את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

רצוננו ללמוד ב״אליאנס״ היה מנוגד בתכלית לרצון הורינו. הרבנים עצמם היו נגד ״אליאנס״, וגרסו כי זה חושף אותנו לתרבות רעה. תשאלו, לטענתם, התלמידים ב״אליאנס״ נהיים כמו גויים גמורים. מתלבשים כמו גויים (הכוונה לצרפתים), מזלזלים בתפילה, יוצאים בשבת לקולנוע והולכים לבריכה הציבורית. ולמעשה: מזלזלים בדת! לכן הם לא רצו שהילדים ילכו ל״אליאנס״. האם זה נכון? ודאי! ואולם, גם אלה שלא הלכו ל״אליאנס״ – כשגדלו, עשו את אותם הדברים. הם לא ראו בזה חילול שבת, כך הם טענו.

ישנו סיפור הממחיש כביכול, איך למדו(או נכון יותר לומר ״לא למדו״) יהדות ב״אליאנס״. מספרים שפעם בא מפקח על לימודי היהדות לבית הספר ״אליאנס״, כדי לבחון איך לומדים יהדות. המפקח נכנס לאחת הכיתות ושאל את אחד התלמידים: ״מי שבר את הלוחות?״ (בצרפתית לוחות אומרים Les Tables, שפירושו גם שולחנות). התלמיד התחיל לבכות וטען שהוא לא שבר את הלוחות! המפקח פנה בכעס למורה, ״ככה לומדים אצלכם?״ המורה ענה לו שתלמיד זה הוא תלמיד טוב ואינו משקר אף פעם. אם הוא אומר שהוא לא שבר את הלוחות, צריך להאמין לו. המפקח יצא בכעס, הלך למשרד המנהל וסיפר לו מה שקרה בכיתה. המנהל ענה לו: ״אדוני המפקח, אני מוכן לשלם בשביל הלוחות האלה ונגמור עם העניין…״. בכך לא תם העניין. התלמיד חזר לביתו בוכה, וסיפר לאמו שהמפקח האשים אותו בכך שהוא שבר את הלוחות. אמא שלו החלה לצעוק בכל גרונה: ״כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוע בדברים שאינם שלך!״ כלומר, לא רק התלמיד היה זה שלא ידע מה פירושה של המילה Les Tables בהקשרה התנכ״י – אלא אף הדרג המנהלי הממונה עליו, ואף אמו לא ירדה לשורש העניין. החל מאבק עם ההורים שנגמר בניצחוננו, שהרי ההורים לא יכלו לנו – היינו בורחים מ״אם- הבנים״, כאשר הכריחו אותנו ללכת לשם. מאבק זה נמשך זמן רב. היינו בורחים ומקבלים מכות ושוב בורחים ומקבלים מכות ולבסוף מגיעים ל״אליאנס״. כמובן מבטיחים שנמשיך ללכת ל״אם־הבנים״, כשיוצאים מוקדם מ״אליאנס״ והולכים לכיתות מתקדמות ב״אם־הבנים״, וממשיכים ללמוד. ממשיכים להיות יהודים טובים. הולכים לתפילה יום יום ובשבת. העיקר שקודם כל נלך ל״אליאנס״. מה עם קולנוע? היו שקנו את הכרטיסים ביום שישי להצגה בשבת, וכן כרטיסים לבריכה, אבל אנחנו לא עשינו את זה. מתי נלך?

אנחנו ב״שחרית״ עד הצהריים. אחרי הארוחה הדשנה, השירה, השמחה וההתלהבות מכל זה, היינו נחים. אחרי זה קמנו והלכנו למנחה ולסעודה שלישית. עד שהגענו ל״הבדלה״ השבת נגמרה. אין זמן להבלי העולם הזה! בשבילנו השבת חשובה יותר כדי לרענן את הנשמה, לחזק את כוחותינו הרוחניים וללמוד דברי תורה. אז איך האחרים הלכו לבריכה בבוקר? הם קמו לשחרית מוקדמת. ככה גמרו מוקדם לפני שהתחלנו בשעה הרגילה.

הסביבה הטבעית משכה את לבנו, עיצבה את אופיינו וגם סיפקה לנו מזון שלא היה מצוי בשפע בבית. אף פעם לא היינו רעבים כי תמיד אכלנו ירקות ופירות מן השדות ומן הבוסתנים שבהם נתברכה ספרו. ביערות סביב העיר היו מעיינות מים מפעפעים ומפכים ברשרוש קל מתוך האדמה. היינו מתכופפים על ברכינו ושתינו ישר מן המעיין לפינו. המים היו טעימים כל כך שלפעמים שתיתי ושתיתי עד שכרסי התנפחה. מזג האוויר היה נוח מאוד. כאמור, ספרו הייתה ידועה כעיר נופש. משפחות רבות הגיעו מערים אחרות על מנת לברוח מהקיץ הלוהט שבמקומם. היו לנו קרובים שגרו בעיר החדשה, בבית מרווח עם גינה יפה. לפעמים הלכנו אליהם לביקור ונהניתי כל כך להיות בגינה שלהם, שהייתה מלאה עצי פרי. לשם לא התגנבנו לקטוף פירות כי בעלי הבית העניקו לנו מפרי גנם בשפע. בקיץ שפרה עלינו נחלתנו. נהנינו מהחופש ונתנו דרור לרגלינו, שנשאו אותנו אל מחוץ לעיר כרגיל. לישיבה הלכנו רק בערב. אהבנו להשתכשך במימיהם הצוננים של הנהרות והנחלים שהיו בשפע מסביב לעיר. כשהייתי בגפי, הייתי מטפס על אחד מעצי האלון הגבוהים, מתיישב על ענף נוח ונהנה מהטבע סביבי. אהבתי את ריח העצים שבישם את האוויר. יכולתי לזהות כל עץ בעיניים סגורות – רק על פי ריחו. לכל אחד היה ריח מיוחד. אהבתי את העצים, כי שם אף אחד לא הפריע לי ולא נשקפה לי כל סכנה. יכולתי לשבת בלי שום דאגה. לפעמים אכלתי שם את הפירות שקטפתי ואשר רחצתי בנחל. לשבת על ענף עץ גבוה הייתה מעלה גדולה, בדומה לאדם הרואה ואינו נראה. לא היה כלל משעמם לשבת למעלה ולראות אנשים עוברי אורח. לא היו דרכים או שבילים, אבל האנשים שרצו לקצר את הדרך חצו את היער הזה לכל מיני כיוונים בין העצים. לפעמים הם היו ממש תחתיך, מבלי שיחשדו אף פעם שמישהו רואה אותם מלמעלה. זה הסב לי הרגשת ביטחון. ביטחון היה חשוב מאוד בחיים שלנו. היינו צריכים להיות תמיד ערים וזריזים למתרחש סביבנו, בפרט אם היינו לבד. כשהרחנו סכנה בזכות החוש החד שלנו, לא פעם נמלטנו ממארב שהגויים פרשו לרגלינו. ממש כמו ציפורים וכמאמר הכתוב: ״הפח נשבר ואנחנו נמלטנו״. כאשר ערבים היו רודפים אחריי, הייתי רץ עד שנעלמתי מעיניהם ואז טיפסתי מהר על אחד העצים. זה הציל אותי לא פעם. אני זוכר שפעם, כאשר שני פרחחים רדפו אותי, הם עמדו תחת העץ שעליו ישבתי, השתגעו ולא ידעו איך נעלמתי. חיפשו וחיפשו ולא מצאו, ואני מלמעלה שומע, רואה את מעשיהם ומחייך להנאתי. בסופו של דבר התייאשו והלכו. נכון שהייתי קל ברגליי כמו רוב ילדי ספרו, ולפני שעליתי על העץ דאגתי שהמרחק בינינו יהיה גדול. זה חשוב מאוד! הרי אי אפשר להיעלם סתם כך. לכן לא חשדו שהייתי ממש על ראשם.

אגיד לכם, גם אם הרימו ראשם לא היו רואים אותי, כי הייתי מטפס עד לצמרת, ככה שיתר הענפים הנמוכים הסתירו אותי. מדובר בעץ אלון עתיק וגבוה מאוד. אהבתי ציפורים והרגשתי קרבה מיוחדת אליהן. ביושבי על העץ, הן היו ממש סביבי. קינאתי בכנפיהן וביכולתן לעוף. מי ייתן לי איבר כיונה והייתי עף לירושלים מחוז תקוותנו וערש מולדתנו. למדתי לחקות את צפצופן ויכולתי לזהות כל ציפור, לפי הזמרה המיוחדת שלה. נהניתי מאוד לעקוב אחר כשרונן הטבעי לבנות קן לגוזליהן. הייתי מלא התפעלות. ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״. מהציפורים אפשר ללמוד סבלנות ויכולת ביצוע נפלאה. הנה הקן נבנה לאט לאט, הציפור החלה להטיל ביצים ויום אחד פתאום מופיע גוזל ועוד אחד. עם כל רשרוש קטן ששמעו ליד הקן, היו פותחות את מקורן לכל רוחבו. לפעמים הייתי מאכיל אותן פירורי פירות ממה שאכלתי, וגם הציפור האם הייתה אוכלת מידי. איזו הנאה לראות את זה. הן לא פחדו כלל. הגוזל שבקע מהביצה היה מונע מהחלש שיצא יום או יומיים אחריו מלאכול, ולפעמים אף היה דוחף אותו מהקן. ממזר קטן! לפעמים הייתי מרים את הגוזל שנפל על העלים של העץ, מחזירו לקן ומאכילו. הייתי מרים גם את קצות הקן כך שהחזק לא יוכל לדחוף את החלש החוצה. מפליא היה לראות את החכמה הטבעית של הגוזלים. הם לא היו מלכלכים בתוך הקן, אלא מטילים את צרכיהם מעל דפנות הקן החוצה! מעניין מאוד! אהבתי לראות איך הדוכיפת בונה את הקן שלה בתוך חור בגזע העץ. הצבעים שלה יפים היו וציצת נוצות המעטרת את ראשה, הוסיפה לה חן, כמו כתר על ראשה. פעמים רבות ישבנו ארבעתנו על ענפי עץ גבוה ועסקנו בדברי תורה ופרשנות על מה שלמדנו. כשגדלתי היה לי כלוב גדול עם חוחיות וירקונים. החוחיות היו חמודות, אבל רק הזכר היה שר ובעל צבעים יפים. כל יום הייתי סוגר את הדלת של החדר ואת החלונות, ומשחרר אותן שיעופו וירגישו חופשיות. הייתי שם להן צלחת עמוקה עם מים והן היו נכנסות לצלחת להשתכשך במים. אחר כך ניקו את נוצותיהן. העניין הזה עם הציפורים נשאר אתי לאורך כל חיי. מאוחר יותר היו לי גם קנרים. אמנים בחסד עליון ושירתן ערבה לאוזן. לאורך חיי חלמתי תמיד שאני עף, עף, ולפעמים מתעורר מחלום בלהות כשאני נתפס בסערה או בכוחות חזקים. הייתי נועז ועף גבוה מעל הרים ועמקים, צולל לתהום ועוד פעם מתרומם ורואה. לפעמים מאבד את דרכי ולפתע מתעורר. היה לי אוסף של תמונות ציפורים שערכתי וסידרתי במחברותיי. בזמן האחרון אני עף פחות בחלומותיי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 46

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר