מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-

מחקרי מערב ומזרח

 

א. מסמך ט ־ הכתבה הפולמוסית של יעקב אוחיון

מאמר זה נכתב בידי יעקב אוחיון, שנולד וגדל במוגאדור ברבע האחרון של המאה הי״ט והכיר היטב את תולדותיה ואת אורחותיה. הוא נפטר בקזבלנקה בשנת 1944. לאחר שעסק במסחר היה לעיתונאי וכיהן במערכת העיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שיצא בקזבלנקה, וכן שימש חבר במערכת השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא באותה עיר בשנים 1940-1926. בביטאון זה הוא היה המומחה שכתב על יהודי מרוקו בעבר ובהווה. בהיותו בן מוגאדור הוא הכיר אישית את יצחק אלחראר ואת משפחתו וידע מכלי ראשון את מהלכי הפרשה וגלגוליה. ואולם הוא לא הסתפק בדיווח עיתונאי על הפרשה, שמבחינתו לא היה בה חידוש, אלא כתב מאמר פולמוסי תקיף נגד מחבר הכתבה הקודמת, שהתפרסמה בעיתון הפריזאי Le Populaire, ביטאון הסוציאליסטים לפני עלייתם לשלטון ב־1936.

מאמרו מורכב משני חלקים ברורים. בראשון הוא מעלה על נס את חן עיר הולדתו מוגאדור ואת רוח הסובלנות הבין־דתית השוררת בה, ובתוך כך הוא עושה אידאליזציה ברורה של המצב החברתי ששרר בעיר. בשני הוא מראה את התיאור האבסורדי שהביא עמיתו הצרפתי בעניין גלגולי הפרשה, ומגלה את התפלויות הרבות, הסילופים הברורים והמגמתיות שבכתבה. ואולם הוא לא רק חושף את התנאים המשפטיים, האנושיים והקהילתיים העומדים ברקע פרשת ההתאסלמות של יצחק אלחראר, אלא הוא גם מגן בה בעת על מהלכי הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט בניהול הפרשה ובכלל. בכך הוא ממשיך לא רק את הקו העיתונאי האישי שלו כחסיד ידוע של תרבות צרפת וההיטמעות בה וכתומך במפעל הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אלא גם את קו המערכת של השבועון היהודי, שתמך גם הוא במדיניות הפרוטקטורט וביקש בדרך זו לסלק כל תואנה להצרת צעדיו או לצמצום הופעתו כעיתון ציוני מוצהר.

הוא מגלה שהוגשה תביעה משפטית קודמת נגד יצחק אלחראר, בעניין שנשאר עלום, עשר שנים לפני שנודעה התאסלמותו, ונפסקה נגדו באותו הזמן החובה להישבע על פי ההלכה כדי להוכיח את חפותו; הוא רומז שאולי זו היתה הסיבה שדחפה אותו להתאסלם או שהביאה אותו לפחות למחשבה על המרת דתו. הוא אינו מזכיר כלל את הקשר הרומנטי שקשר את אלחראר לאהובתו המוסלמית, אלא מדגיש את ההיבטים הציבוריים והמשפטיים של הפרשה. אלחראר המשיך לחיות בתקופה זו כידוע חיים יהודיים רגילים עם אשתו ואף הוליד אתה ילדים. העיתונאי גם מחזק את הטענה שהתנהלותו התוקפנית והעיקשת של היהודי המומר כלפי היהדות והקהילה נגרמה עקב רצונו להיות פטור מתשלום סכומי הכתובה הגבוהים; יש לשער, כאמור, שהוא נהג כך עקב לחצם של אשתו החדשה ובני משפחתה המוסלמיים, שהיו מעוניינים שישמור על רכושו ויוריש אותו להם בבוא הזמן.

  • השוו אוחיון(לעיל, הערה 13). על חיבור זה ראו, D. Knafo, Le Mémorial de Mogador 331-336 .Jérusalem 1976, pp

עמדה אוהדת זו כלפי המפעל הקולוניאלי הצרפתי לא עזרה לא ליעקב אוחיון ולא לשבועון הציוני ב־1940, כשעלה משטר וישי לשלטון בחסות גרמניה הנאצית וחקק את החוקים האנטי־יהודיים. יעקב אוחיון היה העיתונאי היהודי היחיד במרוקו שעבד במשרה מלאה באותם ימים, והוא סולק מעבודתו על פי  חוקי הגזע. כמו כן נסגר מיד העיתון  illustre L’avenir .

הכתבה נכתבה לפני סיום הפרשה בקיץ 1933, כשיצחק אלחראר נאלץ בסופו של דבר לכבד את פסק הדין של בית הדין הרבני על כל סעיפיו.

Tribune Marocaine

Un ‘affreux bourgeois chez les Socialstes’

Mogador est une cité bienheureuse où les habitants collaborent dans une harmonie exempte de toute arrière-pensée raciale ou confessionnelle, chose rare et précieuse dans un pays où la notion de religion domine celle de rationalité.

Cette ville est aimée des dieux, mais que les hommes ingrats délaissent chaque jour pour des ciels plus nourriciers, sinon plus cléments, conserve quelques amitiés fidèles parmi les poètes. Des athéniens aussi, séduits par son charme souriant, y ont porté leurs pénates, et l’un d’eux et non des moindres y exerce son apostolat au milieu d’une population unie par l’accord le plus parfait.

Bien des causes, sans compter la douceur du climat, participent de cette harmonie que les malveillants seraient tentés de trouver monotone, mais que les honnêtes gens apprécient infiniment. Une des plus heureuses est évidemment le groupement dans les mêmes quartiers des éléments les plus divers de la population. Juifs et musulmans habitent la même rue, souvent la même maison.

 הערת המחבר : רק בתחילת המאה העשרים, בייחוד אחרי הטלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב־1912, הורשו היהודים לגור ברובע המוסלמי שנקרא ה׳מדינה׳, כך שתופעה זו של עירוב אוכלוסין יהודים ומוסלמים היתה חדשה ומצומצמת יחסית בשנת 1933. היהודים העניים המשיכו לגור רובם ככולם במלאח, ובעלי האמצעים גרו תמיד ברובע הקסבה עם מוסלמים וצרפתים בעלי מעמד שווה. רק יהודים מן המעמד הבינוני הנמוך עברו לגור ב׳מדינה׳ בשכנות עם המוסלמים

Dans le domaine des affaires, cette entente se poursuit, et les intérêts sont tellement liés que, si l’on venait à priver l’une des parties de la population de la collaboration de l’autre, il en résulterait dans l’économie de la ville une perturbation fatale à l’ensemble.

Au Maroc, avons-nous dit, les moindres incidents touchant à la religion, et qui, pour le philosophe ou simplement l’homme d’esprit, sont du domaine de la comédie, voire du vaudeville, revêtent, par suite de la prépondérance de l’idée confessionnelle, un caractère dramatique parfois dangereux pour l’ordre.

Mais à Mogador, ces incidents ont toujours été considérés avec une ironie pleine d’aménité. C’est ainsi qu’un graisseur indigène éprouve un jour le besoin de passer à la religion de Moïse. Le lendemain, une calotte noire et le tour fut joué. Les musulmans considérèrent la chose avec un sourire amusé, et les Juifs n’en tirèrent aucune vanité.

Un autre jour, ce fut un catholique espagnol qui entra sous le giron de Jéovah. Le tribunal rabbinique, craignant un incident diplomatique, en réfère au consul. Celui-ci répondit que l’Espagne n’était plus au temps de Torquemada, et que, de toutes façons, l’affaire ne le regardait pas. Notre homme fut donc ‘initié’. Cette initiation faillit même lui coûter la vie, sans l’intervention du docteur Bouveret qui, toujours avec le sourire, arrêta une hémorragie provoquée par la maladresse du ‘mohel’.

Tout cela laissa la masse indifférente. Les chefs spirituels de la Communauté étaient plutôt ennuyés de ces ridicules manifestations.

Mais voici où le vaudeville tourne au drame, et où le phiplosophe qui souriait commence à s’affliger.

Isaac Elharrar, alias Abdallah, négociant connu sur la place, et dont la famille est d’ailleurs parfaitement honorable, éprouva, l’automne dernier, le besoin de faire parler de lui. Il quitta bruyamment le culte d’Israël, et embrassa avec solennité la religion de l’islam. Jusqu’ici, rien à dire. ‘Nul ne peut être inquiété dans ses opinions, même religieuses’, dit l’article 10 de la Déclaration des Droits de l’Homme.

Il y a bien le vieux père d’Isaac, et sa vieille mère, qui sont affligés de ce qu’ils considèrent comme un suicide de leur enfant, car Abdallah- Isaac, à cinquante ans, a toujours eu une grande vénération pour ses parents, et tremblait devant son père comme un tout petit enfant. Il y avait bien l’épouse et les enfants – des jeunes gens et des jeunes filles – qui conçurent de ce départ un chagrin amer. Mais tout cela, comme dit l’autre, est du sentiment. Et, depuis Molière, tout le monde sait que la religion – la religion des prosélytes – et le sentiment sont deux choses absolument dissemblables.

‘Et je verrais mourir frère, enfants, mère et femme,

Que je m’en soucierais autant que de cela’. dit Orgon, élève et admirateur de Tartuffe.

Aussi, n’est-ce pas principalement de cela que nous voulons entretenir le lecteur. Il s’agit d’un fait bien plus grave.

Non content d’avoir tenté de diviser musulmans et Juifs dans l’un des trop rares coins où ils fraternisent, Isaac-Abdallah, tremblant pour son argent mène une campagne contre les Juifs, et n’hésite pas à s’attaquer, en passant, à l’administration française du Protectorat.

Cette fois, ce n’est plus la feuille ‘Maghreb’, brûlée depuis longtemps aux yeux de tous les Marocains, que R.J.L., appelé à la rescousse par Elharrar, utilise pour son offensive contre la Résidence qu’il déteste, mais le ‘Populaire’, organe des prolétaires. Dans sa passion, il oublie qu’Abdallah-Isaac, comme d’ailleurs tous les autres clients marocains de R.J.L., est un ‘affreux bourgeois’.

Par une ironie du destin, vraisemblable et vraie, c’est dans le ‘Populaire’, dirigé par le Juif Léon Blum, que l’arrière petit-fils du Juif Karl Marx attaque le judaïsme marocain à la demande du Juif renégat Isaac-Abdallah Elharrar.

Elharrar commence par déclarer qu’il pratiquait depuis dix ans la religion des vrais croyants. Cela ne l’a nullement empêché de vivre pendant dix ans dans le mensonge – par crainte, sans doute, pour ses petits intérêts – et à tel point que la nombreuse progéniture qui naquit de lui durant cette décade – en cela, il est excellent Juif – a été élevée avec soin dans la loi de Moïse qu’il déclare aujourd’hui avoir toujours abhorrée. Cette contradiction n’a pas suffi à rendre notre renégat suspect aux yeux de M. R.J.L.

Et cependant, de l’aveu d’Elharrar, le cadi de Mogador, que Juifs et musulmams estiment pour sa pondération, lui a conseillé de ne pas faire d’éclat. Il passa outre à ce sage conseil.

Isaac Elharrar avait été condamné dans un procès vieux de dix ans à jurer selon la loi de Moïse, qu’il déteste officiellement depuis l’automne dernier. Quelques ‘loustics’ de Mogador ajoutent que c’est pour ne pas se parjurer en tant que Juif qu’Isaac a quitté le judaïsme, semblable à ce Juif condamné à mort qui, avant de monter sur l’échafaud, se convertit au catholicisme. Interrogé par le bon prêtre sur les motifs de cette conversion ‘in extremis’, il répondit: ‘Je ne voulais pas qu’il fut dit qu’un Juif a été guillotiné’.

Mais passons rapidement au fond de l’affaire. Le ‘Populaire’ ne sait sans doute pas que la loi mosaïque régit l’état civil des Juifs marocains.

Isaac Elharrar a épousé sa femme, par contrat devant notaires, selon ‘la loi de Moïse et d’Israël’. De plus, il s’est engagé devant notaires à n’aller que là où sa femme voudrait vivre. Or, du fait de sa conversion, le contrat selon la loi de ‘Moïse et d’Israël’ a été rompu. Ce contrat prévoit un délit. Qu’y a-t-il d’inique à ce qu’il soit exécuté? Et, puisque Abdallah-Isaac se considère – et que le ‘Populaire’ le considère – comme libre de suivre sa conscience – si l’on peut dire – n’est-il pas juste que sa femme, selon la même logique, suive elle aussi la voix de sa conscience?

Du reste, le cas est prévu dans les dispositions gouvernementales, et, pour éviter les abus et faciliter les liquidations douloureuses qui résultent de ces ruptures familiales, l’Administration bienveillante oblige les néophytes à liquider leur situation maritale et successorale avant de vivre d’une vie spirituelle nouvelle. Rien de plus sage, dira-t- on.

Mais M. R.J.L. se moque bien de la religion. Il se moque d’Abdallah et tous les renégats. Il se moque même des Juifs, et de l’islamisme.

Ce qu’il vise à travers tout cela, c’est l’Administration du Protectorat, c’est la personne de M. le Résident Lucien Saint, à laquelle il semble avoir voué une rancune aveugle.

Et ce but, par l’injustice et le mal-fondé de la cause d’Abdallah, a été, comme les autres fois, entièrement manqué.

תרגום

דעות בענייני מרוקו

׳בורגני מכוער אצל הסוציאליסטים׳

מוגאדור היא עיר רבת מזל שהתושבים משתפים בה פעולה ביניהם בהרמוניה חסרת דעות קדומות, גזעניות או דתיות, וזה דבר יקר ערך במדינה שבה הדת גוברת על התבונה.

עיר זו אהובת האלים היא, אך בני אדם כפויי טובה זונחים אותה בכל יום לטובת מקומות מזינים יותר, אם לא נוחים יותר; עם זאת היא שומרת על אהבתם הנאמנה של המשוררים. גם של האתונאים, שפותו על ידי החן והחיוך שלה, והובילו אליה את אליליהם, ואחד מהם, והוא לא הבלתי חשוב ביותר מביניהם, כיהן בה ככוהן גדול בקרב אוכלוסייה מאוחדת ששררה בה הסכמה מושלמת.

סיבות רבות, בלא להביא בחשבון את אקלימה הנוח, כרוכות בהרמוניה זו שחורשי רעות מתפתים לחשוב שהיא מונוטונית, ואנשים הגונים מעריכים אותה היטב. אחת הסיבות הטובות לכך היא בוודאי הצטופפותם באותם רבעים של יסודות מגוונים ביותר באוכלוסייה. יהודים ומוסלמים גרים באותם רחובות, לעתים באותם בתים.

בתחום העסקים, נמשכת שותפות אמיצה זו, והאינטרסים של אלה ואלה קשורים כל כך עד שאם יוחלט למנוע מחלק אחד של האוכלוסייה את השותפות של החלק השני, תסבול כלכלת העיר קשות ויוסב נזק לכולם.

במרוקו, אמרנו, התקריות הקלות ביותר הנוגעות לענייני דת, אשר בעבור הפילוסוף או סתם איש הדעת הן מתחום הקומדיה ואף מתחום תאטרון הבידור, עוטות אופי דרמתי שהוא לפעמים מסוכן לסדר הציבורי, כתוצאה מחשיבות היתר המיוחסת לעניין הדתי.

אך במוגאדור מסתכלים על תקריות אלה באירוניה שמתלווה אליה חביבות רבה. כך קרה שעוזר מכונאי בן המקום חש באחד הימים בצורך לעבור לדת משה. למחרת הוא חבש כיפה שחורה והעניין הסתיים בכך. המוסלמים הסתכלו על העניין בחיוך ובבדיחות הדעת, והיהודים לא התרברבו על כך.

ביום אחר, קתולי ספרדי הוא שהמיר את דתו לדת היהודית. בית הדין הרבני חשש שהדבר יגרום תקרית דיפלומטית ופנה אל הקונסול. זה ענה לו שספרד כבר איננה בעידן טורקמדה ושמכל מקום, אין העניין נוגע לו. האיש שלנו ׳הוכנס בברית׳ אפוא, והכנסתו בברית אף היתה מסכנת קשות את חייו אילולא התערבותו של ד׳׳ר בוברה, אשר בחיוכו המתמיד הפסיק את שטף הדם שנגרם לו עקב חוסר ערנותו של המוהל.

כל המקרים האלה השאירו את המוני התושבים אדישים. המנהיגים הרוחניים של הקהילה אף היו מוטרדים מתופעות משעשעות אלה.

אך הנה מקרה שבו תאטרון הבידור הופך לדרמה ובו הפילוסוף המחייך מתחיל לדאוב.

יצחק אלחראר, המכונה עבד־אללה, סוחר המוכר היטב בעיר, בן למשפחה מכובדת ביותר, חש בסתיו האחרון צורך שידברו עליו. הוא עזב ברעש את דת ישראל ועבר ביראת כבוד לדת האסלאם. עד כאן אין מה להגיד. ׳אף לא אחד ייפגע בגלל דעותיו, גם אם הן דתיות׳, נאמר בסעיף 10 של הצהרת זכויות האדם.

ישנם בוודאי אביו הזקן של יצחק וכן אמו הזקנה הכואבים את כאבם על מה שהם רואים בו מעשה התאבדות מצד בנם, שכן עבד־אללה־יצחק, בן חמישים, כיבד מאז ומתמיד את הוריו, ורעד ליד אביו כאילו היה ילד קטן. ישנם בוודאי גם הרעיה והילדים – נערים ונערות – שהצטערו צער רב על עזיבה זו. אך כל זה, כמו שההוא אמר, עניין של רגש. ומאז מולייר כולם יודעים שהדת – דת הגרים – והרגש הם שני עניינים שונים לחלוטין זה מזה.

׳וגם אם ימותו אחי, ילדי, אמי ורעייתי, לא אחוש מכך דאגה כמו בעניין הזה׳. אומר אורגון, תלמידו ומעריצו של טרטיף.

אי־לכך, לא לפרשה זו בעיקר אנו רוצים להסב את תשומת לב הקוראים. מדובר בעניין חמור הרבה יותר.

יצחק־עבד־אללה לא הסתפק בכך שניסה לעורר מחלוקת בין מוסלמים ויהודים באחד המקומות הנדירים ביותר שבו הם מקיימים קשרי אחווה, אלא הוא גם מנהל מערכה נגד היהודים, משום שהוא חס על ממונו, ואינו מהסס, בדרך אגב, לתקוף את הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט.

הפעם לא העלון ׳מע׳רב׳, שאינו זוכה להערכה כלשהי בעיני כלל בני מרוקו, הוא שרג״ל, תומכו של אלחראר, משתמש בו כדי לנהל את מתקפתו נגד הנציב העליון נשוא שנאתו, אלא העיתון ׳העממי' ביטאון אנשי הפרולטריון. בסערת נפשו הוא שוכח שעבד־אללה־יצחק, כמו כל יתר הלקוחות של רג״ל, הוא ׳בורגני מכוער׳.

כמעשה אירוני של הגורל, הקרוב לאמת והאמתי, נינו של קארל מרקס מתקיף הפעם את יהודי מרוקו בעיתון ׳העממי׳, עיתונו של לאון בלום, לבקשתו של היהודי המומר יצחק־עבד־אללה אלחראר.

אלחראר טוען בתחילה שהוא מקיים מזה עשר שנים את המצוות של דת המחזיקים באמונה האמתית. זה לא מנע ממנו כלל לחיות במשך עשר שנים בשקר – משום שחשש, בוודאי, לאינטרסים הקטנים שלו – עד כדי כך שצאצאיו הרבים שנולדו לו בעשור זה – ובזה הוא יהודי מצטיין – חונכו כראוי על ברכי דת משה שהוא טוען כעת שהוא תיעב אותה מאז ומתמיד. לא היה די בסתירה זו לעשות מן המומר שלנו חשוד בעיני רג״ל.

אף על פי כן, על פי דברי אלחראר עצמו, הקאדי של מוגאדור, שיהודים ומוסלמים מעריכים אותו בגלל מתינותו, יעץ לו שלא להכות גלים. הוא התעלם מעצה נבונה זו.

יצחק אלחראר נדון בתביעה משפטית שהוגשה נגדו לפני עשר שנים להישבע על פי דת משה, שאותה הוא מתעב באופן מוצהר מאז הסתיו האחרון. בדחנים אחדים במוגאדור אומרים שיצחק עזב את היהדות כדי שלא יישבע שבועת שקר כיהודי, בדומה לאותו יהודי שנדון למוות וקודם שעלה לגרדום המיר את דתו לדת הקתולית. כששאל אותו הכומר הטוב על המניעים שהביאו אותו להמיר את דתו ברגע האחרון הוא ענה: ׳לא רציתי שיגידו שערפו את ראשו של יהודי׳.

אך בואו נרד מהר לשורש העניין. העיתון ׳העממי׳ אינו יודע כנראה שחייהם האזרחיים של יהודי מרוקו מתנהלים על פי דת משה.

יצחק אלחראר נשא את אשתו, על פי חוזה שנחתם בפני סופרי בית דין, על פי ׳דת משה וישראל׳. יתרה מזה, הוא התחייב לפני סופרי בית דין שלא ילך אלא למקום שאשתו תרצה לחיות בו. והנה, בגלל המרת דתו, הופר החוזה שנחתם ביניהם על פי ׳דת משה וישראל׳. הפרת החוזה כרוכה בעברה. איזה חוסר צדק יש בכך שהחוזה יכובד? ועוד, היות שעבד־אללה־יצחק רואה את עצמו – ו׳העממי׳ רואה אותו – כאדם חופשי שזכאי לחיות על פי מצפונו – אם אפשר להגיד – האין צדק בכך שאשתו, על פי אותו היגיון, תחיה גם היא על פי מצפונה?

לבד מזאת, מקרה כזה רשום בסדרי הממשל, וכדי למנוע מעשי מרמה ולהקל את חיסול העניינים הכואבים הנובעים מגירושין במשפחה, הממשל מחייב מתוך כוונות טובות את הגרים החדשים לסיים את פרשת נישואיהם ואת ענייני הירושה קודם שיעברו לחיות את חייהם הרוחניים החדשים. אין נבון מזה, תגידו.

אך אדון רג״ל מצפצף על הדת. הוא מצפצף על עבד־אללה ועל כל המומרים. הוא אף מצפצף על היהודים ועל האסלאם.

מה שהוא מכוון אליו בכל זה הוא ממשל הפרוטקטורט, הוא הנציב העליון אדון לוסיאן סאן עצמו, שהוא שומר לו טינה עיוורת.

ומטרה זו, משום אי הצדק וחוסר האמת שבעניינו של עבד־אללה, הוחטאה לגמרי, כמו במקרים הקודמים.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד444

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר