טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

מחקרים-יששכר

דוגמה לחלק השלישי המקור בערבית־יהודית- הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

הערת המחבר: דרשה זו הייתה מיוחדת למשפחתנו ולעוד כמה משפחות במכנאס. ברור שהדרשה הזאת ארוכה מדי ואיננה טיפוסית. זוכר אני שרוב הילדים בזמני למדו דרשות קצרות יותר ומסובכות פחות בתוכנן.

אבל מאידך גיסא, דרשה זו כוללת כל הנושאים והמוטיבים הנמצאים בדרשות האחרות, כגון חשיבות השמחה בעשיית המצוות, גודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין, סגולות ההגנה שלהן, וגימטריות שונות המוכיחות שכל אחת משתי מצוות אלו שקולה ככל מצוות התורה כולן, ומבחינה זו דרשה ואת טיפוסית מאוד בתוכנה. הנוסח המובא כאן מבוסס על שני כתבי־יד דומים שבידי(ראה הערה 31 למעלה). אעפ״י שהנוסח בכתב־יד אחד מקוצר קצת, ברור ששני הטפסים הועתקו ממקור אחד, ולכן הרשיתי לעצמי לתקן את הכתיב פה ופה ולמלא מלים חסרות לפי השוואה מדויקת של שני ההעתקים.

חומר הנמצא בכתב־יד אחד ולא בשני מובא כאן בסוגריים עגולים.ע"כ

מורי ורבותי, דבר ידוע הוא שעיקר שכר המצות הווא על שמחה די יכון שמח בנאדם בעשייתן יותר מן המצוה עצמה. והאדסי מן די זברנא שהעניש הקב״ה לדי יעמל למצוה ומא יפרחסי ביהא, די קאל לפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. ומנהא נערפו חנא קדאס גדול שכר די יעמל למצוה בשמחה לאיין חנא ענדנא ״מרובה מרה טובה ממרת פורענות״. ורבותנו פססרו פהאד לפסוק די קולנא באיין צריך בנאדם יפרח בעשיית המצות כתר מן די יפרח בלחפצים דייאלו. והיינו לכוונה דלפסוק די קאל ״מרוב כל״, דהיינו יותר ובפרט בשתי מצות אלו שהן מצות ציצית ומצות תפילין, מן הראוי הוא שצריך לשמוח בהם ביותר מכמה טעמים. אוחדא, מפני שכל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו תפילין, לאיין הייא אחת משלוש מצות שנכתב בהם ״אות״, פחאל די כתב הרמב״ן ז״ל כי משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו בהם ישראל, אין לך שום מצוה שנכתב בה ״אות״ כי אם שלוש מצות והם מילה שבת ותפילין: מילה, דכתיב ״והיה לאות ברית ביני וביניכם״; שבת, דכתיב ״אות היא לעולם״; תפילין, דכתיב ״והיה לאות על ידך״. והומא בתלאתא ביהום אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב״ה, ועליהא קאלו לחכמים פלעיד ופשבת פטור מן תפילין, לאיין חנא ענדנא ״על פי שנים עדים יקום דבר״; פלחול הרי למילה ותפילין, ופשבת הרי למילה ושבת. נמצא וואחד די מא ילבשסי תפילין מא ענדוס זוז דלעדים די יסהדו עליה באיין הווא יהודי גיר דוקא חתא ילבש תפילין וויתוסאבו עליה שני עדים עאד יתסממא יהודי שלם.

וכן ציצית זברנא קאלו חכמים ז״ל ״כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה״ כתיב הכא, ״וראיתם אותו״, וכתיב פשכינה ״ואותו תעבודו״, פחאל אותו די תממא הייא שכינה, חתא אותו דציצית הייא שכינה.

ועוד מצינו שכל אחת מהן שקולה ככל התורה כולה. פתפילין זברנא קאלו חכמים ז״ל במדרש שוחר טוב וז״ל [וזה לשונם] ״אמר רבי אלעזר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה ואין לנו פנאי, אמר להם הקב״ה, בני קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר, מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך למעת תהיה תורת ה׳ בפיך״. רצונם לומר באיין די יכון זהיר במצות תפילין כאלו קיים כל התורה כולה. ובמצות ציצית גם כן זברנא באיין הייא שקולה ככל התורה כולה. מחמת די הייא גורמת כל המצות. פחאל די קאל לפסוק, ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״. ופססר מהר״ם אלשיך ז״ל שהוא על דרך משל לבן אדם די כא יעקד ואחד לכיט לצאחבו עלא סבאעו באס יתפככרו וויקדילו די עלאס אוצצאה. הכי נמי חתא הקב״ה אוצצאנא נעקדו חוטי הציצית על כנפי כסותנו באס נתפככרו למצות כללהום ונעמלוהום. (ופחאל די סיבנא פלמעשה די דאך תלמיד די שמע באיץ כאיינא וואחד זונה פכרכי הים די מא כאן סי פחאל ליופי דייאלהא פלעולם ומן די מסאלהא וחב יעמל מעאהא לעון, באו ציציות וטפחו על פניו ותפככר למצות די שי״ת ותמנע ומא עמלסי לעוון.)

ושמא תאמר הא חנא כא נגזרו פציצית ומא כא נתפכרוס למצות; ואפשר נקולו דרך רמז, לכוונה הייא לאיין ״כל״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמסין, ו״מצות״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמס מייא ושתא ותלתין, ושם ״הוי״ה״ ב״ה [ברוך הוא] כא יטלע פיה שתא ועסרין, בין הכל סת מייא ותנאץ, ולמצוה דציצית די הייא זכרון לכולם הרי תרי״ג. והאגדא כא יחב יקול לפסוק, על ידי די תכונו רואים ציצית, תכונו זוכרים כל מצותיה די כא יטלע פיהום תרי״ג עם הציצית.

ועאווד באס מצות ציצית שקולה ככל התורה לאיין ציצית כא יטלע פיהא שת מייא, ושמונה חוטים וחמשה קשרים בין הכל תרי״ג. אוו נקולו טעם אכור, והווא בהקדים סאיין קאלו חז״ל בפרק התכלת וזה לשונו: ״תניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע, דתנן מאימתי קורץ את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן״. נמצא באיין קרית שמע תלויה פציצית לאיין מא יזבר יקרא קריאת שמע פצבאח גיר חתא ידווא נהאר, די יקדר יעקל באיין תכלת די הווא כדר ללבן די הווא בייד. עליהא מנאיין ירא ציצית וויפרז תכלת יתפכר ק״ש [קריאת שמע].

ויש לדקדק פהאד למאמר, לפסוק כא יקול ״וזכרתם את כל מצות ה׳״, משמע גיר ירא ציצית יתפכר למצות כולהום; סאעא (עלאס) בעל למאמר כא יכררז מן לפסוק גיר מצוה אחת הייא ק״ש. ובאס נפטנו האד למאמר נסבבקו סאיין קאלו חכמים בסוף מסכת מכות וז״ל: ״דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני שס״ה לאדן כמנין ימות החמה, ורמ״ח עשין כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש… חזר ישעיה והעמידן על שתים… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה״. ויש לדקדק פהאד למאמר, נחבו נערפו אמא הייא כוונת נביאים עליהם השלום; תורה פיהא תרי״ג מצות, והומא טייחו רובם, סי מנהום העמידן עלא חדאס, וסי העמידן עלא סתא, וחבקוק העמידן עלא אוחדא! והא חנא ענדנא אוחדא מן שלוש עשרה עיקרי הדת, באיין תורה לא תשונה ולא תתחלף כל ימות עולם, ועוד הא קיימא לן ״אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן הוא גדול ממנו בחוכמה ובמנין״, ותורה כא תסהד ״ולא קם נביא [עוד] בישראל כמשה״.

אמנם לפרש נראה באיין כוונת נביאים כולהום גיר יעמלו כללים לתורה באם יכונו מתקיימים למצות כולהום. (ואין כאן מקום להאריך, עיין מהרש״א שם.) ומה שצריך לענינינו הווא באיין חבקוק די קאל ״וצדיק באמונתו יחיה״ רצונו לומר, שעיקר התורה ולמצות הייא לאמונה די יכון מאמין בנאדם בשי״ת שהוא אחד, והייא מצוה ראשונה בעשרת הדברות שכוללת שתים, ״אנכי״ ו״לא יהיה״. והומא כוללים תרי״ג מצות, דהיינו אנכי כוללת כל מצות עשה, ולא יהיה כוללת מצות לא תעשה. ששמענום מפי הגבורה, שהוא אחד ומצותיו אחד, ולא יקבלו המצות ריפוי מצדו יתברך. ועל זה רמז דוד המלך ע״ה באלפא ביתא דתמניא אפי באומרו ״כל מצותיך אמונה״, רצונו לומר, שכל המצות נכללים במצוה ראשונה די הייא לאמונה די שמענא מפי הגבורה ועל ידי(די) יכון מאמין באחדותו יתברך, יכון רץ למצוה קלה כבחמורה. לאיין שי״ת די אוצצא עלא מצוה חמורה הווא די אוצצא גם כן עלא מצוה קלה. ועל פי זה, יתוואזיב למאמר דיאלנא מליח, די קאל ״ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת״ ואיזו זו קריאת שמע די הייא כוללת כל מצות ה׳, לאיין פקריאת שמע היא עיקר האמונה ואחדותו יתברך. נמצא, גיר יכון זהיר פקריאת שמע די מביין פיהא כלל האמונה, יתפכר למצות כולהום, ופחאל די קולנא.

וטעם די אוצאתנא תורה נתפכרו למצות כלהום, לאיין תורה פיהא רמ״ח מצות עשה, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד חלקי האדם, די הומא רמ״ח איברים ושס״ה גידים. ועל ידי תרי״ג מצות יכונו מתקדשים חלקי האדם. והנה כפי האמת לא אפשר לכל אדם לקיים תרי״ג מצות בשלמות ובכללותם, עליהא רצה הקב״ה לזכות את ישראל ועטאנא מצות ציצית, שעל ידה נכונו זוכרים כל המצות, ווינחסאב עלינא כאלו עמלנא למצות כולהום בכללותם. ואפשר האדי הייא כוונת לפסוק די קאל (וראיתם אותו וכ״ו) ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים״, לומר על ידי די תכונו תפכרו למצות, ינחסאב עליכום כאלו עשיתם כל מצותי, ועל ידי כן תכונו קדושים.

ובספרי גם כן דרשו מן האד לפסוק באיין זכירת ציצית נחשב למעשה ומוסיף קדושה לישראל וזה לשונו: ״למען תזכרו ועשיתם — לעשות זכרון במעשה; והייתם קדושים — זו קדושת ציצית, או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות, אמור הא מה אני מקיים והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוסיף קדושה לישראל ע״כ [עד כאן] לשונו״.

ובענין תפילין גם כן מצינו שהוא מוסיף קדושה לישראל, שבשבילו השכינה שורה על כל אחד מישראל, פחאל די דרשו פמדרש הנעלם על פסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. דהיינו מקדש הווא תפילין, ובשבילו ושכנתי בתוכם. ועלא האדסי ודאי קאלו פלגמרה ״תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים״, לאיין בשביל די שכינה שורה עלינו צריך לגוף דייאלנא יכון נקי, משום ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״. ועוד מצינו שעל ידי תפילין זכו ישראל ליכנס לארץ, פחאל די דרשו רבותינו ז״ל במסכת בכורות, וזה לשונם: ״והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר״, לאיין חנא ענדנא תפילין חובת הגוף הם, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם כן עלאס עלקתהום תורה פביאת הארץ, וואזבו פלגמרה: ״עשו מציה זו שבשבילה תכנסו לארץ״.

והואיל וזברנא שתי מצות אלו גדולים בענייניהם ודאי ראוי לשמוח בהם יותר ממצות התורה. וכן מצינו לחכמי הגמרא שהיו שמחים במצוה זו; פחאל די קאלו פמסכת ברכות וזה לשונם: ״אביי הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דקא בדח טובא, אמר ליה יגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי וירא, חזייה דקא ברח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר, בכל עצב יהיה מותר, אמר ליה תפילין קא מנחנא״. ויש לדקדק פהאד למאמר; ראשונה, עלאס רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר; ועוד אס מן אוזאב כא יוואזבו רבא ורבי זירא, תפילין קא מנחנא, וכי די ילבש תפילין יחאייד מורא שמים מעליה ח"ו [ושלום]!

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר