המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

מויאל לא חשש להתעמת עם השלטון הטורקי וככל הנראה הניח כי ה״בקשיש״ הכול יכול יפתור כל בעיה. כאשר הביל״ויים בגדרה נעזבו כמעט לנפשם ו/או סבלו מתגרת יד השכנים הערבים והשלטון הטורקי, נחלץ מויאל לעזרתם פעם אחר פעם והגן עליהם. הוא הנחה אותם להתחיל מיד בבנייה ללא רישיון, והודיע להם שלא יחששו: בתוצאות יישא הוא עצמו. משני מכתבים שכתב ק״ז ויסוצקי לפינסקר אפשר ללמוד איך נוצרה בעיית אישורי הבנייה בגדרה, וכיצד גויס מויאל לסייע בפתרון הבעיה: ״ציוותי להקים בגדרה חמשה בתי עץ שכבר הכינם החרש… אבל כאשר החלו להביא את העצים לגדרה ולסדרם לבניין, קמו בני הכפר [קטרה] ובראשם השיח׳ שלהם ולא נתנו אותם לבנות, באמרם כי דרושה לזה תעודה מיוחדת מהרשות שבעיר עזה, כי גדרה נחשבת על מחוז עזה, ואילו היה ה׳ פינס פה, אזי היה גומר עמם בלי ספק, כי בודאי נמצאו בידו הכתבים והרישיון לבניין. אבל לאשר איננו פה כי זה כארבעה עשר יום שבתו בצפת, לכן ביקשתי את הגביר סי׳ אברהם מויאל נ״י, כי ישתדל בזה להשקיט את בני הכפר ולהשיג רצונם בזה. וה׳ מויאל הבטיח אותי כי ייסע שמה למען הרגיע את דעת בני הכפר, ואקווה כי אי״ה לא יהי עמלי בזה לריק״.

בשלב זה חשבו עוד ויסוצקי ומויאל שרישיון הבנייה אכן קיים אצל פינס, ולכן המתינו לשובו: ״על אודות גדרה דיברתי עוד הפעם עם הגביר הנכבד ה׳ מויאל והתייעצתי עמו, ואחרי החקירה והעיון בעניין זה, נגמר בינינו שלא לעשות מאומה עד עת בא הרי״מ פינס מצפת, אשר לפי דבריו יש לו כתבי רישיון על בנין בתים. ומוטב להמתין עוד אילו ימים, מאשר נתחיל ואחרי כן נאלץ חס ושלום לפסוק, פן תצא מזה רעה רבה לכלל הישוב, אם הערביים תושבי המקום ירימו ראש״.

דברים דומים עולים גם ממכתבו של ויסוצקי לפינסקר – טרם עזיבתו את הארץ – שבו הוא מספר את קורות רישיון הבנייה בגדרה, הגילוי שהרישיון שבידי פינם כבר אינו תקף והתגייסותו של מויאל לעזרה.

מכאן ואילך הלכו העניינים והסתבכו. במכתבו האחרון מהארץ דיווח ויסוצקי לפינסקר כי הורה למנשה מאירוביץ׳ מראשון־לציון להביא את הקרשים לגדרה כדי להקים חמישה צריפים, אלא שאז שוב התייצבו אנשי קטרה ומנעו את הדבר: ״[הם] לא יניחו להקים את הבתים עד אשר נביא להם הרישיון מהממשלה! אנכי חיכיתי פה ביפו לביאת הרב פינס מצפת, ועל הרישיון הנמצא בידו, ואחרי אשר שב מדרכו הנה היה הרישיון בירושלים. עברו שנית חמשה ימים עד כי השיג הרישיון ובבואו – ראיתי כי כתוב הוא על שם פוליבר המוכר וכבר עברה שנה מיום הנתנו, והחוק הוא כי כעבור שנה עבר זמנו אם לא השתמשו עד זר בכתב לבנות במשך ההוא״.

ויסוצקי פנה שוב למויאל, וזה הבטיחו לפעול אצל הרשות. הוא הביע את ביטחונו כי ״רק ה' מויאל נ״י הוא המוכשר וההגון למשמרתו… ומובטחני כי הגביר הנ״ל יביא את הכל בסדר־ב נכונים״.

פינס נעלב מכך שלכאורה לא פעל נכון בעניין הרישיון, ושלח הבהרה להצבי, שם הכחיש את הטענות נגדו והביע תמיהה מדוע גויס מויאל ״להציל את המצב״. חובבי ציון במזרח אירופה, שראו עצמם אחראים לגורל המושבות שאינן תחת חסות הברון. נפגעו אף הם – מהתנהגותו של פינס. שפ״ר(ש״פ רבינוביך, מזכיר חו״צ) כתב, בהתייחסו לתסבוכת שיצר פינס ושמויאל סייע להיחלץ ממנה: ״גם בזה הוליך אותנו פינס שולל. הבטיחנו שיש בידו רישיון על בנין בתים… וגם המכשלה הזאת בדבר הרישיון הסיר מויאל אחרי רוב עמל ויגיעה״. נראה שביטול עסקת בתי העץ, עם היוודע הידיעה שאין רישיון בר תוקף, הותירה חוב לבעל העצים. מויאל שילם חלקו של החוב, ועל החלק הנותר נתבע פינס למשפט אך יצא זכאי.

בסיכום פועלו של מויאל לאחר כמה חודשי פעילות כתבו אנשי ועד המשנה של אגודת ״מזכרת משה״ בוורשה על תרומתו בגדרה: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים. נשים נא עין על מפעלותיו בהעת הקצרה, מראשית מנחם אב שנה עברה עד חצי תשרי שנה זו(קצה הגבול לידיעותינו הברורות מארץ הקודש)… בגדרה התנחלו הביל״ויים ועוד איזה משפחות. דבר הבניין לא היה יכול לצאת לפועל עתה מטעם האמור למעלה, אך כל הנחוץ להשגת הרישיון מהמושל בעזה, אשר בפלך הזה נמצא המושב, נעשה… הביל״ויים והמשפחות היושבות בגדרה נגשו אל עבודתם בחשק נמרץ ובלב מלא תקווה אל ימים טובים ותודה לחובבי ציון מחזיקיהם ומעודדיהם״. להבנת מקומו המשמעותי של מויאל בהקמת גדרה ובתהליך הישרדותה ראוי להביא את הסיפור הבא, כפי שסיפרו מויאל בעצמו במכתב לפינסקר. ממנו אפשר ללמוד שמויאל גייס לעזרתו ולעזרת הגדרתים כל סיוע אפשרי, לרבות זה של הקונסול הצרפתי בירושלים, בהיותו נתין צרפת.

וכך כתב: ״והנה כבר הודעתי לכבודו, כי אנכי צוויתי להביל״ויים לחפור רפת באדמה ולכסהו מחציו ולמעלה בקרשים [תחליף להקמת מבנה, שנאסר על ידי הטורקים], אבל רק נחפרה החפירה ובני הכפר קטרה הודיעו הדבר להממשלה, ויבואו אנשי חיל ובני הכפר עזרו על ידם ויסתמוה. הביל״ויים באו אלי ודמעתם על לחי, ויספרו לי במר נפשם את הרעה שנהייתה. ה׳ יודע עד עד כמה נשבר לבי בקרבי, הייתי כגבר אין איל [כוח]. אבל בכל זאת תמכתי את רוחם ואמצתי את לבבם, כי אם ירצה השם יבואו ימים יותר טובים מאלה. [עוד] ספרו לי הביל״ויים, כי בני הכפר מתהללים אשר יהרסו את הרפת הקטן שבנו עוד בשנה העברה עבור החמור ואת כלוב העופות והתנור. אנכי צוויתי עליהם כי יעמדו על נפשם, ואם יבואו בני הכפר להרוס את כל אלה אז יתייצבו לנגדם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ביני וביני, עוד בטרם הגיעתני ההרשאה, קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט [הקונסוליה] הצרפתית(שאני חוסה בצילה), ׳כי אנכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזו חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם. אנכי הוספתי לאמור בכתב הקבלה הזאת – ׳לא אקבל עלי אחריות תוצאות הדברים האלה, ואדמה כי המושל בעזה ינחם באחריתו עבור תתו יד לרוצחים פראים באלה. דברי אלה שהוגשו להמושל מעזה על־ידי הקונזולאט הצרפתית עשו רושם בלבבו, יימהר לתת צו להגויים, כי יחדלו להרע. אבל עוד בטרם השיגם הפקודה הזאת התאספו בני הכפר [קטרה] והשיח׳ בראשם, ויבואו להרוס את הדברים הנזכרים. הביל״ויים התייצבו למולם, ועל פי מקרה היה אז שם סוחר מוסלמי אחד ממכירי אבא, נאזשיב שמו, ויעד גם הוא בהגויים כי לא יתגרו ברעה. ובכן הלכו להם ולא הרסו. גויי הכפר, כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו', החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים, יען כבר קניתי עבורם איזה סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים?… ביני ביני פעלתי אצל כפר בית- שיד [כנראה באשיט], הרחוקה מגדרה כחצי שעה, כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית-שיד. ביום א׳ שבוע זה צוויתי על הביל״ויים כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה, ארכו עשרים מעטער ורחבו חמשה, ויכסוהו מחציו ולמעלה בקרשים ורעפים, וברוך השם כי תמול נגמר עשיית הרפת״.

מעורבותו של מויאל בגדרה הביאה תלונה מצד הפאשא של ירושלים, שנמסרה לקונסול הצרפתי, שתחת חסותו פעל כידוע, בהיותו נתין צרפתי. בהמשך מכתבו סיפר מויאל כי ־תייצב אצלו ביפו סגן הקונסול הצרפתי בעזה – שהרי גדרה הייתה שייכת לנפת עזה –ודיווח לו כי בקונסוליה בירושלים התקבלה תלונה נגד ״אחד מחוסי צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רישיון על זה״.

״הבשורה הזאת שמחה את רוחי״ – המשיך מויאל במכתבו, והסביר כי מן המידע שהגיע מירושלים הבין כי מושל ירושלים נבהל מהעימות הצפוי עם הקונסול הצרפתי, בגלל ניסיונו ״להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי למען יצדק. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: 'הן, בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה, אשר יושביה הם חמשה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים ובתים, וכאשר יש לי רישיון על בנין בתים שם (כוונתי בזה על הרישיון שהשיג ה׳ פוליבר המוכר), ובכוח הרישיון הזה חפצתי על־כל-פנים לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר, עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי שם אפילו אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הקונסול, כי ישתדל לבקש מהפחה רישיון חדש – אם הרישיון הראשון לא יועיל – על בנין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות. וגם הקונסול מעזה העיד על דברי. ונראה מה יולד״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 74

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר