דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

בריאות. ההודעה להתייצב במרפאת של מחנה 68 נמסרה ביידיש למעפילי 'לא תפחידונו' ממחנה 65 , שביניהם היו גם מעפילים מוגרבים. כשהגיע תורם של מעפילים שעבדו בבית החולים הצבאי הבריטי לעלות ארצה התפנו שם מקומות עבודה. ועד העובדים בבי"ח פנה למזכירות מחנות החורף בבקשה לגייס בחורות רווקות ולא נשים הרות ולא נמצאו ברשימות המועמדות מוגרביות. במחנות החורף מניין המעפילים המוגרבים היה בטל בשישים, ויתכן וזו הסיבה שלא הוצב אף אחד מהם לתפקידים בבית החולים הצבאי. שני מעפילים צפון אפריקאים עבדו בבית החולים הצבאי הבריטי (BMH ) בניקוסיה גבריאל אזולאי מ'המעפיל האלמוני' ויצחק דובש מ'שיבת ציון'. –אזולאי 'עבד' מטעם שורות המגנים במעקב אחרי מלשינים בין החולים בבית החולים וגם אחר פעילות הבריטים.  במהלך ינואר 1948 הופנו מעפילים נוספים לעבודה בבית החולים הצבאי הבריטי ולא נמצא ביניהם מעפיל צפון אפריקאי גם כשלא היה ברור מה ההכשרה הדרושה לעבודהת זו. חלק מהם עבדו כמתורגמנים ברומנית ואנגלית. בין הצפון אפריקאים היו שדיברו צרפתית ויתכן שאפשר היה להעסיקם גם אותם כמתורגמנים.

חינוך. ההתעלמות הנחרצת ממעפילי צפון אפריקה דוברי ובעלי ניסיון בלימוד השפה העברית לא פסחה גם על רשימת המורים והמדריכים. בין מורי בית הספר הכללי במחנות קראולוס לא היה ייצוג למעפילי צפון אפריקה שידעו ולימדו עברית במרוקו. מרדכי חיות, שליח התנועה 'תורה ועבודה' פתח כיתת לימוד לילדים במחנה 55 , וניסה להפעיל מורים צפון אפריקאים. אך פועלו התמקד בכפר הנוער במחנה 65 והוא לא התפנה להקדיש זמן לפעילות במחנה 55  צפון אפריקאים לא הועסקו בהוראה בבית ספר במחנה שבו היו רוב.

הסוכנות היהודית ראתה בסמינר רוטנברג למדריכים  אמצעי לזיהוי כוחות שעשויים לסייע בידה להתמודד עם המתח בין יוצאי צפון אפריקה ליוצאי אירופה בקפריסין. המחלקה לשליחים ביקשה להתעדכן על הכשרתם של הצפון אפריקאים בסמינר. "הסוכנות תלתה תקוות רבות בסמינר הדרכה עבור הצפון אפריקאים של 25- 20 אשר מחיצות של מקומות המוצא אינן מפרידות ביניהם ובין הציבור בו הם צריכים לפעול, זהו נכס יקר".  במילים אחרות הסמינר נתפס בעיניה כחלק מתהליך הקואופטציה שהמוגרבים עברו בקפריסין.

הדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית, על השתלבותם של צפון אפריקאים במזכירויות מחנות הקיץ, לקה בחסר. הוא ציין, כי מעפילי צפון אפריקה שולבו בוועדות שונות במחנות קיץ ולא כך היה. מגוון התחומים מהם הודרו מעפילי צפון אפריקה באופן מוחלט יצר תסכול וניכור שלא הקלו על מצוקתם החברתית. למעשה הם היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'. ניתן להניח, שניצנים של ההדרה החברתית כלפי יהודי צפון אפריקאים בישראל בצבצו כבר במחנות הגירוש בקפריסין. המחאה הייתה באופק וחיכתה להתפרץ.

דפוסי מחאה של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

התסכול והניכור הובילו את הצפון אפריקאים למחות על הדרתם משיגרת החיים וקבלת ההחלטות במחנות. מחאתם של מעפילי צפון אפריקה התבטאה במספר דרכים והעידה על מאמציהם להתמודד עם חיי היום יום ומעל לכול עם ממסד שלא השכיל להכילם במחנות. המחאה התאפיינה בכתיבת מכתבים למזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף. היו מחאות שהופנו לשלטונות המחנה הבריטיים ולקונסול הצרפתי בניקוסיה והיו שהופנו לסוכנות היהודית והביעו כעס על התנהגות בלתי הולמת של שליחי הממסד כלפי המעפילים המוגרבים. הייתה מחאה לגבי אספקת צורכי הדת של המעפילים הצפון אפריקאים כשהגיעו מים עד נפש. הייתה הפגנה – – מחאה נגד נציגה בכירה של — הסוכנות היהודית. היה איום 'לכבוש' את משרדי המחנות. האיומים לחזור לארצות המגרב נשזרו בחלק ממחאות אלה. היו מחאות אישיות וקבוצתיות. במידה מסוימת המנגנון הניהולי היה ער למחאות וכמוהו הממסד הוולונטרי שהופעל בידי הג'וינט. הממסד הבריטי לא התערב כול עוד נשמר – הסדר במחנות. לא לכול המחאות במחנות נמצאו תגובות של הממסד.

200 מעפילים מארצות שונות, ממחנה 66 , שלחו מכתב בצרפתית למושל הבריטי בקפריסין וביקשו להעבירם לאחת ממושבות האימפריה הבריטית כי לאכזבתם הם לא הגיעו לפלשתינה א"י. הכותבים – ציינו, שצעירים רבים שותפים למחאתם וביקשו שתוקם ועדה שתדון בעניינם. המכתב האנונימי נשלח גם לקונסול הצרפתי בניקוסיה. החותמים לא הזדהו מחשש לחייהם ממעפילים שלא הסכימו עמם. כיוון שלשון המכתב הייתה בשפה של הגירה ולא של העפלה או עלייה לא ברור מה עלה בגורלו ולא נמצאה אסמכתה לפעולה ספציפית שנקט ממסד המחנות שפעל בחסות הסוכנות היהודית. המחאה ביקרה את רעיון העלייה לארץ ואף הגדילה לעשות עד כדי דרישה להגר למושבה אחרת ברחבי האימפריה הבריטית. מחאה שהייתה בסתירה לחזון הציונות. המכתב נכתב יום לאחר גירוש מעפילי 'יהודה הלוי' לקפריסין שמעפיליה שוכנו במחנה 55 , לכן לא ברור עד כמה מחאה זו ייצגה את מעפילי 'יהודה הלוי'. לפי המאגר, עד תאריך המכתב, העפילו 215 צפון אפריקאים בספינות המעפילים הבאות מורדי הגיטאות'- 6-, שבתאי לוז'נסקי' – 1-, 'בן הכט' – 47 -, 'המעפיל האלמוני'  -62-, 'לנגב' – 52 – ו'תאודור הרצל' -7 -, 'מולדת 14 –שאר ישוב'- 3 -, 'התקווה'- 1 – ו'חיים ארלוזורוב' – 7 -. כיוון שאין נתון על מספר המוגרבים ששהו במחנה 66 , במחצית הראשונה של שנת 1947 , אין אפשרות לדעת כמה מוגרבים וכמה

מעפילים מארצות אחרות חתמו על המכתב. בעדותו של מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין, נרמז שהיו פניות אנונימיות בצרפתית להגר לאמריקה אך "מחשש שיתפסו אותם ויגלו אותם יענישו אותם בתוך המחנות". לאוב הניח שהם היו מצפון אפריקה.

כשביקרה בנובמבר 1947 גולדה מאירסון במחנה 55 שהיה מאוכלס ברובו בצפון אפריקאים הם קיבלו את פניה במטח עגבניות וביצים. מאירסון, הייתה האישיות הבכירה ביותר שביקרה בקפריסין, שניהלה משא ומתן עם השלטונות הבריטים על עליית תינוקות וילדים עם הוריהם מקפריסין. ניתן לשער שחלק מהמעפילים וביניהם גם מוגרבים חששו שההסדר שנקבע 'ראשון נכנס ראשון יצא' עמד בפני שינוי. במקביל מעפילי 'רפיח' עם מעפילים צפון אפריקאים מ'המעפיל האלמוני' הפגינו כנגד ההסכם מסיבה דומה. בנוסף להדרתם ממקורות תעסוקה והדימוי השלילי שדבק בהם, בצדק ושלא בצדק, המעפילים הצפון אפריקאים ששהו במחנה התייאשו והתמרמרו גם על תנאי החיים הלא אנושיים במחנות החורף והקיץ.

מחאה בעלת אופי אישי הביעו, בשם יהודי טריפולי, שני מעפילים מלוב פאולינו חביב ונחום סבירה – – חברי תנועת 'דרור' ממחנה 62 פנו במכתב לגב' מאירסון, במהלך ביקורה בקפריסין, והביעו דאגה נוכח מצב הקהילה שלהם בטריפולי, "יהדות טריפולי אם תמשיך ככה בחיים בלי עלייה תאבד ]…[ ואז תהיו אשמים כלפי היהדות וכלפי ההיסטוריה היהודית".  המחאה שמה את גורל קהילת טריפולי על ראשם של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית שנתפסו כאחראים לגורל העם היהודי והשאירו להיסטוריה לשפוט את התנהגותם. המחאה זכתה לתגובה נדירה מהממסד שהייתה שבלונית וציינה ש"המצב בטריפולי ידוע לסוכנות והוא אינו שונה ממצבן של קהילות שונות בארצות דומות".  תגובה זו התעלמה מניסיונם האישי של הכותבים בפוגרום שהתחולל בטריפולי, בשנת 1945 , בו נהרגו ונפצעו מאות יהודים. מחאתם לא הייתה על החיים במחנות קפריסין, אלא על מצב אחיהם בטריפולי. הסוכנות היהודית אף העזה להטיח בהם ביקורת ]…[ "אולם אין אנו מניחים כי במשך שהותכם בקפריסין לא למדתם לדעת על מצוקת העלייה שאנו נתונים בה עד היום הזה ואת המאבקים הקשים למענה".  כזכור, החשש מפני 'פרהוד', כדברי בן גוריון, היה המניע להצלת יהודים ותשובת הסוכנות היהודית אפילו לא התייחסה לכך.

מחאה דרישה של – 70 מעפילים מוגרבים, מספינות וממחנות שונים, הוגשה למזכירות המשותפת של המחנות למנות מטעמם את המעפיל בוייני לוסיאן כאיש קשר לצורכי קבלת דואר. דרישה זו כוונה כנגד השליטה הריכוזית שהייתה בידי הסוכנות היהודית בקבלת ומשלוח דברי דואר. הדואר עבר דרך המסננת הבריטית בקפריסין אך היה באחריות וניהול הסוכנות היהודית ששימשה 'כשומרת סף' על תוכנם של המכתבים. דאגתם של מעפילי צפון אפריקה הייתה שמכתבים שנשלחו מהמגרב לא הגיעו אליהם ומכתביהם למשפחותיהם במגרב לא הגיעו ליעדם. הדרישה העידה שהתקיים קשר מכתבים בין מעפילים מהמגרב לבני משפחותיהם בארצות מוצאם. פנייתו של המעפיל ואזנה שמעון, להקדמת עלייתו ארצה, מרמזת על התכתבות ישירה בין מעפילים לבין בני משפחתם במרוקו. אמנון בן שושן – מלנגב' התכתב בעקיפין עם משפחתו באסווירה ]מוגדור[ שבמרוקו באמצעות משפחת קרוביו בירושלים. ניתן להניח, שמכתבים שביטאו מרירות, עוגמת נפש ואכזבה מצד המעפילים לא הגיעו ליעדם. אבל, מחד גיסא, הסוכנות לא עודדה עלייה מהמגרב לפלשתינה א"י אחרי כישלון 'הפורצים'. – מאידך גיסא, יתכן שהסוכנות היהודית חששה מהשפעת תוכן מכתביהם על ההתייחסות אליהם במחנות קפריסין על היקף העלייה משם. מאחר והסוכנות היהודית לא עשתה מאמצים יוצאי דופן בכל הקשור לעלייה מהמגרב לכול מכתבים של מוגרבים לבני משפחתם בעלי תוכן שלילי לא הייתה השפה על זרם העולים משם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון