגאולה הלאומית רבי יעקב אבוחצירא מתרכז בשאיפות המדיניות, קרי קיבוץ גלויות, בניין בית המקדש וכינון מלכות ישראל. בדיון על הגאולה בשיטתו בולטים הכיסופים לגאולה, ואין בהגותו כמיהה מעוררת תסיסה של דחיקת הקץ או רמז לגילויי רזין ולחישובי הקץ. הכמיהה לגאולה שבכתביו נובעת בעיקר מן האמונה שביאת הגאולה מתחייבת מתוך צורך קוסמי ולאומי כאחד: צער השכינה בגלות וצערם של ישראל על גלות השכינה, וכל אלה הם ערובה שהגאולה תבוא.

גם הדיון בעניין המשיח מצומצם בכתביו וחסר יסודות אפוקליפטיים. בתהליך הגאולה המשיח הוא המלקט את הניצוצות מן העקבים, שבהם הבירורים הקשים ביותר, ויום הדין הקטסטרופלי של הגאולה חל על הסיטרא אחרא ועל אומות העולם בלבד. בעניין עם ישראל, בעידן הגאולה עתידה להתחולל מהפכה חשובה ביחסים של הקב"ה עם עמו, ובמהלכה יתגשמו כל היעדים הלאומיים, אבל לא יהיה ביטול תורה ומצוות ולא ביטול מלאכה; עולם כמנהגו נוהג, כמו שכותב הרמב"ם.

רבי חיים בן עטר סבר כי גאולת האומה כרוכה בגאולת הארץ, והיא מחייבת את הגלות, כי אחרת אין משמעות לגאולת הארץ, שהרי ממה תיגאל אם לא תהיה שוממה מבניה? "עוד ירצה לומר שזו תוספת טעם לגלות בארץ אויביהם".  ייסורי הגלות הם לתכלית, טוב כי הם נועדו להשפיל את הרוח ואת הלב, וכך לתקן את האומה. רבי חיים בן עטר הבחין בין גאולת מצרים, שבה פעלה ספירת מלכות, שהיא נקבה, והשפע היה חלקי, ובין הגאולה העתידית, שבה תפעל ספירת תפארת, שהיא זכרית, ולכן הגאולה תהיה שלמה – כי הגאולה תהיה מהזכר המשפיע.

לסיכום, הגלות בעיני רוב חכמי מרוקו הגלות היא טרגדיה לאומית, עוול אלוהי, ביזיון והשפלה, מימוש הקללות האמורות בתורה ונתפסת כבעלת ייעוד רוחני. הגלות אינה מקרית אלא ביטוי להשגחה. הגלות היא פיזית ממשית ופוגעת ביכולת להגיע לשלמות מוסרית, היא עונש בגלל החטא, אבל יש לגלות גם ייעוד לעם ישראל לתיקון העולם. גם השכינה גולה כאשר עם ישראל נמצא בגלות, מפוזר בין העמים בבחינת ניצוצות שנפלו בין הקליפות. השכינה אוספת את הניצוצות, ובסיום תהליך האיסוף תבוא הגאולה.

הגאולה הלאומית היא שלב מוקדם לגאולת האלוהות והיא צורך אלוהי ולאומי כאחד. קיבוץ גלויות עתיד להתרחש לפני גאולתה של השכינה; גאולת האומה כרוכה בגאולת הארץ; הגאולה ארצית וממשית ומלווה בנקם בגויים על מעשיהם. הגאולה היא מימוש השאיפות המדיניות של עם ישראל, והחירות הלאומית בגאולה העתידה תהיה שלמה. בתפיסה זו יש גיבוש של תודעה לאומית של הגלות עקב מצוקת הגלות, והיא אינה חופפת לקבלת האר"י. כאמור, היו בקרב חכמי מרוקו מי שהתנגדו להתעוררות דתית כהכנה לגאולה מפחד לתסיסה, זכר לשבתאות, בניגוד לקבלת האר"י, שלפיה הגאולה מחייבת פעילות אקטיבית של כל אדם מישראל.

שתי תפיסות עיקריות נראות ברעיון הגאולה של חכמי מרוקו: הגאולה הלאומית, שהיא מימוש השאיפות המדיניות, הסרת השעבוד, קיבוץ גלויות וכינון מלכות ישראל, והגאולה הרוחנית, שהיא ביטויי לרמה המוסרית של האומה ולקרבתה הרוחנית לאל. בעניין חזון אחרית הימים אימצו חכמי מרוקו את גישת הרמב"ם וסברו שלא יהיה שינוי מהותי, "עולם כמנהגו נוהג"; ימות המשיח הם רק כלי עזר לשרת את שלמותה של האומה, שהיא התכלית העליונה.

הייחוד בתפיסת חכמי מרוקו הוא שהגאולה הלאומית קודמת לגאולת האלוהות. הם הדגישו את מצוקת הגלות הממשית ואת חשיבות הגאולה הלאומית הממשית, את ארץ ישראל הממשית ואת העלייה אליה. הם סברו כי שלמות האומה היא התכלית העליונה: גם באחרית הימים הגאולה הלאומית תתבטא במימוש השאיפות המדיניות, בהסרת השעבוד, בקיבוץ גלויות ובכינון מלכות ישראל. לעומתה הגאולה הרוחנית היא הדגשת הצד המוסרי בגאולה, ותהליך הגאולה לא ילווה בהתעוררות דתית כחלק מהלקח שלמדו מהשבתאות.

נראה שמה שאפיין את הגות חכמי מרוקו היא שהם היו מנהיגי קהילה וראו בפועל את המצוקה החברתית, הדתית, הכלכלית והלאומית, והשקפת עולמם על הגלות והגאולה כממשיים נבנתה מראיית המציאות הקשה. מכאן נבע גם השילוב שביטא בעיקר רבי יעקב אבוחצירא, בין הגאולה הלאומית הממשית, שמתבטאת גם בתפיסת גאולה פיזית ממשית בארץ ישראל, ובין הגותו הקבלית של האר"י בענין הגלות והגאולה כמבטאים את הפגם ואת התיקון בעולמות העליונים.

רא"א אימץ צדדים מסוימים בגישתם של חכמי מרוקו, כגון ראיית הגלות גם כייעוד ולא רק כעונש, את חשיבות ארץ ישראל והעלייה אליה, את הגאולה הרוחנית בארץ ישראל, את שלמות האומה בעדיפות עליונה, ותפיסתו היא כי מי שחי בארץ ישראל נקרא צדיק משקפת זאת. אין בכתיבתו תיאור של מצוקת הגלות והערגה לגאולה ממשית כמו אצל חכמי מרוקו, אולם במעשיו על ידי העלייה לארץ ישראל רא"א מיישם את תפיסתם של חכמי מרוקו בנידון.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר