המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

הנה כי כן, מויאל השקיע מאמצים לרוב, ללא כל תמורה כספית, כדי ללוות את ראשוני עקרון־מזכרת בתיה בצעדיהם הראשונים בארץ, תרם מהידע שלו ואת קשריו עם השלטון הטורקי, כדי לסייע ברכישת השטח שעליו הוקמה לבסוף המושבה, ואף המשיך ללוות את מתיישביה כיועץ, כאיש הקשר עם פקידות הברון רוטשילד וכ״מנהל עבודה״. כשהיו העקרונים מגיעים ליפו, קיבלם מויאל בסבר פנים יפות בחנותו. הוא אף שילם בבריאותו על קשריו אלה עם המושבה החדשה, שכן בשנותיה הראשונות איימה עליה סכנת קדחת. רבים מהמתיישבים חלו, וגם מויאל כאמור היה בין החולים.

הברון רוטשילד, משהכירו, סמך עליו יותר ויותר. לא רק שכספיו לארץ הועברו דרך מויאל, אלא שמצויות הוכחות לכך שכאשר התעוררה בעיה באחת המושבות – אף כזו שמויאל לא היה קשור אליה כלל – הציע יועץ הברון, מיכאל ארלנגר, לפנות אליו כדי לקבל את עצתו. כך היה במקרה של ראש פינה ב-1884. הברון חשש מ״הצפה״ של המושבות הראשונות על ידי פקידים ומומחים חקלאיים צרפתיים, דבר שימשוך את תשומת ליבם של השלטונות, שממנה חשש מאוד. הוא הרי רצה לפעול בשקט, בלי שהטורקים יבחינו במיוחד בהתפתחות המושבות. ״הברון דה רוטשילד״, כתב ארלנגר לשמואל הירש ב-5 בספטמבר 1884, ״רוצה שמושבותיו לא תתבלטנה יותר מדי. אין ברצונו לשלוח עוד גנן צרפתי [לראש פינה], ובכלל אינם בנמצא בלי משכורת גבוהה. לחשתי לו כי על ידך או בעזרת האדון מויאל אפשר יהיה להשיג גנן או פלח מקומי. צריכים להימצא כאלה בסביבות יפו״.

לאחר כמה חודשים היה ארלנגר ספציפי יותר: ״זו תהיה שרות חדשה וחשובה [כך במקור] מאד מצד האדון מויאל ליסוד המושבות, אם הוא ישיג גנן ערבי מתאים למושבה ראש פנה. תכף בקום האדון דה-רוטשילד על רגליו(כי הוא שוכב חולה מחדש), אבקש ממנו מכתב ומתנה בשביל מויאל״.

האם מויאל היה ״מתנדב נצחי״ וכל מה שעשה היה ״לשם שמיים״ ולמען יישוב ארץ ישראל? רן אהרנסון, במחקרו על מעורבותו של הברון רוטשילד בהקמת המושבות, מעלה אפשרות שונה, ובמילים שלו: ״כמו המפקח פרנק אחריו, פעל מויאל בעניין המושבות בהתנדבות. עם זה נראה שהייתה לשניהם טובת הנאה מפעילותם זו. מסמך בן הזמן מוכיח כי מויאל קיבל בתמורה לתשלומים על עקרון (וגם בשביל ראשון־לציון בשנים 1883־1884) שטרי חוב שכללו גם חצי אחוז עמלה על כל סכום… מבחינה זו לא היו מויאל ופרנק שונים מבנקאים אחרים שעם בתי העסק שלהם עבדה פקידות הברון, כגון חיים ולירו בירושלים או בריש בחיפה״.

אם את עקרון, מזכרת בתיה לימים, ליווה מויאל בתקופת העלייה על הקרקע, טיפולו במושבה גדרה נמשך אף בימים שהמושבה כבר עמדה על תילה, והיא הייתה בהחלט זקוקה ליד תומכת.

גדרה, האחות הצעירה של ״שבע המופלאות״, המושבות שהוקמו בתחילת העלייה הראשונה, הייתה הקטנה שבהן וגם ידעה קשיים וסבל יותר ממושבות אחרות(להוציא אולי את יסוד המעלה, שצרותיה היו מסוג שונה).

את גדרה הקימו אנשי חבורת ביל״ו, שהיו הבטחה גדולה בתחילת ימי העלייה הראשונה, ולאחר מכן דומה שהקשיים שחקו אותם – מספרם הקטן ממילא התמעט עוד יותר, הם ״חיפשו את עצמם״ במושבה (ראשון־לציון) ובעיר (ירושלים) – ולא תמיד מצאו. בירושלים הקימו את שה״ו – ״שיבת החרש והמסגר״ – וניסו לעבור שינוי תעסוקתי: לא חקלאים כי אם בעלי מלאכה. כמה מהם הצטרפו לראשון־לציון והיו לאיכרים בה: אחרים נעו ונדו ברחבי הארץ או חזרו לחוץ לארץ. פטרונם, יחיאל מיכל פינס, עשה ככל יכולתו לסייע להם, ובסופו של דבר הצליח לרכוש בעבורם שטח קרקע גדול בדרום הארץ. ייחודם של אנשי ביל״ו היה שהיו צעירים, רווקים ורווקות, ואידאליסטים. לא במקרה הותירו רושם כה עז על בני דורם ואף על הדורות הבאים, על אף מספרם המצומצם (בשיא פעילותם הם מנו עשרות בודדות). על אמונתם היוקדת וחלומותיהם הגדולים יכול להעיד מכתב שכתבה אחת מבנות החבורה, פניה בלקינד(נישאה לישראל פיינברג, התיישבה בגדרה והייתה אמו של אבשלום פיינברג).

את מכתבה שלחה לאחותה הגדולה שנשארה ברוסיה, וכך כתבה: ״…לא תדעי לך אחותי תמתי מה נעמו החיים בנאות שדה ומשכנות אברים. קומי ועלי אלינו על אדמת הקודש, שאפי את רוח קודשה ותפארתה במרומי הריה ובשפל עמקיה. הדעת הזאת כי על אדמת אבותינו עומדת רגליך תפח בך רוח חדש לא שערוה כל אחינו יושבי חוץ… ולי מה יקרו השדות אשר דשאו והפריאו בזאת בני עמי העובדים החרוצים! מה נעמו השבולים במלאן פרי תנובה, פרי עבודת אחי י. וש. [שני אחיה של פניה, ישראל ושמשון בלקינד נמנו אף הם על חבורת ביל״ו] הנאהבים והנעימים! לו ראית את פניהם ששזפתם השמש. לו ראית אותי בחשפי זרועותַי בשדה כובס או בעמדי בבית המבשלות לזוד נזיד לאחי ולד, חברם כאח להם! לו ראיתיני ברתמי בידי את סוסי לנסוע העירה לקנות צידה לבית או ברכבי על החמור אשר אשכור לי מאחד הפלחים במחיר מצער…״

 גדרה נוסדה בנר שני של חנוכה תרמ״ה (14 בדצמבר 1884) על ידי 9 מאנשי ביל״ו שאליהם הצטרף מתיישב עשירי שרכש קרקע בכספו, על 3,000 דונם מאדמות הכפר הערבי קטרה. היא נמצאה בשפלת החוף, כ-30 ק״מ דרומית ליפו. בשנים הראשונות נחשבה אדמת גדרה לפי החוק הטורקי לחלק של הכפר קטרה, ומתיישביה התקשו לעבד את חלקותיהם. רק אחרי מאמצים שנמשכו שנים אחדות הצליחו בני גדרה להפריד מבחינה חוקית את אדמות גדרה וקטרה. המכשולים שהיה על ראשוני גדרה לעבור בתקופת הבראשית של המושבה נראו בלתי עבירים כמעט, ונוסף על יחסי השכנות המעורערים עם ערביי קטרה, עשו באי הכוח של השלטון הטורקי כל שביכולתם כדי למנוע – או לכל הפחות לעכב – את התפתחות המושבה. וכאן נכנם לעזרתה של המושבה הקטנה אברהם מויאל. הוא טיפל בשני נושאים מרכזיים – השגת כספים מתקציבי חובבי ציון וסיוע ביחסי המושבה עם השלטונות (אישורי בנייה, סכסוך עם השכנים הערביים ועוד), כלומר השתדלות בלתי פוסקת אצל הטורקים.

כי זאת יש לדעת: גדרה, שלא כמו רוב מושבות העלייה הראשונה, לא נהנתה מידו המיטיבה של הברון רוטשילד. מבחינתה של פקידות הברון היו הביל״ויים ״בנים חורגים״, ואפילו בנים סוררים. האחראית לה הייתה תנועת חובבי ציון, ומשאביה של זו היו תמיד מצומקים הרבה יותר מאלה של פקידות הברון. בנוסף, היא לא הייתה בת יחידה: חובבי ציון לקחו על עצמם לסייע כספית גם לפתח- תקווה וליסוד המעלה. שאר המושבות הראשונות נהנו מכיסו הפתוח של הברון רוטשילד.

לא רק פקידי הברון לא התלהבו מגדרה. כשביקר איל התה קלונימוס זאב ויסוצקי (על ביקורו וקשריו עם מויאל ראו בהמשך) בארץ בשנת 1885 בשליחות חובבי ציון, הוא לא התלהב כלל מגדרה, וראה בביל״ויים מעין נטע זר בהתיישבות הצעירה. ויסוצקי הורה לשלול מהם את התמיכה החודשית של חובבי ציון. הוא אף לא הסתיר את דעתו, שהוא מעדיף את פתח־תקווה על גדרה בטענה כי איכרי פתח-תקווה הם בעלי משפחות, ואילו הביל״ויים הרווקים ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. משנותרו בחוסר כול ולא עיבדו את אדמתם בשל היעדר ציוד, הציע ויסוצקי תחילה לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם אנשים אחרים. דברים אלו קוממו את הביל״ויים וחוללו סערה ביישוב.

יותר מזה: לאחר סיורו בארץ הגיע ויסוצקי למסקנה כי פעולת הברון רוטשילד בארץ מבורכת ביותר, וכדבריו, כל מה שעשו הנדבנים והתורמים האחרים ליישוב ארץ ישראל, "אין גם אחד מהם אשר עשה המעט מאלף מחסדי הברון בדבר הישוב". הוא שברא את עקרון ותמיכתו במושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה, רק היא אפשרה למעשה את הקמתן ואת פעילותן. ואילולא הוא, ״כי אז תמו לגווע חס ושלום ביאוש איום ונורא ורעיון הישוב היה עלול צולל כעופרת במים אדירים״.

ועם כל זאת, ויסוצקי הגיע למסקנה ששיטת התמיכה האישית של הברון ופקידותו באיכרי המושבות המוחזקות על ידם אינה נכונה, ״כי שנים רבות תעבורנה, ולא ימצאו הקולוניסטים כח לחיות מפעולתם ועבודתם בלי עזרה ותמיכה, כי התמיכה החדשית אשר יתן הנדיב, לכל נפש ונפש מהקולוניסטים, ואשר ימלא להם כל מחסורם, תעשה אותם לבנים האוכלים מעל שלחן אביהם, עד כי לקח מהם רגש מלחמת הקיום״. לכך יש להוסיף, לדברי ויסוצקי, כי לא טוב שאנשים בריאים ושלמים, כהגדרתו, יהיו תלויים ברצון הנדיב.

מכאן הוא גזר גזרה שווה לגבי התמיכה של חובבי ציון במושבות שהיא תמכה בהן. הצעתו הראשונה הייתה לבטל את הסיוע לגדרה.

מויאל, שטיפל בגדרתים במסירות, לא הסכים לקו הפעולה של ויסוצקי. במכתב לידר חובבי ציון, פינסקר, כתב: ״…בדבר גדרה, למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחדשו אזי ייתמו, חס ושלום, לגווע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה חס ושלום, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החדשית״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 67