ארכיון חודשי: אוגוסט 2020


את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

רצוננו ללמוד ב״אליאנס״ היה מנוגד בתכלית לרצון הורינו. הרבנים עצמם היו נגד ״אליאנס״, וגרסו כי זה חושף אותנו לתרבות רעה. תשאלו, לטענתם, התלמידים ב״אליאנס״ נהיים כמו גויים גמורים. מתלבשים כמו גויים (הכוונה לצרפתים), מזלזלים בתפילה, יוצאים בשבת לקולנוע והולכים לבריכה הציבורית. ולמעשה: מזלזלים בדת! לכן הם לא רצו שהילדים ילכו ל״אליאנס״. האם זה נכון? ודאי! ואולם, גם אלה שלא הלכו ל״אליאנס״ – כשגדלו, עשו את אותם הדברים. הם לא ראו בזה חילול שבת, כך הם טענו.

ישנו סיפור הממחיש כביכול, איך למדו(או נכון יותר לומר ״לא למדו״) יהדות ב״אליאנס״. מספרים שפעם בא מפקח על לימודי היהדות לבית הספר ״אליאנס״, כדי לבחון איך לומדים יהדות. המפקח נכנס לאחת הכיתות ושאל את אחד התלמידים: ״מי שבר את הלוחות?״ (בצרפתית לוחות אומרים Les Tables, שפירושו גם שולחנות). התלמיד התחיל לבכות וטען שהוא לא שבר את הלוחות! המפקח פנה בכעס למורה, ״ככה לומדים אצלכם?״ המורה ענה לו שתלמיד זה הוא תלמיד טוב ואינו משקר אף פעם. אם הוא אומר שהוא לא שבר את הלוחות, צריך להאמין לו. המפקח יצא בכעס, הלך למשרד המנהל וסיפר לו מה שקרה בכיתה. המנהל ענה לו: ״אדוני המפקח, אני מוכן לשלם בשביל הלוחות האלה ונגמור עם העניין…״. בכך לא תם העניין. התלמיד חזר לביתו בוכה, וסיפר לאמו שהמפקח האשים אותו בכך שהוא שבר את הלוחות. אמא שלו החלה לצעוק בכל גרונה: ״כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוע בדברים שאינם שלך!״ כלומר, לא רק התלמיד היה זה שלא ידע מה פירושה של המילה Les Tables בהקשרה התנכ״י – אלא אף הדרג המנהלי הממונה עליו, ואף אמו לא ירדה לשורש העניין. החל מאבק עם ההורים שנגמר בניצחוננו, שהרי ההורים לא יכלו לנו – היינו בורחים מ״אם- הבנים״, כאשר הכריחו אותנו ללכת לשם. מאבק זה נמשך זמן רב. היינו בורחים ומקבלים מכות ושוב בורחים ומקבלים מכות ולבסוף מגיעים ל״אליאנס״. כמובן מבטיחים שנמשיך ללכת ל״אם־הבנים״, כשיוצאים מוקדם מ״אליאנס״ והולכים לכיתות מתקדמות ב״אם־הבנים״, וממשיכים ללמוד. ממשיכים להיות יהודים טובים. הולכים לתפילה יום יום ובשבת. העיקר שקודם כל נלך ל״אליאנס״. מה עם קולנוע? היו שקנו את הכרטיסים ביום שישי להצגה בשבת, וכן כרטיסים לבריכה, אבל אנחנו לא עשינו את זה. מתי נלך?

אנחנו ב״שחרית״ עד הצהריים. אחרי הארוחה הדשנה, השירה, השמחה וההתלהבות מכל זה, היינו נחים. אחרי זה קמנו והלכנו למנחה ולסעודה שלישית. עד שהגענו ל״הבדלה״ השבת נגמרה. אין זמן להבלי העולם הזה! בשבילנו השבת חשובה יותר כדי לרענן את הנשמה, לחזק את כוחותינו הרוחניים וללמוד דברי תורה. אז איך האחרים הלכו לבריכה בבוקר? הם קמו לשחרית מוקדמת. ככה גמרו מוקדם לפני שהתחלנו בשעה הרגילה.

הסביבה הטבעית משכה את לבנו, עיצבה את אופיינו וגם סיפקה לנו מזון שלא היה מצוי בשפע בבית. אף פעם לא היינו רעבים כי תמיד אכלנו ירקות ופירות מן השדות ומן הבוסתנים שבהם נתברכה ספרו. ביערות סביב העיר היו מעיינות מים מפעפעים ומפכים ברשרוש קל מתוך האדמה. היינו מתכופפים על ברכינו ושתינו ישר מן המעיין לפינו. המים היו טעימים כל כך שלפעמים שתיתי ושתיתי עד שכרסי התנפחה. מזג האוויר היה נוח מאוד. כאמור, ספרו הייתה ידועה כעיר נופש. משפחות רבות הגיעו מערים אחרות על מנת לברוח מהקיץ הלוהט שבמקומם. היו לנו קרובים שגרו בעיר החדשה, בבית מרווח עם גינה יפה. לפעמים הלכנו אליהם לביקור ונהניתי כל כך להיות בגינה שלהם, שהייתה מלאה עצי פרי. לשם לא התגנבנו לקטוף פירות כי בעלי הבית העניקו לנו מפרי גנם בשפע. בקיץ שפרה עלינו נחלתנו. נהנינו מהחופש ונתנו דרור לרגלינו, שנשאו אותנו אל מחוץ לעיר כרגיל. לישיבה הלכנו רק בערב. אהבנו להשתכשך במימיהם הצוננים של הנהרות והנחלים שהיו בשפע מסביב לעיר. כשהייתי בגפי, הייתי מטפס על אחד מעצי האלון הגבוהים, מתיישב על ענף נוח ונהנה מהטבע סביבי. אהבתי את ריח העצים שבישם את האוויר. יכולתי לזהות כל עץ בעיניים סגורות – רק על פי ריחו. לכל אחד היה ריח מיוחד. אהבתי את העצים, כי שם אף אחד לא הפריע לי ולא נשקפה לי כל סכנה. יכולתי לשבת בלי שום דאגה. לפעמים אכלתי שם את הפירות שקטפתי ואשר רחצתי בנחל. לשבת על ענף עץ גבוה הייתה מעלה גדולה, בדומה לאדם הרואה ואינו נראה. לא היה כלל משעמם לשבת למעלה ולראות אנשים עוברי אורח. לא היו דרכים או שבילים, אבל האנשים שרצו לקצר את הדרך חצו את היער הזה לכל מיני כיוונים בין העצים. לפעמים הם היו ממש תחתיך, מבלי שיחשדו אף פעם שמישהו רואה אותם מלמעלה. זה הסב לי הרגשת ביטחון. ביטחון היה חשוב מאוד בחיים שלנו. היינו צריכים להיות תמיד ערים וזריזים למתרחש סביבנו, בפרט אם היינו לבד. כשהרחנו סכנה בזכות החוש החד שלנו, לא פעם נמלטנו ממארב שהגויים פרשו לרגלינו. ממש כמו ציפורים וכמאמר הכתוב: ״הפח נשבר ואנחנו נמלטנו״. כאשר ערבים היו רודפים אחריי, הייתי רץ עד שנעלמתי מעיניהם ואז טיפסתי מהר על אחד העצים. זה הציל אותי לא פעם. אני זוכר שפעם, כאשר שני פרחחים רדפו אותי, הם עמדו תחת העץ שעליו ישבתי, השתגעו ולא ידעו איך נעלמתי. חיפשו וחיפשו ולא מצאו, ואני מלמעלה שומע, רואה את מעשיהם ומחייך להנאתי. בסופו של דבר התייאשו והלכו. נכון שהייתי קל ברגליי כמו רוב ילדי ספרו, ולפני שעליתי על העץ דאגתי שהמרחק בינינו יהיה גדול. זה חשוב מאוד! הרי אי אפשר להיעלם סתם כך. לכן לא חשדו שהייתי ממש על ראשם.

אגיד לכם, גם אם הרימו ראשם לא היו רואים אותי, כי הייתי מטפס עד לצמרת, ככה שיתר הענפים הנמוכים הסתירו אותי. מדובר בעץ אלון עתיק וגבוה מאוד. אהבתי ציפורים והרגשתי קרבה מיוחדת אליהן. ביושבי על העץ, הן היו ממש סביבי. קינאתי בכנפיהן וביכולתן לעוף. מי ייתן לי איבר כיונה והייתי עף לירושלים מחוז תקוותנו וערש מולדתנו. למדתי לחקות את צפצופן ויכולתי לזהות כל ציפור, לפי הזמרה המיוחדת שלה. נהניתי מאוד לעקוב אחר כשרונן הטבעי לבנות קן לגוזליהן. הייתי מלא התפעלות. ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״. מהציפורים אפשר ללמוד סבלנות ויכולת ביצוע נפלאה. הנה הקן נבנה לאט לאט, הציפור החלה להטיל ביצים ויום אחד פתאום מופיע גוזל ועוד אחד. עם כל רשרוש קטן ששמעו ליד הקן, היו פותחות את מקורן לכל רוחבו. לפעמים הייתי מאכיל אותן פירורי פירות ממה שאכלתי, וגם הציפור האם הייתה אוכלת מידי. איזו הנאה לראות את זה. הן לא פחדו כלל. הגוזל שבקע מהביצה היה מונע מהחלש שיצא יום או יומיים אחריו מלאכול, ולפעמים אף היה דוחף אותו מהקן. ממזר קטן! לפעמים הייתי מרים את הגוזל שנפל על העלים של העץ, מחזירו לקן ומאכילו. הייתי מרים גם את קצות הקן כך שהחזק לא יוכל לדחוף את החלש החוצה. מפליא היה לראות את החכמה הטבעית של הגוזלים. הם לא היו מלכלכים בתוך הקן, אלא מטילים את צרכיהם מעל דפנות הקן החוצה! מעניין מאוד! אהבתי לראות איך הדוכיפת בונה את הקן שלה בתוך חור בגזע העץ. הצבעים שלה יפים היו וציצת נוצות המעטרת את ראשה, הוסיפה לה חן, כמו כתר על ראשה. פעמים רבות ישבנו ארבעתנו על ענפי עץ גבוה ועסקנו בדברי תורה ופרשנות על מה שלמדנו. כשגדלתי היה לי כלוב גדול עם חוחיות וירקונים. החוחיות היו חמודות, אבל רק הזכר היה שר ובעל צבעים יפים. כל יום הייתי סוגר את הדלת של החדר ואת החלונות, ומשחרר אותן שיעופו וירגישו חופשיות. הייתי שם להן צלחת עמוקה עם מים והן היו נכנסות לצלחת להשתכשך במים. אחר כך ניקו את נוצותיהן. העניין הזה עם הציפורים נשאר אתי לאורך כל חיי. מאוחר יותר היו לי גם קנרים. אמנים בחסד עליון ושירתן ערבה לאוזן. לאורך חיי חלמתי תמיד שאני עף, עף, ולפעמים מתעורר מחלום בלהות כשאני נתפס בסערה או בכוחות חזקים. הייתי נועז ועף גבוה מעל הרים ועמקים, צולל לתהום ועוד פעם מתרומם ורואה. לפעמים מאבד את דרכי ולפתע מתעורר. היה לי אוסף של תמונות ציפורים שערכתי וסידרתי במחברותיי. בזמן האחרון אני עף פחות בחלומותיי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 46

שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו

זהו השיר בו מוזכרים הכי הרבה קדושים. שש מחרוזות מתחילות בפניה "הו״. שתיים מהן מוסבות לאלוקים וארבע לאחים או לידידים. פניה זו מיועדת לבטא ולהדגיש את מעורבותו של הפייטן בקבוצה הסובבת אותו. אין אנו יודעים מי היה המחבר של שיר זה. מכל מקום אם כל הבתים חוברו באותו זמן, איזכירו של הקדוש ר׳ אברהם מול אנס רומז על מועד חיבורו בראשית שנות הארבעים של המאה הנוכחית. אף על פי שהסגנון הוא אחיד ונראה שהשיר כולו הוא יצירה של משורר עממי אלמוני, אין זה מן הנמנע שבתים נוספו כאשר כל בית מוקדש לקדוש מסויים. המנגינה המלווה את השיר היא קצבית וסוחפת, עדות שתרמו להפצתו הרבה של השיר.

שאלה פתוחה היא אם יש משמעות מיוחדת למספר שלוש עשרה של המחרוזות כמספר עצמאי־נוסחאי או כצירוף מקובל של שנים עשר ועוד אחד.

להלן פיוט כללי נוסף המזכיר הרבה קדושים שנכתב על ידי חיים בן מסעוד סויסא והופיע בחוברת ״שמחה וששון״ עמי 56—57 :

״אל אדיר נאזר בגבורה יוציא את עמו לאורה, זכות הצדיק הנורא הרב יעקב אביחצירא     רבנן.

נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומו זכות הרב שלמה בן לחנס שמו נקרא             רבנן.

יחיד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל, זכות הרב אנקאווא הקדוש ר׳ רפאל              רבנן

חוס וחמול על עמך ישראל, אנא האל החשה ועשה למען שמך, זכות הרב דוד ומשה        רבנן

יחיד הקדוש הנאדר, קרב זמן התחיה, זכות הנקרא לכדר, הרב רבי יחייא           רבנן

יה גדול עצה, אל ברוך, זכנו ליום שכלו ארוך, זכות הרב דוד בן ברוך, הכהן שמו נקרא   רבנן

מרום קדוש ונורא, מזולל יוציא יקר, מציל עמו מכל צרה, זכות הרב דוד אלשקר            רבע

הר גבוה רם ועל, הוקם עליו ממעל, רבי מאיר הוא בעל אתייא ותמהייא      אעברה

נתן לנו סוד תורה, על יד משח מאירה, ורשב״י גלה אורה, וחבריו עשרה רבנו

גאון בבני עליה, הרב הכהן חנניה, עם רב יצחק דילויה, אבן פטדה מאירה      רבנן

יה בל ינום, נעלה, חילי ואדיר אוני, כל חוסי בך אשריהו, האומר אתה עזרי אודה לאל בשירה, בקול נעים וזמרה, אשר נתן התורה, לאומה הטהורה.

 

. פיוט על רבי חיים פינטו

הערת המחבר: הפיוט מופיע על דף בודד ויקר המציאות. על דף זה מופיע בצד אחד השיר העברי ובצד השני הוא כתוב באותיות לועזיות. באמצע הדף מופיעה תמונתו של ר׳ חיים פינטו הקטן. שם הצלם מוזכר והוא יצחק אדרעי, תוך ציון שאסור לעשות רפרודוקציות של התמונה. ניתנים שלושת התאריכים של ההילולות של ר׳ חיים פינטו הגדול (כ״ו באלול), בנו ר׳ יהודה פינטו (י״ז באב) ונכדו ר׳ חיים פינטו הקטן (ט״ז חשון). מתחת לתמונה מופיע השם ניסים (=חיים) פינטו עם כתובתו בקזבלנקה, זהו כנראה המחבר. [שיר זה נתחבר ע״י ר״ח פינטו וסימנו אני חיים חזק, נדפס בשלמותו במרבית קובצי השירה המארוקאית, ראה: שיר ידידות מהד׳ לוגאסי, ירושלים תש״מ, עמי ריח. ע״ה מ. עמאר, העורך].

״ארוממך האל אלהי ישראל המציל הגואל מדחי את רגלי

נבהלתי מיראה מצור גאה גאה נעניתי כי אמרתי מטה רגלי

ידך עשוני והם יכוננוני ה׳ חנני והיה נא עוזר לי

ה׳ מלאך מחיבה אומתך הקריבה אודך ואבקש אותך לרגלי

שמע קול שירי לפאנך (=לפניך) סתרי אתה תאיר נרי וגואלי

מול קדשו אתחנן בשלי אתלתן בביתו אשתונן והיסיר כל חולי

חאליתי (= חליתי) זה כמה זך ישו׳ באימה קולי תשמע למה עזבתי אלי"

 

  1. פיוט לרבי שמעון בר יוחאי.

הערת המחבר: שיר זה נכתב על ידי אותו מחבר של השיר הקודם. גם הוא מופיע על דף בודד שחולק בהלולא. הטרנסקריפציה של הטקסט באותיות לועזיות המופיעה בחלק השמאלי של הדף היא מקור חשוב לחקר מסורת הקריאה של יהודי מרוקו. יש לציין שר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס זכו להרבה פיוטים וקסידות.  

 

"אקריב תשורת זמרת שבחי — תוך אחי לכבוד איש האלוקים ושמו השב״י  אנא אדוני ושמו השב״י

נחבה [נחבא] כמה שנים במערה — סגורה עמו ר׳ אלעזר ממשפחת רב והוא בן איש חי          אנא דוני ושמו השב״י

ידעו סודות תורה הנעלאים — נוראים מאלו (מלאו) דעת וחכמה ויחכמו

המה מכל חי                                              אנא אדוני ושמו רשב״י

חרוב ומעון (ומעיין) להם נבראו — ונראו אכלו ושתו מהם בימים ההם בני אל חי         אנא אדוני ושמו רשב״י

ישרים חזרו משם מסך (משך) שנה — אל קנא לא יחפוץ במות ראבע [רשע] כי ישוב מדרכיו וחי            אנא אדוני ושמו רשב״י

משך י״ג שנים נטמנו — אב ובנו ועל ידם השפיע ה׳ משביע לכל חי

אנא אדוני ושמו רשב״י

שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-עמוד 132

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול

נתיבות המערב

מנהגי חודש אלול

א-נהגו רבים לערוך התרת נדרים בי״ט באב, ובראש חודש אלול:

ב-נהגו לומר סליחות באשמורת, החל מיום ב׳ באלול, ופותחים בפיוט ״ישן אל

תרדם״:

ג-נהגו לתקוע בשופר בסליחות, בשעת אמירת י״ג מידות:

ד-נהגו לומר את הפיוט ״למענך אלקי״, כל ימי הסליחות:

ה-נהגו בעננו להוסיף: עננו משגב האמהות, עננו עזרת השבטים, ואומרים, עננו אלהא

״דמאיר״ עננו:

ו-נהגו בעננו לפי סדר זה: אלקי אברהם, בעת רצון, ופחד יצחק, בעת צרה, אלקי יעקב, בעת רחמים, אלקי המרכבה, אלקא דמאיר, בזכותיה דבר יוחאי, משגב האמהות, עזרת השבטים, רחום וחנון:

ז-נהגו לומר וידוי בסליחות, בלחש ככל השנה:

ח-נהגו לערוך ״תיקון כרת״ בחודש אלול:

ט-יש נהגו באלול לפתוח ערבית, במזמור ״אשרי נשוי פשע״, במקום ״לדוד ה׳ אורי

וישעי״ ככל השנה:

י-יש נהגו לומר ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, אחרי שחרית, מר״ח אלול עד הושענא רבא: יא. נהגו להקפיד בחודש אלול לא להשביע שום אדם מישראל:

יב. נהגו בחודש אלול לקרוא כל ״תיקוני הזוהר״ ולהשלימו עד יום הכפורים:

 

א-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (אלול), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם מובא בכה״ח (סימן תקפ״א סקי״ב) שמצינו בזוהר, שמי שנתחייב בנזיפה או נידוי מפי בי״ד של מעלה, נשאר בנידוי ארבעים יום, ומעכב את התפלה, ומשום כך עושים התרה, וראה בספר קב הישר (פרק ל״ג):

ב-כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן ל״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

 ג. כן המנהג והביאו שם בדרכי דוד הנ״ל:

ד-כן המנהג וכן מובא בסליחות ישנות:

 ה-כן המנהג ומובא בסליחות ישנים:

ו-כן המנהג וכן הסדר בסליחות ישנים, וראה ספר מים חיים (עמוד רל״ב):

 ז- כן המנהג, וראה בזה בודד שחרית:

ח-כן הביא בספר נהגו העם (אלול), וציין שם לספר תורה לשמה (סימן תמ״ט) שנתן טעם לזה על פי הסוד:

ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(אלול) עיי״ש:

י. כן המנהג בכמה מקומות ומובא בספר נהגו העם (אלול):

יא. כן הביא שם בנהגו העם, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״ב) עיי״ש, וכ״ז כדי להרבות בזכויות, ולהנצל מעון שבועות שמעכב את התפלה כידוע:

יב. כן המנהג, והוא הכנה רבתי ליום הקדוש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר