זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה-סיום המאמר

יהדות-מרוקו

בנקודת זמן זה נעצור ונשוב אל רבי דוד הכהן סקלי, ונתבונן במעט אודות כמיהתו העצומה לירושלים, והנבואה שנזרקה בו.

כשהגיע זמנו של יעקב אבינו, קיבץ את בניו סביב למיטתו, וכה נאמר (בראשית מט, א):  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.אלא שאז רק בירך יעקב את כל אחד מבניו, ולא גילה דבר באזניהם את אשר יקרה באחרית הימים. חכמינו ז״ל מבארים, שלכן אותה פרשה – פרשת ויחי – סתומה, כלומר שבתורה אינה מתחילה בפיסקה נפרדת אלא ממשיכה את הפיסקה של הפרשה שקדמה לה, בשונה משאר פרשיות שבתורה, רמז לכך שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו(בראשית רבה צו, א).

רבי דוד הכהן סקלי בספרו ׳לך דוד׳ על התורה(עט׳ עד), תחת הכותרת ’יפיח לקץ’, הביא דרשה שכתב ביום שני ג׳ בשבט תרצ״ה (7 בינואר 1935) על פרשת ויחי. בדרשתו כתב, כי המילים ׳ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ׳ שאמר יעקב לבניו, בהם עצמם נרמז הקץ. הוא מאריך בחשבון ארוך ומפולפל, תוך שהוא מוסיף ומפרש פסוקים מספר דניאל, ומסיק כי הגאולה עתידה לבוא בשנת תשכ׳׳ח (1967)! בדבריו כתב כי ״אז יגיע הימים שיש לנו חפץ… הוא זמן גאולת עולם״.

בשנת תשכ״ז, כזכור, פרצה מלחמת ששת הימים, בה זכה עם ישראל לשוב אל המקומות הקדושים ולירושלים עיר הקודש. רבי דוד הכהן סקלי צפה זאת למעלה משלשים שנה קודם לכן, עוד קודם קום המדינה ושיבת ישראל לארצו, שכן רבי דוד הכהן נפטר בשנת תש״ט (1949) – שנה בלבד לאחר קום המדינה, וכבר אז צפה כי בשנת תשכ״ח ירושלים כבר תהיה בידם של עם ישראל. וכך גם דבריו שנשא אי שם ביום כ״ו באייר תרנ״ז בפני ההמון המוסלמי, כי בעוד שבעים שנה תשוב ירושלים לידיים יהודיות, נתקיימו במלואם. בדיוק שבעים שנה לאחר מכן, ביום כ׳׳ח באייר תשכ׳׳ז, נערך הקרב על ירושלים, כשבסיומו זכינו לשוב ולחונן את עפרה של ירושלים.

כך גם רבי עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של פתח תקווה, שנפטר שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים, כתב בספרו ’נתיבי עם – דרשות׳(עמי 71) על רבי דוד הכהן סקלי, כי הוא ׳דקדק החשבון של עידן ועידנים ופלג עידן [שנזכר בספר דניאל], ומצא שהוא בשנת תשכ״ח׳. בהמשך מציין רבי עמרם אבורביע כי הכוונה היא ׳לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים׳. את דבריו אלו נשא בדרשת שבת הגדול בשנת תשכ׳׳ד (1964) בפתח תקווה, שלש שנים קודם מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים.

גדולתם, מעלתם וחכמתם של חכמי המערב משובבת לב.

עוצמתו של סיפורנו נובעת ממקומה של מלחמת ששת הימים והאירועים הקשורים בה בתולדות עם ישראל. לכך, לטובת אותם שלא חוו את גודל השעה, נקדים ונביא סקירה היסטורית של התקופה ההיא.

חודש אייר תשכ׳׳ז (מאי 1967). ביום ה׳ באייר (15 במאי) מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה ה־19 במצעד צבאי. ובאותו היום, נערך מצעד מסוג אחר בחוצות קהיר שבמצרים. לא מצעד לצורכי חגיגה, אלא מצעד של רבבות חיילים שהועברו ממצרים למדבר סיני, תוך שהם צולחים את תעלת סואץ, והוצבו כעבור ימים אחדים לאורך הגבול עם ישראל. על פעולת ההתגרות ניצח גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.

למחרת יום העצמאות, שלח הרמטכ״ל המצרי מברק אל מפקד כוחות האו׳׳ם בישראל, ודרש ממנו להוציא את חייליו מן העמדות שבגבול בין מצרים לישראל כדי שלא יפגעו במקרה של מלחמה. מפקד כוחות האו׳׳ם התייעץ עם מזכ״ל האו״ם או־טנט. הלה מיהר לטוס למצרים כדי לרסן את הרודן המטורף, אבל לבסוף נכנע לו והוציא את כוחות האו׳׳ם מכל עמדות יגבול וגם משארם א־שייח, אף כי ידע שבכך הוא מסכן את השייט החופשי שעליו התחייבו המעצמות לשמור.

מדינת ישראל לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים בשעה שכוחות צבא מצרים התייצבו לאורך הגבול ואיימו על עצם קיומה. בליל שבת פרשת בהר, ט׳ באייר תשכ״ז(19 במאי 1967), החל גיוס חלקי של כוחות המילואים. צווי קריאה לשעת חירום הגיעו לבתים רבים בלילה זה, ואלפי חיילי מילואים עזבו את ביתם החם של ליל שבת קודש, פשטו בגדי שבת ולבשו מדי קרב, ויצאו למקומות הריכוז, חרדים ופוחדים לקראת הבאות.

לא עברו 24 שעות – והנגב ושאר מקומות ההיערכות בארץ, הפכו למקומות תוססים מהמוני חיילים אחוזי ציפייה ותוהים: מה ילד יום. זו הייתה השאלה האחת שניסרה בחלל המדינה כולה בימי הציפייה הרבים שבאו אחר הכול פרפרו בין אימת המלחמה ותקוות השלום. ימים קשים מאוד היו אותם ימים למגויסים בחזית ולעם כולו בעורף.

בימי הכוננות הראשונים עדיין הישלו רבים את עצמם כי זהו מצב חרום שידענו רבים כמוהו במשך כל שנות קיום המדינה, וכי המתח יפוג במהרו והכל יבוא על מקומו בשלום. אשליות ותקוות אלו התנפצו במהרה כאשו הודיעה מצרים ביום שני בשבוע, י׳׳ב אייר תשכ״ז(22 במאי 1967), שמיצר טיראן יהיו מעתה סגורים בפני ספנות ישראלית. באותו יום סייר נאצר בין יחידותיו בסיני, הוא סיים את ביקורו בעמדה קדמית של חיל האוויר המצרי ביביר גפגפה; שם הכריז כי משמעות תפיסת שארם א־שייח היא המחשת ריבונותו על מפרץ עקבה. "אם היהודים מאיימים במלחמה, אני אומר להם: אהלן ווסהלאן – אנו מוכנים למלחמה!".

ובינתיים, ישראל שלא ששה עלי קרב, ביקשה למצוא פתרון בדרכים דיפלומטיות. על כן פנתה למדינות העולם: צרפת, אנגליה וארצות הברית. שר החוץ דאז, אבא אבן, כיתת את רגליו ממדינה למדינה. ראשי מדינות המערב דנו והתייעצו, הבטיחו הבטחות מעורפלות ודרשו מישראל סבלנות ומתינות, אך לפעול לא היו מוכנים. דובר על שיגור שייטת של ארה״ב ואנגלייה אשר תוביל אוניה ישראלית דרך מיצרי טיראן לאילת; דובר על התערבות הצי השישי לטובת ישראל. דובר, דובר ודובר – ומאומה לא נעשה. אף מדינה לא הייתה מוכנה להתחייב לפעול באורח מעשי למען המדינה, אף מדינה לא הייתה מוכנה להקריב את האינטרסים הפרטיים שלה בשביל קיומנו. ושוב כתמיד, נוכחנו לדעת כי אין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

חיי היום יום בארץ כמעט שותקו. מפעלים רבים נסגרו, התבואה הבשלה בשדות לא נקצרה, ורק במפעלים חיוניים המשיכו לעבוד. בבתי הכנסת ובבתי המדרש לא פסק קול התורה יומם ולילה, ונאמרו תהילים ללא הפוגה, כשכל העם כולו, היודעים להתפלל ושאינם יודעים, קראו כולם – מי בפיו ומי בליבו: "ממעמקים קראתיך ה', ענני במרחב י־ה״.

ביום שלישי בשבוע, כ׳ אייר תשכ׳׳ז (30 במאי 1967), חל מפנה דרמטי במצב. חוסיין מלך ירדן טס באופן בלתי צפוי למצרים, כדי להיפגש עם נאצר ולחתום אתו על ברית צבאית. במשך שנים רבות נהנה היישוב היהודי בארץ מהרגשת ביטחון מסוימת, בגלל המריבות הבלתי פוסקות בין מדינות ערב. בחודשים האחרונים תקפו נאצר וחוסיין זה את זה בביטויים חריפים ומעליבים, והיה ברור שנאצר הוא אויבו הגדול של חוסיין. אך גדול כוחה של שנאת ישראל, שהיא שוברת מחיצות ומלכדת אויבים; ושני המושלים, חוסיין ונאצר נפגשו בשדה התעופה בקהיר, וכעבור שעות מועטות נחתם ביניהם הסכם הגנה, והפיקוד על כל הצבא הירדני נמסר בפועל לידי מפקד מצרי. מעתה היו חיילי מצרים לא רק מעבר לגבול הדרומי של ישראל, אלא גם בגבול המזרחי של ישראל, ובקרבתו היו מצויים רוב היישובים היהודיים, כך שבקלות אפשר היה להתקיף אותם בכלי נשק כבדים ובינוניים מגבול מסוכן זה. תחושת הסכנה בישראל, שגבלה בתחושת ׳שואה׳, הפכה מיום ליום ממשית יותר.

ברגע האחרון קפצה גם עירק על עגלה זו והסכימה לשלוח צבא לתוך שטח ירדן. ברור היה, שגם סוריה לא תעמוד הפעם מנגד, למרות היותה מסוכסכת גם היא עם ירדן.

העם היושב בציון דרש מן הממשלה מעשים, ולא רצה להסתפק בהצהרות ובדיונים. משהלך המצב והחמיר ושום מוצא לא נראה לעין, גברו הטרוניות. בציבור נשמעו טענות כי הממשלה החמיצה הזדמנויות טובות להתחיל בפעולה צבאית. העם דרש שהממשלה ונציגי המפלגות בכנסת יגלו אותו חוש אחריות שגילו כל שדרות העם, ויקימו ממשלה לאומית מאוחדת. המפלגות הדתיות התאחדו ודרשו להכניס את נציגי האופוזיציה לממשלה. עד שנאותה מפלגת השלטון להכניס לתוך הממשלה נציגים ממפלגות האופוזיציה, ולמנות את משה דיין – ממנהיגי מפלגת רפ״י – לשר הביטחון. למשה דיין היה ניסיון קרבי עשיר, הוא היה מפקד בקרבות רבים במלחמת העצמאות, וכיהן כראש המטה הכללי במלחמת סיני.

בימים טרופים אלה, גאה גל ההתנדבות בארץ ומחוצה לה. גילויי ההתנדבות המופלאים של יהודים בארץ ובתפוצות, שתרמו מהונם ומאונם למען המאמץ המלחמתי, הוכיחו, מה עצומים הם כוחות הנפש האצורים בלב כל ־יהודי באשר הוא. רבים מיהרו למס הכנסה לשלם מקדמות. יהודים בחוץ לארץ הזדרזו לתרום מכספם למעלה מיכולתם למען המדינה.

בני ישיבות שלא נקראו להתגייס, התנדבו לכל פעולה שנדרשה, ועמדו בתורים ארוכים בבתי החולים כדי לתרום דם לחיילים פצועים. שולחנות עמוסי סירים ותבשילים הציעו אוכל ושתייה לחיילים שבדרכים, וחבילות עמוסות מזון נשלחו לאלה שבחזית. העם כולו היה צבא – צבא יהודי מאין כמוהו, שיצא להגן על חייו, הארץ כולה הייתה חזית.

ומאידך, הגברים ברובם הגדול התגייסו לצה״ל, וכך גם אוטובוסים רבים של אגד שנדרשו להסעתם. נשים מילאו את מקומם של הגברים במפעלים שעוד נותרו פתוחים. בעת ההיא שהזמן עמד מלכת, הורתה הרבנות הצבאית לעקור פרדסים בשרון, כדי להכשיר 50,000 קברים לחללים.

הפחד היה מוחשי, כשנאצר עמד והכריז השכם והערב על רצונו להשמיד את היישוב היהודי בארץ. לרשותו עמדו כלי מלחמה חדישים ביותר בכמויות עצומות: למעלה מאלף טנקים, כחמש מאות מטוסים ומפציצים כבדים. וצבא גדול המבוצר בעמדות מוקפות קירות עבים של ברזל ובטון.

ביום ראשון בלילה, אור ליום שני כ׳׳ו אייר, הלכו הטייסים של חיל האוויר המצרי לנשפים או נשלחו לחופשה, ורק בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרו לבסיסיהם. בשעה זו פרצה מלחמת ששת הימים

בבוקרו של יום שני בשבוע, כ״ו באייר תשכ״ז(5 ביוני 1967), פרצה המערכה המופלאה. להקות של חיל האוויר הישראלי יצאו לעבר שדות התעופה של מצרים. בשעה 7:45 בדיוק, היו מעל לשדות התעופה המצרים הפזורים על פני המדינה, מאל עריש שבמדבר סיני, עד לקהיר שבמרכז מצרים, ועד ללוקסור בגבול סודאן המרוחק מאות קילומטרים מגבול ישראל. בבת אחת התקיפו את המטוסים המצרים שהיו מוכנים על מסילות ההמראה כדי לצאת להתקפה נגד ארצנו, והשמידו כבר בהתקפה ראשונה עשרות מטוסים על קברניטיהם. לא עברה שעה, ושוב הופיעו מטוסינו והצליפו במטוסי האויב שנותרו, נכנסו לקרב עם אלו שהספיקו להתרומם, והרסו את מתקני שדות התעופה ובעיקר את מסילות ההמראה, כדי למנוע כל שימוש בהם. נאצר, נדהם ממפלתו, פנה לרוסים וביקשם לשלוח לו מטוסים נוספים, אך הללו לא יכלו להיענות לבקשתו, גם לו רצו, מכיוון שלמצרים כבר לא היו שדות תעופה כשירים לשימוש.

תוך 175 דקות, מהשעה 7:45 עד 10:40, הושמד כמעט כל חיל האוויר המצרי, וכל שדות התעופה שלו נחרבו. העולם כולו עמד משתאה: כיצד אפשר היה להשמיד תוך 175 דקות כוח עצום כזה של חיל האוויר המצרי, לפני שהמצרים הספיקו לנקוף אצבע?!

במשך כל היום הראשון לקרב, המשיכו טייסנו להפציץ את שדות התעופה של האויב, של המצרים ושל שאר מדינות ערב, שהצטרפו למלחמה במשך היום, בלא שידעו כי גורל המלחמה הוכרע כבר בשעות הראשונות של המערכה. החל מיום שלישי בשבוע, היום השני לקרב, התפנו מטוסינו כדי להתערב בהיקף הולך וגדל בקרבות הקרקע העזים, שהתחוללו בכל החזיתות. ביום זה הסתערו חיילי ישראל על מוצבי המצרים במדבר סיני, תוך שהם כובשים את מדבר סיני ושארם א־שייח.

ובירושלים, החלו הירדנים ביום הראשון לקרב בשעות הבוקר להפגיז את העיר. בשעות הצהריים עברו חיילי הלגיון הערבי את קו שביתת הנשק והשתלטו על ארמון הנציב שבדרום העיר, מקום משכנו של מטה האו״ם. כעת התברר, שאמנם ירושלים נתונה בסכנה גדולה, וברגע האחרון הוזעקה תגבורת לעיר. חטיבת צנחנים הובהלה לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון למלחמה. היא הגיעה למבואות העיר בשעות הערב, ומיד החלו ההכנות להסתערות על המבצר הערבי שממול לירושלים העברית. תוך שעות ספורות נערכו תכניות ההתקפה. חולקו מפות של שטח האויב, חולקו תפקידים, חולקה תחמושת, הוכנו תחנות איסוף לפצועים, ורק דקות מועטות נותרו לחיילי חטיבת הצנחנים להתבודד עם עצמם. בדקות אלו התייחדו עם בני משפחותיהם, אמרו תפילה שלפני הקרב, וחשבו על התפקיד הגדול שנפל בחלקם: לשחרר את עיר דוד מידי זרים.

עד יום רביעי בבוקר, כ׳׳ח באייר תשכ״ז (7 ביוני 1967), במסירות שלא ניתן לתארה, כבשו חיילי ישראל את ירושלים גבעה אחר גבעה. ואז ביום רביעי בבוקר, היום השלישי למלחמה, ניתנה הפקודה לה ציפו זה שעות בכיליון עיניים. מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מוטה גור הודיע: ״אל מפקדי הגדודים: אנחנו עולים אל העיר העתיקה, אל הר הבית, ואל הכותל המערבי, עלו והצליחו!".

בתנופה עצומה, בכוחות מחודשים, הסתערו המוני חיילים נלהבים על היעד החדש, גולת הכותרת של כל המלחמה.

בין המסתערים היה גם הרב שלמה גורן, כשהוא אוחז ספר תורה בידו. הכוחות הראשונים חדרו לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות והתקדמו משם ללא התנגדות גדולה, אל עבר הר הבית. בהר הבית התייצב הקאדי הערבי לפני המפקד של חיילי ישראל, והודיע על כניעת העיר העתיקה ועל הפסקת הקרבות.

דרך סמטאות העיר העתיקה, הגיעה יחידת הצנחנים הראשונה אל הכותל המערבי. דלה מדי שפת אנוש מכדי לתת ביטוי הולם למה שהתרחש על יד הכותל, שריד בית מקדשנו, כשראשוני החיילים הגיעו אליו והתרפקו בלהט על האבנים הקדושות. החיילים כולם, נזדעזעו עד עומק נשמתם מן החוויה העצומה, והרגישו – בחלקם בפעם הראשונה – באופן מוחש ביותר את הקשר בינם ובין עמם, בינם ובין אבותיהם שבכל הדורות. תחושת הנצח של עם העולם, שכל קיומו – נס, אפפה את הכול. נדמה היה אותה שעה, כי כל המלחמה לא נערכה אלא למען שחרור שריד בית מקדשנו, למען קירוב העם למקום קודשו – כדי שמכאן ישוב לתורה – מקור קדושתו.

כך עמדו חיילי ישראל מזועזעים ומאושרים, התרפקו על אבני הכותל, הטמינו פניהם בחיקן ובכו. הם בכו על אחיהם שנפלו בקרב, ובכו על האושר שנפל בחלקם, להיות בין משחררי הכותל מיד הכובש הזר. הצנחנים שנשארו איתנים בשעות הקרב הנוראות ביותר, חיילים שלא התמוטטו גם בשעות המנוחה הראשונות, בהן נגלה להם כמה הרבה אכלה החרב בין חבריהם למערכה, פרצו ברגעים גדולים אלה סכרים ישנים בני שנים, ותוך הרגשת התעלות שלא ידעו כמותה ולא הבינו מהותה עד אז – התייחדו עם זכר נשמות חבריהם, והודו להקב׳׳ה על שזכו להיות בין החיים.

ואז, כאילו הדבר תוכנן מראש לפרטים, הרב גורן שהתלווה אל החיילים, החל לתקוע בשופר כבר מהרגע שהתקרבו אל שער האריות. לימים יספר בספרו ׳בעוז ובתעצומות', שעשה כן מפני שעל פי הדין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופרות. לשם כך נטל עמו את השופר – לתקוע במלחמה של שחרור ירושלים.

הרב גורן המשיך ותקע בשופר עד שמצא עצמו בשערי הר הבית. הוא בחר לרדת אל הכותל המערבי, שבשלב זה אף אחד עדיין לא הגיע אליו.

כשהגיע אל השער שממנו יש לרדת במדרגות עד לכותל המערבי, היה השער נעול בשרשרת ברזל ובמנעול. סייעו לו כמה חיילים, ובכוח הכתפיים החלו לדחוף עד שנפרץ השער. הרב גורן המשיך וירד אל רחבת הכותל, שם התחיל להתפלל ולקרוא תהילים, כשבינתיים חיילים נוספים יורדים מהר הבית אל הכותל דרך השער שפרץ.

כשהצטבר מניין, במילים נרגשות נתן הרב גורן ביטוי למעמד הנשגב, והתפלל למען עילוי נשמתם של הקדושים שמסרו את נפשם למען שמו הגדול. המשיך ובירך ׳מנחם ציון ובונה ירושלים׳ תוך שהוא תוקע בשופר. קול השופר למרגלות הכותל המערבי והר הבית הפך לסמל השיבה לכותל ולעיר העתיקה.

אלא שלמרבה הפלא, הרב גורן מספר בספרו, כי ביום הראשון למלחמה עוד היה בסמוך לעזה שבדרום. הוא ביקש מקצין המבצעים של פיקוד הדרום להודיע כאשר תתחיל מלחמה בחזית המזרחית, כדי שיספיק להגיע למערכה על ירושלים. וכשהודיעו, עלה על הקומנדקר הראשון שחצה את הקווים, כשהוא לוקח עמו את ספר התורה ואת השופר. אולם ברגע שחצה הקומנדקר את הגבול, בשעה ארבע אחר הצהריים, חטפו פגיעה ישירה של פגז, וכל אנשי הקומנדקר נפצעו מלבד הרב גורן. השופר שנטל עמו נשרף, וכך גם הכובע שלו. תוך דקות ספורות הגיע אמבולנס שאסף את הפצועים לבית החולים, והוא נותר לבדו בשדה כשספר התורה בידו. המצרים שמעבר לגבול המשיכו לירות ללא הרף. מיד חפר בתוך האדמה גומה עמוקה כדי שיוכל להסתתר בה. כשהשמש שקעה, יצא עם ספר התורה ושב אל הגבול. כאשר ראו אותו החיילים, לא האמינו למראה עיניהם כי חי הוא. בהגיעו לגבול נטל את האוטו עם הנהג ונסעו לכיוון ירושלים.

השופר שהיה בידי הרב גורן נשרף כליל, ומניין לו השופר שתקע בו בעת כיבוש ירושלים?

על כך סיפר עוזרו של הרב גורן בעת המלחמה, הרב מנחם הכהן, כי בפקודתו של הרב גורן נסע אל חותנו רבי דוד הכהן, הנזיר. לימים סיפר: ״אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן״.

השופר שהובא מביתו של הרב הנזיר, הוא השופר שהפקיד בידיו רבי דוד אבן כליפא, שקיבלו מחמיו רבי דוד הכהן סקלי. זהו אותו שופר שעשה את המסע הארוך מביתו של רבי דוד הכהן סקלי בדבדו שבמרוקו, דרך העיר תלמסאן בו תקע בפתח המסגד, תוך שהוא קורא לעבר ההמון המוסלמי כי בעוד שבעים שנה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. לאחר מכן עבר השופר לידיו של רבי דוד אבן כליפא, המשיך אל הרב גורן שהפקידו בביתו של חמיו הרב הנזיר, ועד לשנת תשכ״ז(1967) בו זכה השופר להביא את בשורתו הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר