מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלמושנינו-אלנדאף-אלנקוה

אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין העזבונות בכ״ח מדחשון תצ״ז! בימי נשיאותו של הרה״ג אליעזר נחום בע״ם ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצתק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חיים משה מזרחי. תקנות ירושלים הוצאה א. עמ. כ״ת. ירושלים תר״ב.

משה ב״ר ברוך אלמושנינו

נולד בשלוניקי ש' רע״ו. נלב״ע בקושטא שנת ש״מ. מיוצאי משפחה השובה בארגון. שנים מקרוביו דון אברהם אלמושנינו ודון אברהם קונמבריאל נשרפו על קדוש השם במשפט האינקויזיציה. למד תכונה, פסיקה ומדעי היהדות. אח״כ היה רב ומארי דאתרא בשלוניקי, לקהלות נוה שלום ולוית חן. בימי דון יוסף נשיא בשנת שכ״ה, נסע לקושטא, בכדי להשיג מהשולטן סלימאן זכויות, לטובת יהודי שלוניקי. בניו אברהם ואבשלום לא השאירו רשומם בתולדות ישראל. אחד מחבוריו בשם ״הנהגת ההיים״ זכה לפרסום רב בזמנו הואיל ונמנה בין

הראשונים בשפה האשפניולית לאדינו שנועד לשדרות הרחבות של גולי ספרד. מהר״י כולי בהקדמה לספרו ״מעם לועז״ בראשית הזכירו בהערצה, וציינו בין טובי חבורי התקופה.

אברהם ב״ר חיים אלנדאף

נולד בקרית אלקאבל מהלך ג' שעות מצנעא, בירת תימן, בחדש סיון שנת תרכ״ו. הוריו גלו לכפר הנ״ל מפני חמת המציק, אך בהכבש תימן ע״י ממשלת תוגרמא (טורקיה א.פ) חזרו לצנעא. בשנת תרנ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בימי ישיבתו בעיה״ק, פרסם כמה מאמרים והדושי תורה בעתוני א״י, ירחונים ספרותיים ותורניים, כגון תורה מציון, מזרת ומערב, וכו'. בתמוז תרפ״ה העתיק דירתו לתל אביב ושם מתעסק במקצוע השו״ב. בין השאר כותב שטרות, הצהרות, עוסק בממכר ספרים ישנים, וקובע עתים לתורה. נוהג לתתום את שמו כדלקמן: כה דברי קל ונרדף, אברהם בכה״ר חיים אלנדאף.

יעיש בן ראובו אלנדאף

עלה מתימן ארץ מולדתו לירושלים בשנת תרס״א. שנים אחדות היה פועל בבית דפוס ומזה התפרנס. עסקן צבודי צנוע וחרוץ ונודע לשם בין חוגי התימנים. נמנה בין מגהיגי עדת התימנים בארץ ישראל. השתתף ביסוד שכונת ״נחלת אחים״ בירושלים, בית עולים ליהודי תימן, בפעולות הועד לעזרת יהודי תימן וכו'. בשנת תרצ״א פרסם דו״ת על תולדות מוסדות התימנים בירושלים ובהקדמתו יסקור את עברו הצבורי: ״השתתפתי באפן פעיל בכל הענינים הכלליים של הקהלה, החל משנת תרע״ד עד היום. טרדות הצבור גזלו ממני עפי״ר את שעות המנוחה המעטות מעבודתי הקשה. את עתותי בלילות הקדשתי, לסדור חשבונות של התברות וגם לאספות וישיבות בועדים שונים. בכל עבודתי זו שמתי נר לדגלי את האמת והצדק. עלי להעיד, כי עסקי הצבור שאליהם הקרבתי את מיטב שנות חיי השביעוני אך רוגז ותמרורים, ורק רגש האחריות וההכרה המפעמים בקרבי נתנו לי עצמה ועוז להתגבר על כל המכשולים״. — בין יתד פעולותיו תזכר גם זו: בשנת תרע״א הדפיס בירושלים את שלש המגילות — שיר השירים רות וקהלת לג' רגלים, הכוללות תרגום יונתן בן עוזיאל עם פירש״י, תפסיר ערבי של רס״ג ובתוספת ביאור של המלים הקשות למהר״ר יחיא צאלח. ספר זה נפוץ הרבה בין התימנים והוא עתה יקר המציאות. וראיתי בידו, אני הכותב, כ״י מתוקן ומוגה של ספר המוסר הגדול לר׳ זכריה בן סעדיה בן יעקב מצנעא, המכונה מארי יחיא אלצ׳הרי, הכולל מ״ה מחברות, והוא ספר שירים ומליצות ודברי מוסר השכל, כעין חקוי לס׳ תחכמוני לר״י אלחריזי. זה כמה שנים שהוא מטפל בכ״י זה, מגיהו ומכשירו לדפוס.

אפרים אלנקוה

בנו של ר׳ ישראל בן יוסף, שנודע בשם הקדוש. נתפרסם בזמנו כרב ומחבר. אחר מות אביו גלה למרוקו, ובשנת קנ״ג התישב בתלמסאן. לפי המסורה היה רופא מומחה ורפא את בת מושל המדינה. נלב״ע בשנת 1442 . ובע״ס מלכי רבנן כתב עליו: כי בנוי על קברו ציון מפואר למאה ומכל הערים הסמוכות באים להתפלל ע״י קבר בעל הנס. לא ישאו את שמו על שפתותיהם אלא יכנוהו, אדוננו הרב סיד אראב. נשארו כמה פיוטים ממנו.

בכור אהרן אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תר״ז. היה מצעירי הרבנים שם. בשנת תרמ״ב עלה לירושלים. ויהי לו שם כאחד הגדולים. עד מהרה התפרסם, ורבני דורו מנוהו לראב״ד של עדת הספרדים. שנים אחדות מלא משרה דמה זו יחד עם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. מתוך היותו בורח מן הכבוד, ותר לזכות חברו הנ״ל, ומאז נשאר מכהן בביה״ד הגדול כדיין בלבד עד יום מותו. נודע לשם בין רבני ירושלים, בבקיאותו הרבה במשנה. היה מקובל וממנהיגי ק״ק חסידים בית אל, ש״צ בו, ושני להרב פריסיאדו בכר משה. ערך לדפוס ס׳ ״ברוך מבנים״ לר׳ ברוך ירושלמי, שנדפס בירושלים בשנת תר״ס. ושמעתי מקרוביו, כי ג׳ ירחים לפני פטירתו הודיע לבני ביתו, שבחדש אלול עליו למות, ולכן ברצונו להשיא את בתו היחידה בטרם בוא עתו. חלה בדלקת הריאות ונלב״ע ביום י״ט אלול תרס"ו ״

דוד ב״ר נםים אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תרמ״ב. למד תורה בישיבות העיר. בהפתח בשנת תרנ״ז ביהמ״ד לרבנים שם ע״י ר״א דאנון, נמנה בין ראשוני תלמידיו, בין מוריו המובהקים יצוינו: ר׳ יצחק מנשה חסיד, ר׳ אברהם דאנון, ד׳ חיים נחום ואחדים. בהשלימו חוק למודיו הורה עברית בבתי הספר של חברת כי״ח אשד בפרברי העיד, בלאט וגלאטה. זמן מה היה בדימוטיקה הסמוכה לאדרינופולי, בתור רב ומטיף ומורה לעברית, ואח״כ הוזמן כמנהל ת״ת הגדול בקהלת מונסטיר. בעיר זו פתח פעולה תרבותית רחבה וענפה, הרצה בבתי התפלה, יסד ספריות

וכו'. בו בזמן התל מושך בשבט סופר, וישתתף בפרי עטו בעתוני קושטא ואזמיר, ודבריו התמים עודדו את תשומת לב הקוראים. היה בהם משום סתירת המוסכמות, מן החריפות והתוכחת הגלויה, מן הפולמוס והוכוח על עניני דת וספרות מדע וכו'. עליתו על הבמה היתה בבטחה, נשען על דעותיו הברורות כזקן ורגיל. חונן בכשרון של הרצאה והסברה מפליא בע״פ ובכתב. בסוף תרס״ז חזר לקושטא, ומיד לאחר המהפכה התורכית בשנת תרס״ח יסד את העתון ״איל ז׳ודייו״ -היהודי-במגמה להטיף מעליו את רעיון הלאומיות, ותנועת תחית ישראל בארצו ההיסטורית. בעת ההיא ארגן חברה ציונית בשם ״בני ישראל״ יחד עם חברו עובדיה קמחי. עתון זה יצא תחלה ג׳ פעמים בשבוע, ואח״כ התבסס וקבל צורה בתור שבועון ספרותי רב תכן וענין, אשר עזר וסייע הרבה להשכלתם ולהרחבת ידיעותיהם של בני הדור הצעיר. במשך תקופה ידועה, הוכר מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כאורגנה הרשמי בבירת תוגרמא. בהיותו בן כ״ה שנה נבחר אל המיג׳ליס עומומי, ויהי יו״ר קבוצת הדימוקרטים בתוכו. פרטי מלחמותיו במוסד זה, כתובים בעתוני הזמן ההוא. בימי מלחמת העולם עבד

הרבה לטובת הצבור. ועד העזרה הכללי מנהו ליועץ בועד הסיוע. לאחר שביתת הנשק יצא למסע תעמולה בשליחות קרן הגאולה ויבקר בכמה מערי תורכיה, רומניה ועוד. תוך כדי נדודיו הוצעו לו משרות של רבנות. בשנת תרפ״א היה ציר עדת יהודי קושטא בכנסיה הציונית הי״ב בקרלסבד. בצאת צבאות ההסכמה את קושטא בראשית תרפ״ג העתיק דירתו לוארנה. יריביו המדיניים מגזע ישראל, מצאו אז את שעת הכשר להעליל עליו בפני הרשות, ובנס ניצל מידיה. איש ריב ומדון בכל מקום בואו בעד הצדק, ועם נר האלהים שבלבבו יחפש

את דדך האמת. הוא נלחם כנגד הרב והחכם באשי ר' משה הלוי, נגד הרב חיים נחום, הרב חיים ב׳יג׳אראנו ז״ל, הרב ד״ד חננאל בםופיא וכו'. לכלם גלה מומיהם בפניהם בלי חת, ולא נסוג אחור. בכל תחנותיו השונות הכניס תנועת חיים והתעודדות לאומית אמתית, היונקת ממקורות היהדות הצרופה ורוח ישראל סבא. בקר באה״ק פעמים, אך לא נאתז בה. עתונו ״איל ז׳ודייו״ יצא כשנתים בוארנה ואח״כ בסופיא ומקץ כ״א שנה לקיומו נפסק. עורכו העתיק אז את דירתו לבואינום איירם אשר באמריקא הדרומית, ומראשית תרצ״א החל

מוציא שם שבועון ספרותי חדש בשפה הקשטילית, שהיא שפת הארץ בשם,לה לוז״ (האור)

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני