לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין

אשה במזרח-אשה ממזרח

במובאה שלעיל חסרים פרטים אופייניים לספרי הקהילה(Annals), כגון שם ההורים או לפחות שם האם; שם המלך שבימיו ניתן גזר הדין, אולי גם שמות הקאדים (השופטים); תיאור האשמה שעל פיה נשפטה להורג בחרב; מעמד הוצאתה להורג, אם בצנעה אם בכיכר השוק(בעת ההיא היה מקובל שפושעים פליליים ומורדים במלכות הוצאו להורג בכיכרות); מידת מעורבותם של פרנסי הקהילה ורבניה במשפט; משך המשפט מרגע הבאת הנאשמת לפאס ועד להוצאתה להורג; האם היה מידע על שהתרחש מאחורי דלתות בית המאסר ובית המשפט; באיזו תחבולה התאפשר להם להביא את הגופה לקבר ישראל; מי הורשה להיות נוכח באותו מעמד ומי ספד לה ? רושם העדות סתם ולא פירש. המגמה האפולוגטית ניכרת גם מציון שנת 1834 כשנת צד״קת ולא תק״צד, כאילו מרומזת כאן גזרה משמים, שהצדקת תומת בחרב דווקא בשנה זאת(שנת 1831 צוינה באופן רגיל — תקצ״א). העדות מסתיימת בהצבעה על העובדה שהיא נערה בתולה — נוסח מקובל בקרב יהודי מרוקו לציון המצב המשפחתי של רווקה.

בתרגום של הרשומה הזאת לצרפתית בידי ז׳ורז׳ וידה (G. Vajda) ב־1951 נכתב שהיא נקברה בפאס ״ayant conservé sa virginité״ [והיא שומרת על בתוליה]. מלבד העובדה שאין המתרגם מודע לדפוסים של ניסוח, ניכרת כאן מגמתיות. וידה, היסטוריון האמון על תולדות יהדות מרוקו, נמשך על ידי רוח הדברים ומאורעות התקופה בימי הפרעות המתארים את חילול טהרתן של נשים וריבוי מקרי אונס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקינות של רבי דוד חסין ושל ר׳ מרדכי משאש. המתרגם הושפע מהחומר שבו הוא דן עד כדי הטיית המקור מכוונתו המקורית, ונמצא שדבריו צופנים השערה או הנחה ולפיהן עמדה בניסיון של ניצול מיני, ובכך זוכה מורשתה ליתר הידור.

התרגום הזה מהווה אפוא גם הוא שלב במערך של ההתקבלות. המתרגם מצטרף לתודעה של קהילה אשר השתדלה במשך דורות ליצור קשר בין האשמה, שהייתה לדעתם עלילת שווא, ובין עובדת היות הנערה יהודייה (נתינה מדרגה שנייה) ואשה (אובייקט מיני). ברם הרשומה המובאת בידי הרב א״י הצרפתי(לעיל) לא מעלה עניינים כגון אלה. שם מצוין מעמדה המורלי; על אף שהייתה נערה ורווקה, כונתה ״מרת סוליקה חאגוייל״, ״אשה רבת המעלות״. הניסיון הנזכר יכול לרמז על מאבק דתי אידאולוגי גרידא ולא על שידול מיני דווקא.

הצורך למצוא זיקה בין הגורם האידאולוגי ובין הגורם המגדרי ניכר במיוחד בקרב יוצרי השירה בעל פה ובקינותיהן של הנשים. קשר זה מתחזק שעה שמתארים את הגיבורה כיפת מראה להפליא, עובדה הבאה לידי ביטוי מובהק בדרוש של בן נאים ״במעשה בנערה הצדקת״ הנזכר לעיל. דרוש זה שחובר כמאה שנה לאחר המקרה, המתבסס על מסורות בעל פה, נראה כסיכום ציפיות שהתעגנו בדמיונן של קהילות מרוקו במשך אותו מרחב זמן, ושלכאורה זכו למימוש באמצעות הטקסט הכתוב המנסה לסגור פערים, כמתבקש בהבניית גיבור תרבות שעוצב כל כולו על פי עדויות והשערות של צד אחד בלבד, הצד היהודי הנרדף. מכאן גם נחיצותו של המחקר המגדרי המודרני לגבי מכלול הקורפוס בשפות שונות על אודות מורשת סול חאגוייל בנוסף למחקר תולדות התרבות, תורת הספרות על מגוון הפואטיקות, ובנוסף לתורת ההתקבלות.

זכות ראשונים היא לנו להביא כאן את דבר קיומו של כתב יד מאת הרב ידידיה מונסונגו, רב ודיין בפאס, שנפטר בשנת 1868 בשיבה טובה. בסוף אסופה של הלכות, שכותרתה ״קופת הרוכלים״ נמצא שיר ארוך פרי עטו של הרב(בנספח להלן). זהו מסמך נדיר וכנראה עדות אותנטית של נתין יהודי בפאס ב־1834, שחווה את המאורע לפרטיו. על פי כתב היד השיר נראה כמלאכה בלתי גמורה, וזהו נוסח הכתובת שבראשו:

קינה היא, יקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמיים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי.

מציין שבעה לחנים שעל פיהם ניתן לקרוא את היצירה כקינה או כשיר. אפשר לראות בחיבור קינה אפולוגטית זועמת כנגד אלה שהוציאו את גזר הדין לפועל, המספקת מידע בסיסי שאינו סותר את העדויות ביצירות אחרות. כיוון שיצירה ראשונית זאת לא הגיעה כנראה לידיעת הציבור, נראה שעניין לנו עם פרטי מידע שהיו קבילים ומקובלים על כל ראשי הקהל ושמצאו את דרכם לכל היצירות. בסוף כתב היד נרשמו השורות האלה:

יונתי מנוח חן תמצא עם הרוגי לוד במחיצה

אבני מרמירא ושישה חומה היא נבנה עליה

הרב מונסונגו מעלה את הנערה לדרגת הרוגי מלכות כרבי עקיבא. תמימה זאת, בת לפשוטי עם, הייתה מוכנה למות על קידוש ה׳ מתוך אמונה שלמה, היא יהלום בין היהלומים (מרמירא) במחרוזת הרוגי המלכות; וכן מפורטות הנסיבות להרשעתה. היא הואשמה בכפירה בדת המוסלמית, לאחר שנשבעה אמונים לאיסלם בעיר מולדתה (הצהרת אמונה באל האחד ובמוחמד נביאו) ואולם חזרה בה. לפי הקודקס המוסלמי המאליכּי הנהוג במרוקו עד היום מוטל דין מוות בגין אשמה כזאת. לפי השיר מדובר בעלילה ״כי טוב ברע היא המירה בית אביה בנעוריה״ (כלומר בעיר מולדתה טנג׳יר). חודשיים עונתה כדי שתחזור בה מהחלטתה להישאר נאמנה לדת היהודית. השופטים והאוסרים מיאנו לקבל כופר, ״לחובה גמרו ונמנו״. הצעת השוחד והכופר שסייעו לעתים קרובות להמתקת העונש ולשינוי של גזר הדין לא עזרו כלל במקרה של סול. ״… דיני שמיים הצדיקה בסבר פנים בשתיקה …״. היא אמרה שעוד יבוא זמנם ושה׳ יקום בהם.

דברים כגון אלה נאמרו כנראה על דרך השערה, שכן ספק אם נערה יהודייה תמימה הנתונה תחת אימתו של בית דין מוסלמי במרוקו ב־1834 תרים ראש מול שופטיה עד לכדי תוכחה וקללה. זהו שיח קונבנציונלי לסיפורי קדושים, כאשר הקדוש המתנסה בשידול ובעינויי תופת מתנצח עם שופטיו ומעניו בדבר האמת של דתו לעומת השקר של דתם, ומנבא להם נבואות זעם על סופם המר כעונש על ההוצאה להורג שלו ושל עמיתיו. שיח הקדושים השואב את מרב אפיוניו מהפואטיקה של הדרמה שהתגבש בתחילת הנצרות חדר לעולם היהודי. הוא מצוי בספר המכבים בסיפור האם ושבעת בניה ובכל המורשת התלמודית לרבדיה ומהדהד בשירו של הרב מונסונגו. ״אנוס״ על ידי כוח ההשראה של שיח הקדושים, סול מופיעה בשירו כמוכיחה וכמקללת את שופטיה ומעניה.

כתיבה אפולוגטית אינה צריכה לחקר האמת. אין חשש מפני אי דיוק ומימלא מתהווה עמימות. הכותבים על אודותיה של הנערה רקמו סיפורים, שירים ואגדות לפי הקונבנציות של שיח הקדושים, כדי שתשתווה לאותם הרוגי לוד שהכו שורשים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שאיש לא ידע על קיומו של פרוטוקול המשפט תרמה להבנייתה של הדמות כגיבורת תרבות. וכך לפי שירו של הרב מונסונגו, עד לרגע האחרון התליינים עשו הכול כדי לשכנע את הנערה לחזור בה מהחלטתה. בשלב הראשון הם רק פצעו את עורפה, והיא, בשוויון נפש ובנועם, השיבה שאין היא מוכנה לעזוב את ״אמונת אביה למען הדת העזובה״, וכך לא נותר להם אלא לערוף את ראשה מעליה. השיר מדגיש את העובדה שכל הגורמים המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה השתדלו מאוד כדי שלא להוציא את גזר הדין לפועל.

לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו-  ז׳ולייט חסין עמ' 40

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר