יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

פנייתו החדשה של הנציב הכללי נענתה בחיוב: לכן הסכים ראוף לדחות את מסירת הרשימה ב־24 שעות; אולם תבע כי מספר העובדים יועלה ל־3,000.

ביום שלישי, ה־8 בדצמבר, הכין הוועד רשימה של 2,500 שמות — מורכבת רובה מעובדי־כפיים וממחוסרי־עבודה. אך למרבה התדהמה, תבע ראוף כי 2,000 עובדים יתייצבו בפועל, למוחרת, ביום רביעי, ה־9 בבוקר, מצוידים באתים ומכושים. הוא הזהיר את ראשי הקהילה כי יבוצעו מעשי־גמול קשים אם לא יצייתו לדבריו, והוסיף כי האס.אס. יקבלו על עצמם, אם יידרש הדבר, לאסוף בסריקות 10,000 עובדים.

לתביעה חדשה זו לא אפשר היה להיענות בזמן קצר כל כך, מה גם שהיא אילצה את חברי הוועד לבצע משימה בזויה במיוחד — למסור את בני־דתם לגרמנים. שוב נעשה ניסיון לפנות אל הנציב הכללי ולביי, כדי שיתערבו לביטולה של הפקודה, ואם לאו — להוציא צו שישחרר את הקהילה ממשימה קשה כל כך. אך האדמיראל סירב, בהסבירו כי הגרמנים הודיעו לשלטונות המקומיים כי מכאן ואילך הם יסדירו בכוחות עצמם את יחסיהם עם היהודים: ׳אנו ניצבים לבדינו מול המפלצת' ציין ביומנו פול גז שמילא מאז ואילך תפקיד מרכזי בארגון הגיוס.

ערב היום הגורלי, יום רביעי, ה־9 בדצמבר, פנו בקריאה להתנדב. אולם בשעה היעודה באו רק 128 אנשים, במקום 2,000 שהוועד התחייב לכנס בקסרקטין על־שם פוש (Foch) בצומת הכביש למוע׳ראן. למראה הקבוצה הקטנה, ניתקף הקולונל ראוף זעם אימים. הוא ציווה עליהם לכרוע ברך והודיע כי בו ביום יוציא את כולם להורג. לאחר־מכן הלך לבית־הכנסת הגדול, שכותר בחיילים. הגרמנים נכנסו פנימה ועצרו את כל הנוכחים; מחזה דומה התרחש בבית־ספר כי״ח, שבו נעצר הסגל כולו. עם עשרות יהודים אחרים, שנאספו ברבעים הסמוכים, הובילו חיילים גרמנים את כולם למחנה שילוס (Cheylus), מרחק שישים וחמישה קילומטרים מתונים. בטור האנשים הצועדים היה נכה צעיר שקרס ונפל מאפיסת כוחות. חייל גרמני ירה בו והרגו.

עם אור הבוקר התייצבו משה בורז׳ל ופול גז בקומאנדאנטור. שם קיבל אותם ראוף, שחזר מהקסרקטין על־שם פוש, וחימתו בערה להשחית:

בוגדים, פחדנים, כלבים יהודים שכמותכם, חזירים. גישתכם המכשילה, פניותיכם לנציבות, אינן אלא מעשי חבלה נגד צבא גרמניה. הכנעתי את היהודים בפולין וברוסיה — עוד אראה לכם כיצד אני מטפל בעניין.

הוא הודיע להם על הוצאתם להורג הממשמשת ובאה, עם הרב הראשי, אולם נתן להם ללכת, כנראה בעקבות הבטחתו של פול גז בדבר כינוסם של העובדים כנדרש. בינתיים באו אנשי האס.אס. אל מושב הקהילה ועצרו את כל הנוכחים. אחרי־כן דרשו למסור להם רשימה שמית של מאה נכבדים, שנעצרו מיד בתור בני־ערובה. היו ביניהם גם כמה נתינים איטלקים, ששוחררו לאחר התערבותה של הקונסוליה האיטלקית. לפני שעזבו הגרמנים את מושב הוועד, הם נטלו עמם את מכונות־הכתיבה וכן את אוסף השטיחים שהיו בבעלות היושב־ראש בורז׳ל.

חשופים ובודדים מול הגרמנים,לא נותר לראשי היהדות בתוניסיה אלא לציית; ביוזמתו של פול גז הודבקו מודעות שקראו לכל היהודים בני 18 עד 27 להתייצב ללא דיחוי בבית־ספר כי״ח:

מאחר שבידי השלטונות הגרמנים יש רשימות של מרשם התושבים, כל אדם הנוגע לעניין שלא יתייצב ביום חמישי ה־10 בדצמבר 1942 לפני שעת הצוהריים, יוכרז באורח אוטומאטי כשר לשירות, יערכו חיפושים אחריו ויינקטו נגדו צעדי עונשין.

כך החלה פרשת סבלם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני. גורל דומה ציפה לקהילות היהודיות גם בסוּסה, ספאקס, גאבֶּס ואפילו גֶ׳רבּה. ביום ה־9 בדצמבר בלבד, הובלו כ־1,700 אנשים — ביניהם מאות ילדים, זקנים וחולים — אל החזית, שם הועסקו בעבודות מייגעות ומסוכנות.

קהילה במצור

כעין בבואה חיוורת של ה׳יודנרטה׳ באירופה, עתיד היה הוועד שהוקם ב־8 בדצמבר לשמש גוף־חיץ בין היהודים לצבא גרמניה. הוועד — שנקרא ברגיל ׳ועד לגיוס כוח־ אדם יהודי׳ — שלט שלטון מוחלט על הקהילה, לפי השיטה המאקיאוולית של העברת סמכויות שהנהיג האס.אס.: בידיו הופקדו כל העניינים הקשורים בעובדים, לרבות הסעתם, ציודם, תזונתם ושכרם.

כשהיא מבודדת ומנותקת משאר האוכלוסייה, ׳הוכתרה׳ אפוא הקהילה בממשל אוטונומי ממשי, ולו שירותים ותשתית ביורוקרטית שכמותה טרם היתה לה; זו נגעה לכל תחומי החיים. ראוף חדל למעשה מכל מגע ישיר עם מנהיגי היהודים, והחל ב־10 בדצמבר עסקו בכך קצין זוטר, ׳האופטשטורמפיהרר׳ צווקה (Saewecke) והרב־סמל (׳האופטשארפיהרר׳) פוהל (Pohl). תפקיד דומה מילא בספאקס ה׳אוברשארפיהרר׳ בסט(Best), אחיו של מושל דנמרק, וה׳שטורמשארפיהרר׳ ינסן (Jensen). בסט אחראי היה גם על קהילת סוסה, שבה ביקר צווקה, מפעם לפעם.

הוועד נוהל למעשה בידי משה בורז׳ל. עובדה זו לא עוררה את תגובת הגרמנים, אף כי מינו את הרב הראשי כדי לנהל תפקיד זה. מ׳ בורז׳ל ממונה היה על כל הקשרים ה׳רשמיים׳ עם הגרמנים, הצרפתים והביי, כשהוא נעזר בבנו, רובר, ובנכדו, אלי נאטאף, שעמד במשך ארבע שנים בראש הקהילה. הוא אשר קיבל, פעמיים ביממה, את פקודותיהם של צווקה ושל פוהל, ואותם העביר לכל השירותים, באמצעות מזכירו הכללי, רוז׳ה תמאם. במיוחד שקדה הנשיאות על בעיית בני־הערובה. שחרורם התבצע בשלבים: ב־18 בינואר לא נותר אף לא בן־ערובה אחד בכלא. לימים שובצו רובם בפעילויות הוועד.

ליד הנשיאות פעל צוות מתרגמים. בראשו עמד מאקסימיליאן טרנר, וחבריו היו יהודי ממוצא פולני(נוריץ׳), יהודי ממוצא גרמני(רוסו, ששמו האמיתי היה רולמאן והוא הוגלה מאוחר יותר לאירופה) וד״ר בֶרֶטְוואס, ממוצא הונגרי. בגלל אישיותו ובשל מסיבות מינויו בידי הגרמנים, עורר טְרֶנֶר את חשדם של יהודי תוניס:

איש זה שבע חלומות, אך לפעמים יש בו פיקחות. יש לו תמיד תכנית לפתרון הבעיות הקשות ביותר; יש לו גם עצה לסיום המלחמה, והוא מציע ברצינות יתירה שישלחו אותו לג׳נווה כדי לשכנע את הצדדים הלוחמים בדבר הצורך להפסיק את האש. הוא אף ניגש לקומנדנטור כדי לדבר על כך עם צווקה, אך לא הצליח לשכנעו. הוא מדבר על בניית עיר תת־קרקעית למען העובדים שלנו בביזרט — מקלט מפני הפצצות ומרכז שעשועים, עם תזמורות, וכיוצא באלה… יש לו גם תכנית ליום שחרורה של תוניס. הוא מציע להעסיק את כולם במפעל ענק להרכבת מקלטי ראדיו, שהוא יפעיל אותו: והוא הרי מומחה בחשמלאות. חסר כסף; ולכן הוא מציע להקים חברה בערבון מוגבל מטעם הקהילה.

בלי לגרוע מחשיבותה של ה׳נשיאות׳ ומן התפקיד שמילא משה בורז׳ל, היה זה ללא ספק ׳שירות הגיוס' בראשותו של פול גֶז, עורך־דין וקצין לשעבר, שהיה מרכז הכובד של הוועד בתוניס. גז זכור בתור אדם אימפולסיווי שופע אנרגיה. וכך הסביר את העקרונות שהינחו את דרכו, בשעת זעזוע קשה, עקב מחלתה של רעייתו ופטירתה, שקרו בעיצומו של הכיבוש הגרמני:

הקינות והיבבות לא יועילו אלא להחרפת המצב. מנוצחים אנחנו. אך אל לנו להיות עבדים. עלינו לעמוד איתנים ולשמור בשעת מבחן על כבודנו, שכן רק כך נוכל לגבור על תחושת ההשפלה ולהתיר את טבעת החנק.

בהיעזרו בוויקטור בִּיסמוט וגִי בּוֹקְארה — הראשון עורך־דין והשני קצין משוחרר, כמותו — הוא ׳ייעל׳ את עבודתו באמצעות חלוקתו של ׳שירות הגיוס׳ לכמה מדורים: מדור הגיוס שבו הוכנה כרטסת של שמות העובדים שאפשר לגייסם וכן צווי הגיוס לשנתונים השונים; מדור האיכסון, שעסק ברישום העובדים היוצאים והשבים; מדור החיפושים, שתפקידו היה לגלות את ה׳משתמטים׳ ואת עריקי המחנות. את העבודה הזאת ביצעו ׳סורקים׳ יהודים, בראשותו של פּול בּונאן. מלאכה קשה ודוחה זו עוררה תגובות־זעם בין חברי הקהילה, והחריפה את שנאתן של משפחות העובדים אל גז:

קיבלנו החלטה לנהוג בקשיחות ולא לעשות טובה לאיש. כלל התנהגות זה, שהוא היחיד ההוגן במסיבות הקיימות, מעורר כלפינו האשמות וטינה לא־נעימות. אני נתון להטרדות לא־פוסקות, רודפים אותי עד למרכז הגיוס, בתוך הרחוב ואף בבית שבו מצאתי מקלט. האנשים אינם רוצים להבין, ונוהגים בעקשות ובחוסר טקט מצער. אינני מוותר לאיש. החולשה הקטנה ביותר תהיה בבחינת מורך־לב ותכביד קשות על מצפוני. איננו חורגים מכלל זה אלא לגבי אישים פוליטיים ידועים, המסתכנים, אם ילשינו עליהם, במעשי־גמול איומים. אנו מעלימים את שמותיהם או נותנים להם תעודות־פטור רפואיות. אבל לכל השאר הכרחי כי יהיה צדק, גם בתוך דיכוי. יודע אני כי קניתי לי אויבים. יהי כן!

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'121