נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

ויכוחים על ההכנסות מעגודת הנשים

בעת החדשה, בעקבות ההשפעה האירופית, גברה נטיית הנשים לעצמאות כלכלית. רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו כתב על נשים, המתנות בעת נישואיהן שמעשי ידיהן שייכים להן בלבד: ״מה שנהגו שהאישה מתנית על הבעל בעת הנישואין שיהיה מסולק ממעשי ידיה״ (עובדיה, תשנ״ד, אהע״ז, סימן טז, יז). בנו, הרב דוד עובדיה, כתב על התופעה ברוח ביקורתית, שכן הדבר גרם למריבות בין בני הזוג:

״רבות בנות מתנות על הבעל בית הנישואין שהוא מסלק עצמו ממעשה ידי אשתו לעולם או לזמן קצוב ומזכה לאשתו כל מה שתסגל ממעשה ידיה לעשות בו… והכל נעשה בקנין ונכתב בספר והאשה עושה מלאכתה וקובצת על יד ועושה תכשיטין ומלבושים… ועיני הבעל רואות וכלות, וכמה פעמים תתלקח מריבה בין הבעל ואשתו על כי עיניו רואות שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו דכיון שסילק עצמו בקנין קודם הנישואין מהני הקנין שהוא מסולק מגוף הנכסים״(נהגו העם, עמי׳ תיח, סימן ו).

במקור, המובא על־ידי הרב משה מלכה, מדובר ב״לאה שנשאת לראובן על מנת ובתנאי שכל מעשה ידיה יהיו לעצמה לבד, וכתבו כן בכתובה״. בעת שהתגרשו הצביעה האישה על כל מטלטלי הבית, שכולם נקנו ממעשי ידיה, ודרשה לקחתם, אך הבעל טען שהינם מקנת כספו(מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כב).

על פי מקור מן המאה ה־20 נשא פלוני אישה ״והתנו ביניהם שיהיה שכר עבודתה לעצמה, ולא תכניס לו שום דבר בנדוניתה״(דיין, תשל״ז, סימן לא).

רבי שאול אבן דנאן דן בהסכמים שנערכו בין בני זוג, שבהם הסתלקו הבעלים מהכנסות, שהינן מעשה ידי הנשים (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן מח). לדוגמה: בני זוג ערכו ביניהם שטר שנקבע בו, כי הבעל מסולק ממעשה ידי האישה. האישה עבדה בחנות ששכרה ממישהו, ובה סחורות ממעשה ידיה. שוברי השכירות היו רשומים על־שם בעלה, שדרש את ההכנסות מהחנות. החכם פסק, שכל המצוי בחנות שייך לאישה (שם, סימן נ). מקרה אחר היה של בעל, שדרש מאישתו לתת לו את ההכנסות ממכוניתו, שבה נהגה. במקרה זה היו חילוקי דיעות בין החכמים בדבר ההכנסות; האם הן שייכות לבעל או לאישה (שם, סימן נז). ויכוחים מסוג זה התעוררו בתקופה, שהנשים הושפעו מן הרוח המודרנית בנושא עצמאות האישה. כתוצאה מהם נוצרו מתחים בין בני הזוג והיחסים ביניהם התערערו.

לעתים חשד הבעל, שהאישה מחביאה או נותנת את הכנסותיה לאדם אחר. במקור משנת תש״כ (1960) מסופר על מורה בבית־ספר בקזבלנקה, שרצתה לקנות בית על־שמה ממעשה ידיה, אך בעלה עיכב אותה וטען, שכל מעשי ידיה שייכים לו. האישה השיבה לו, שהכסף שייך לאמה, שהפקידה אותו בבנק על שמה, ואילו את משכורתה מההוראה הוציאה על משק הבית, שכן הסכומים שבעלה נתן לה לא הספיקו לכך.

באותה שנה התעוררה השאלה הבאה: ראובן תבע את אישתו בבית־הדין על שהיא עובדת ואת כל רווחיה מחביאה אצל שמעון. הוא דרש, שאישתו תזון אותו כי מעשי ידיה לבעלה. האישה טענה, שאינה ניזונה מכספי בעלה ואינה נותנת לו את הכנסותיה והוסיפה, שהוא ממרר את חייה ואינו זן אותה ואת בתה. רבי שלום משאש הצדיק אותה וסבר, ש״כל מעשי ידיה לעצמה״. בשנת תשט״ז התייחס רבי שלום משאש לוויכוח בין אישה לבעלה. האישה תבעה ממנו מזונות, ואילו הבעל טען, שהיא עובדת ומרויחה. החכם השיב, שמעשי ידיה לעצמה והבעל חייב לשלם לה את הוצאות המזון והדיור (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן מג ע״א. שנת תשט״ז: שם, סימן יא).

הרב שמעון דיין דן בקובלנה שהגיש בעל נגד אישתו, המעלימה ממנו כסף ממעשי ידיה ומעבירה אותו על־שם אמה ואחותה (דיין, תשל״ז, סימן לז). מקרה נוסף הוא של בני זוג השרויים בריב. הבעל היכה את אישתו העובדת שטענה, שכל מה שהרוויחה מסרה לבעלה (שם, סימן לג). מעשה אחר עוסק באישה, שדרשה דמי מזונות, כסות ומדור לבתה. בעלה טען, שהיא עובדת ״ולכן לא יתן לה שום דבר לא למזונותיה ולא למזונות בתה״ אך היא טענה, ״שכל מה שהייתה עובדת הייתה נותנת אותו לבעלה״(שם, סימן צח).

במעשה הנדון על־ידי רבי משה מלכה דרש הבעל מאישתו המורה שתמסור בידו ״את כל הכנסות הבית שקנתה ממותר מעשה ידיה, כי לפי הדין הם שייכים לו״ (מלכה,

תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כ), ואילו על פי פסק־דין שניתן בקזבלנקה בשנת תש״כ (1960) ״לאה שנתבעה מבעלה ר׳ למסור לו את הסך המונח בבאנק על שמה כי הוא ממעשי ידיה והוא שלו, האישה השיבה שזה שייך לאמה״(שם, סימן לג).

מעשה בבני מלאל, שאירע בשנת תשי״ד (1954): אישה תבעה מבעלה לפרוע את ההלוואה שלוותה לצורך נישואיה ״וטענה על בעלה לפרוע להם ממעשי ידיה שהיא בת מלאכה, אך הוא עכב עליה בטענה שמעשי ידיה לו תחת מזונותיה״(שם, סימן לז).

רבי ידידיה מונסונייגו, בן המאה ה־20, סיפר על אישה דומיננטית במכנאס, שעבדה והרויחה באופן עצמאי ושמרה את הכסף לעצמה מבלי לדווח לבעלה על הכנסותיה. בשלב מסוים נכנס הבעל לעסק חדש, אך לא היה ברשותו די כסף למימון החזקה על החנות, ולכן אמר לאישתו: ״אני רוצה לקנותה בשמך וגם אם תתני לי ממה שטמון תחת ידך מעשה ידיך, להשלים המקנה״. האישה הסכימה למסור לו סכום מסוים, אך דרשה, שהיא עצמה תשב בחנות לשאת, לתת ולסחור, ובתמורה עליו לשלם לה שכר חודשי קבוע. הבעל הסכים וקצב לה סכום חודשי קבוע. כאשר עמדו בני הזוג להתגרש דרשה האישה שהחנות והסחורה ישארו בבעלותה. אולם הבעל טען, שמעולם לא התכוון לתת לה את החנות במתנה. בשנת תשכ״ט פסק הפוסק לטובת הבעל(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן כה).

רבי יוסף בן הרוש כתב: ״כמו שהבת בוגרת בושה מבית אביה ורוצה לזון מבית בעלה וממעשה ידיה״, כלומר: הנורמה המקובלת הייתה, שבת שהגיעה לפרקה לא רצתה להיות תלויה בהכנסות אביה. היא העדיפה להינשא ולהתפרנס מבעלה וממלאכתה (בן הרוש, תרפ״ז, דף טו ע״ב).

הרב שלמה הכהן אצבאן כתב על יהודי נשוי, שהלך לעיר אחרת ״והניח אישתו שכולה וגלמודה… והוחזקה בעיר זה כמו חמשה ועשרים שנה שהיא מגורשת והייתה ניזונית ומתפרנסת ממעשה ידיה ולפעמים מחזרת על הפתחים למצא טרף לנפשה״ (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן יג).

אישה שעובדת כאשר בעלה משחק בקובייה

על פי מקור משנת תש״י(1950) התלוננה אישה שמזה 14 שנים אין בעלה עובד ואינו מרוויח אפילו פרוטה. הוא משחק בקובייה ומפסיד ואינו נותן לה ממון כלשהו. היא, לעומת זאת, עובדת ויש לה דירות ובית־מרחץ שכור על־שמה. הבעל תבע, שהבית לא יירשם על־שמה אך מסקנת החכם הייתה, שאם אין הבעל זן אותה מעשי ידיה לעצמה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן כד).

בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד

עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 59

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר