הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

רבי יהודה אלקלעי

 

כהונתו השנייה בקורפו

שוב הגיעה אל ביבאס איגרת מקורפו למקום מושבו בליבורנו, מכ״ה באייר תר״א (16 במאי 1841). ראשי הקהילה ביקשו את שובו אל משרתו כרב, ואף שלחו את אחד מפרנסי הקהילה מנחם רומנו להפציר בו. ב-21 בספטמבר 1841 (ו' בתשרי תר״ב), נחתם החוזה החדש, ומיד אחר כך חזר ביבאס למשרתו ברבנות קורפו. מעמדו בחברה היהודית בקורפו התחזק בפולמוס העז על כשרותם של אתרוגי קורפו, שבעניינם נאבק והתכתב התכתבות נמרצת.

עלייתו לארץ-ישראל ותרומתו ליישוב

בחורף 1850 (תר״י), נפטרה רעייתו רחל. האירוע המר זירז ככל הנראה את תכניותיו לעלות לארץ-ישראל. וכך, עשור לאחר תחילת כהונתו השנייה, הודיע לקהילת קורפו על רצונו העז לסיים את תפקידו ולעלות לארץ-ישראל. בהודעה כשלעצמה לא היה משום ייחוד, שהרי המנהג לעלות לעת זקנה ושיבה היה מקובל ונפוץ ונחלתם של רבים מאנשי היישוב הישן. יש לשער שהתכתב עם תושבי ארץ-ישראל, שכן ידוע על משלוח אתרוגי קורפו מפארגה (Parga)  ששלח ביבאס לארץ-ישראל אל הרב ׳הראשון לציוןי חיים אברהם גאגין (אג״ן) בירושלים.

הערת המחבר: בשנת 1878 (תרל״ח), לאחר ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, סופר בעיתון הלבנון כי חרצניהם של אתרוגי קורפו, מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס, נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, שלימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מן העצים שצמחו מהם נלקחו ייחוּרים [ייחור (ז') נצר, ענף רך, שתיל, צמח מיועד לשתילה, קנה, חוטר א.פ] לגידול ברחבי ארץ-ישראל, [ללא שם מחבר], על דבר אתרוגי ארץ הקדושה', הלבנון, יד (תרל״ח), עמי 110-108; נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, ירושלים תשל״ה, עמי 94.

על חיי היום-יום בארץ-ישראל, על אוכלוסייתה ועל יחסיה עם השלטונות העותימאניים, יכול היה ללמוד מהשד״רים הרבים שפקדו את מעונותיו בליבורנו ובקורפו ונדדו כמותו בערים לונדון, אמסטרדם, רומא והכירו את מרחבי התרבות שלהן. בליבורנו הוא נפגש והתכתב עם השד״ר צורף ועם השד״רים יוסף בן ישראל הלוי מירושלים ומרדכי אשיאו מצפת ב-1831. על חברון למד כנראה משד״ר קהילת חברון נתן עמרם הלוי, שביקר בקורפו בשנים 1832, 1837 ו־1845, ומרבי ישראל משה חזן.

פרנסתו המתוכננת הייתה על חסכונותיו הפרטיים ועל ניהול קופת ׳מגן אבות׳. כאמור יהודי קורפו היו מסורים לנתינת צדקה ליושבי ארץ-ישראל. בשנת 1847 בא מחברון לקורפו השד״ר חיים שמואל הלוי (החשמ״ל), והקים בראשותו של הרב ביבאס את קופת מגן אבות, שמהכנסותיה ׳יקנו נכס על שם ק״ק קורפו' בחברון. ההחלטה על הקמת הקופה התקבלה על ידי ׳הועד המייצג את כלל קהל איטליה׳ בעיר קורפו בא׳ בסיון תר״ז (18 במאי 1847). הוחלט כי את התרומות יתנו חוגגים ׳בשעת החתונה', בשבעת הימים שלאחריה ובטקס ברית המילה. כשייאסף סכום ׳שאינו פחות ממאה טאלר […] ישלח לחברון על מנת שיקנו ממנו בסכום זה נכס על-שם ק״ק קורפו׳, ופרותיו של הנכס יחולקו ׳בעיר הקודש חברון׳. הקופה תוקצבה מתרומות שהחלו להתקבל בקורפו כשהיה ביבאס רבה של הקהילה.

מלווה בשני תלמידיו, עלה יהודה ביבאס עם חפציו על סיפון אנייה שהפליגה מנמל קורפו לארץ-ישראל דרך איסטנבול, ב-6 בפברואר 1852 האנייה עגנה בנמל יפו, ולאחר שהתאכסן ביפו וביקר בירושלים, פנה לחברון. כעשור לפני עלייתו, סיפר ד״ר אליעזר הלוי שביקר בחברון ב-1838, על הקהילה היהודית בחברון, שבה ׳שני בתי-כנסיות […] האחד לאשכנזים והאחד לספרדים. הם חיים באחוה ורעות וכמעט כלם יגורו בחצר אחת. הדירות קטנות מאוד, אבל נקיות, מרוחות ונאות׳. בשנת 1841, התחוללו פרעות של ערביי העיר בבתי הקהילה ורכושה נבזז, ובהמשך העשור נודע על מצוקה כלכלית ששררה בה. בצוק העתים קטנה הקהילה. בשנת 1851 אמד הנוסע הגרמני א״ו שולץ את מניין תושבי הקהילה בכ-500 נפש. באותה שנה עבר בחברון הנוסע ההולנדי ואן דה ואלדה, ולדבריו בקהילה היהודית היו כשישים משפחות מצאצאי מגורשי ספרד וכחמישים משפחות מאשכנז. אשר על כן, הצטרפותו של ביבאס בלוויית מלוויו, ספרייתו, קופת מגן אבות שבניהולו ובית המדרש שהקים ונקרא על שמו ׳ישיבת רבי יהודה ביבאס׳, היו הרחבה חשובה לתושבי העיר. בי״ז בניסן תרי״ב (6 באפריל 1852), נפטר פתאום, בשעה שנשא דרשה בבית הכנסת. הוא נטמן בבית העלמין היהודי של הקהילה היהודית בחברון. על פי פין, הקונסול הבריטי בארץ-ישראל, ביבאס השאיר אחריו 2,000 פיאסטר (Piastre). חלק מהסכום נמסר לשני תלמידיו שבאו עמו. השאר הוקדש להוצאות קבורתו ולעילוי נשמתו בכל שנה בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בחברון.

משנתו והתקבלותה

תמורה בתוככי המסורת היהודית

הרב ביבאס יצר משנה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לתקופתו והיא נמסרה יריעות- יריעות לאנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. הבנת כלל משנתו היא מעשה טלאים מאתגר. הרב ביבאס ראה בפרשנות פסוקי התנ״ך כלי להבנת המציאות הלאומית והמדינית הכוללת. כך גם במושגים שנלקחו מתורת הסוד היהודית, שבהם ראה צפנים של מידע על העתיד להתחולל בפוליטיקה. הרב אלקלעי מתאר את דמותו של ביבאס: תלמיד חכם, בעל מידות ושאר רוח, הבקיא בספרות היהודית ההלכתית וההגותית לדורותיה ומחזיק בתפיסת עולם יהודית מסורתית ושמרנית. לעומת זאת הצעיר היהודי מוולאכיה, שפגשו הסקוטים בונאר ומקצייין ברחובות בוקרשט, סיפר כי יצא למסעותיו בין אחיו היהודים כדי לעורר לתיקונים שבחיי החברה והרוח ביהדות. עוד סיפר כי בהרצאתו לפני קהל יהודי הכריז כי על היהודים לשנות את תכנית הלימודים הבלבדית של לימודי קודש, שלהם קרא ׳החוק של התורה׳, ולצרף לתכנית לימודי מדעים.

לדברי אלקלעי דרך המלך של הגאולה אליבא דביבאס תהיה באמצעות הפעולה היזומה של בני אדם, לצד האמצעים הרוחניים המסורתיים המקובלים: ׳תשובה צדקה וצעקה מעבירים את רוע הגזרה׳. ביבאס האמין במאמצים של בני אדם להשפיע על מהלכים עליונים, ואגב כך הטיף להסתפקות במועט ואף בלית בררה לסגפנות הכרוכה בישיבת ארץ-ישראל על פני החיים בגולה: ׳טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה, ״הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״, וכבר ידוע שהתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה׳. הוא האמין בגאולת עם ישראל בדרך הטבע, כפשוטה, רעיון שהיה נחלתם של יהודים ולא-יהודים מהמאה השבע עשרה. על כן כפי שציין אריה מורגנשטרן, כשנפגש ביבאס בליבורנו עם הרב צורף, חברו הקרוב של רבי מנחם מנדל משקלוב, יש לשער שמצאו שפה משותפת.

מושג התשובה היהודי עתיק היומין קיבל במשנתו של ביבאס הגדרה, משמעות ויישום ממשיים וחדשים. צורתם החיצונית הייתה מסורתית אמונית, ואילו תוכנם ומהותם היה לאומי חדשני. על פי אלקלעי אמר ביבאס כי ׳ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב״ה: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7). וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן׳. כללו של דבר, הפתרון למצבה של האומה הנודדת והנרדפת הוא מעברה מהגולה אל ארץ-ישראל. עלייה של המוני בית ישראל היא תנאי ראשוני לגאולה.

הנדידה והפיזור של האומה בין העמים והארצות העסיקה את ביבאס רבות והוא ראה בה חולי. עמדתו הייתה תגובה לשרשרת מופעים בנושא ׳היהודי הנודד' בתרבות הנוצרית והיהודית מאז העת העתיקה. ביבאס הטרים את עיסוקה של ההגות הציונית במושג זה, ואת קובלנותם של ההוגים הציונים על נדידת יהודים ללא מולדת משלהם. זאת עשה גם בהקשר של מסכת הרעיונות שהתשובה לארץ היא הגאולה, והחיים בגולה הם החטא, כך מובאים דברי ביבאס בחיבורו של אלקלעי, הטוען שהחטא והפשע הלאומי הקיבוצי כלפי האלוהים בעת ההיא הם הנדידה בחוץ לארץ, ועם זאת אפשר ללמוד מהם את הרגשתו שלו על מסלול חייו: ׳ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד (דברים, יא 12)

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל –עמ' 58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר