רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע

 

רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע

הילד מָכְלוּף נולד בעיר זָגּוּרָא (ZAGURA) אשר בחבל הפנימי של דרום מרוקו לאימו הצדקת אסתר ואביו הרב שאול אשר יחוסו מגיע עד לדוד המלך. בכ"ב תמוז התר"פ [1920]. בגיל שבע הגיע הרב לעיר מֶקְנָס (MEKNES) בה הייתה קהילה יהודית תוססת  ועד מהרה מצא את מקומו אצל הרב רפאל ברוך טולידנו כתלמיד מן המניין בישיבת "כתר-תורה". הרב שהתייתם בגיל צעיר, חי את מרבית שנות צעירותו בישיבה ובהמשך אף הוסמך לרבנות וכיהן כדיין יחידי בעיר עד עלייתו ארצה.

שמו של הרב שאול זצוק"ל יצא לשם ולתהילה בקרב עם ישראל ובקרב שאינם בני ברית כאיש מורם מעם ומשכין שלום, וכל העם ישמעון בקולו ושפט דיין בדבר ממון, וקולו ברמה נשמע, אם כי דיבר בשפה רכה, משפטים קצרים ולא יוסיף, ולעולם יקום דבר המלך.

    רבי מישאל מכלוף נתייתם מאביו בעודו רך לימים כבן ה' שנים משום מעשה שהיה, ומאז גידלתו אמו במסירות נפש רבה וגלתה מביתה וממקומה למען הביאו לבית התלמוד, כדי שיגדל ויתחנך  בתורה ומצוות ויעבוד לאילנא רברבא, ולא נחה ולא שקטה עד אשר  מסרתו למורו ורבו הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולידנו זצוק"ל מעיר מֶקְנָס. רבו זצוק"ל גידלו במשך כמה שנים, בביתו ישן, מפיתו אכל ומיינו שתה, והכל טבול בשמן התורה ויראת שמים צרופה, הזכיר תמיד את מורו ורבו זצוק"ל באימה ויראה וסיפר את המעשה הידוע בגילוי אליהו אשר התרחש לעת אמירת תיקון חצות ובכיה רבה על גלות השכינה, כדת המלך.

    חסד זה של מסירות נפשה של אמו לחנכו לגדלות בתורה, זכר  רבי מישראל מָכְלוּף, וכל ימיה שהתה בביתו ויחד לה חדר מיוחד  למשכבה ושירתה בכל הכבוד הראוי כדין כבוד הורים, מעולם לא  הגביה קולו בפניה ולא סתר את דבריה, ועמד בפניה למלאות רצונה ‏וחשקה, והכל ללא הקפדה ובשמחה לעשות רצון המלך.

    בישיבת "כתר תורה" גדל ונתעלה ועסק בתורה בהתמדה רבה  שתים עשרה שנה, ושמעו יצא למרחוק כבקי בש"ס ופוסקים עד  שהוסמך לדיינות ועודנו צעיר לימים כבן כ"ד שנה, ואזי נקרא לכהן כדיין ומורה צדק בעיר אפלו [באלג'יריה] וכיהן שם  בדיינות עד עת עלייתו ארצה בשנת התש"ט [1949]. בט"ו לחודש מר חשוון תשי"א (1951)אושר לרב בבאר שבע על ידי הגאון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל והרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל. בשנת תשי"ט [1959] נבחר לרב העיר ותפקידו זה מילא ברוב פאר ומסילת המלך.

    את ביתו הקים עם מרת רחל ע"ה בת יָקוּט לבית אלון, אביה הרב יצחק אלון כיהן כשו"ב (כשוחט בודק) בקהילת גֶּרְסִיִף [עיר הקרובה לְאוּגְ'דָה ולא רחוקה מהגבול האלג'ירי. ש"ט]. צדיק תמים משכים ומעריב בבתי מדרשות, בעל צדקה ורבים. אנשים רבים השכימו לפיתחו בעצה וברכה ואשר התפלל לפני הבורא נענה כדבר המלך.

     רבי מישאל זצ"ל העלה פירושים אלה על גבי הכתב בלילות,  ולא איברי לילה אלא לגירסא, ובכל היום היה עסוק בעבודת הקודש, היא עבודת הרבנות אשר נשאה כחד מקדמאי [אחד מהראשונים] בתקיפות ובנחישות ונשא את משא העם ביד רמה, ומאידך בחן בחסד וברחמים, במאור פנים, וללא ליאות. דלת הבית הייתה פתוחה בכל שעות היום והלילה, והשיב לכל שואל בהלכה בהגדה בעצה ובברכה, פרק זה של הנהגת הרבנות מצריך לימוד מיוחד ואין כאן המקום להאריך.

    במקביל למשא הרבנות היה יושב בבית הדין לשפוט את ישראל בימי שני וחמישי שבהם היו בתי דינין, ומה נהדר מראה הקודש לראותו מכין את עצמו בתפילה בהשכמת הבוקר וסדרי הלימד ובשירת דוד בן ישי כנועם המלך.

    את משא הרבנות נשא ביד רמה עד עת נפילתו למשכב ביום שני י' באייר התשנ"ו [1996] ובו בזמן בעצמו של האירוע הקשה באו החברים [כך נהג לקוראם] המקשיבים לקולו, קול התורה לשמוע את השיעור היומי ברבנו הרמב"ם אשר התקיים תמידין כסדרן למעלה מט"ז שנה.

    הרב עלה לארץ בשנת תש"ט (1949) ולמרות שבמרוקו כיהן ברבנות והוסמך לדיינות, לא חפץ בתחילה לעסוק ברבנות ובהנהגת הציבור, אך בהגיעו, נתבקש ע"י הרב עוזיאל זצ"ל הרב הראשי להגיע לעיר באר-שבע. באותם ימים הייתה באר-שבע עיר קטנה של פועלים קשיי-יום, אשר בעיקר סבלה משממה רוחנית. למרות שהרב זצ"ל היה נגד התופעה בה החליפו אנשים את שמותם בעלייתם ארצה, הוסיף הרב לשמו המקורי את השם "מישאל". לימים כשנשאל על כך, הסביר זאת כך: "בעלותי לארץ-ישראל, התחדשה בי בחינה חדשה לגמרי".

    מעולם לא עזב הרב את הארץ עד לפטירתו, גם לא לצרכי פרנסה או לביקור בעקבות צדיקים. בני משפחתו מספרים, כי במהלך השנים קיבל הרב על עצמו הנהגות רבות אשר אחת מהן פותחת צוהר קטן על אישיותו. באחד הימים, רכש הרב לעצמו חליפה לבנה ועניבה מיוחדת אותה קיבל על עצמו ללבוש בקבלת פנים. הרב אף לא הותיר צוואה אחריו, מתוך הבנה עמוקה וברורה שמלך המשיח צריך להגיע בכל רגע. הרב הקפיד לשמור בארץ על מספר מנהגים שנהגו יהודי-מרוקו, אך כל מנהג שהיה אפשר וצריך לשנותו, הורה לקבל את הלכות השולחן-ערוך ואמר: "מרגע עלותי לארץ-ישראל אין לנו אלא לקבל את פסקי מרן". דוגמא להנהגות זו באה לידי ביטוי בכך שהניח סידור "זכור לאברהם" שעל פיו נהגו להתפלל בחוץ לארץ, ואימץ את סידור "מסילת-ישרים" של "בקאל", אשר היה מקובל יותר  בארץ-ישראל. לעניין סוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו", פסק שיש להמשיך לאומרו כיוון שאין הדבר מהווה הפסק כלל, והסתמך בכך על פסיקות גדולי-מרוקו ובהם הוא עצמו. באותם ימים, בהיותו רב צעיר בבאר-שבע, ועל אף השכר הדל והעניות הרבה, החל לפעול במרץ לביצוע מהפכה רוחנית בעיר. בתחילה עסק הרב בנושאי נישואין וגירושין, בעיות של שלום-בית ובקידום נושא המקוואות בעיר. בנוסף עסק הרב בנושאי פטירה וקבורה, בפיתרון סוגיות הכשרות ובמתן אוזן קשבת לכל פניה ובקשה של תושבי-העיר. לא פעם דחה הרב נסיעות מחוץ לעיר בטענה: "אולי יבוא מישהו ויקיש על דלת ביתי ולא ימצא אותי?".

    בראשית שנות החמישים המצב הכלכלי בעיר היה קשה והשבר אצל משפחות רבות היה עצום. מעמד האב במשפחה התדרדר, ורבים עזבו את קיום התורה והמצוות בשל העול הכלכלי. הרב זצ"ל כיתת רגליו בין משפחות רבות שביקשו סיוע ועזרה בבעיות אישיות וכלכליות ואפילו רכב לא היה לו, וכתוצאה מכך זכה הרב להכיר את מרבית תושבי-העיר תוך שהוא משתדל לשמש בתפקידו זו כחומה בצורה. הרב השתדל לעשות הכל בדרכי-נועם, ללא חיכוכים עם המגזרים השונים בעיר ומתוך ראיית האחדות כערך עליון. בנושאי-כשרות ונישואין יצק הרב כללים רבים המהווים אבן יסוד של פעילות הרבנות בעיר עד ליום זה.

    מלבד היותו תלמיד-חכם וידען עצום, מתוודעים כיום לעבודת ה' המיוחדת של הרב דְהָאן, ולהתנהגות הקדושות שהיו לו לאבני-הדרך בשנות חייו. במשך שנים רבות מגלים היום, נהג הרב לצום ימים שלמים מבלי שאיש ידע על כך, מלבד שומר שהציב לעצמו שידאג לשלומו. כמו-כן קיבל הרב על עצמו את "צורת הקנה" ועוד סיגופים וקבלות אישיות ופרטיות. שהנסתר רב על הנגלה. עוד נהג הרב לקיים סדרי-לימוד מיוחדים לתוך הלילה, כל זאת לאחר ימיו העמוסים במלאכת הרבנות, הנהגה נוספת של הרב הייתה שלא לאכול מזון מבושל, על אף שדאג כי בני-משפחתו יהנו מארוחת-שבת עשירה ומשובחת. נהג הרב להסתפק בגביע "אשל" ומעט לחם גם בסעודת השבת. כשנשאל על כך אמר בשעתו: "זה העונג-שבת שלי". היום בנו ממשיך דרכו הרב יוסף דְהָאן שליט"א: "ברור שהנהגה זו ועוד רבות כמותה היו חלק מתקופה מסוימת של עבודה פנימית, אך מעולם מדגיש בנו, לא ביקש להנחיל את החומרות עלינו או על הציבור. ההיפך, בפסיקת ההלכה הוא היה נגד חומרות ואמר לא פעם: "ברגע שמרבים בחומרות הדבר גורם ל"ותבאש הארץ". על-אף ספגנותו והנהגות החסידות שקיבל על עצמו נותר הרב בכל שנותיו בעל מאור פנים וקיבל כל אדם בסבר-פנים יפות ובנפש חפצה. מעולם לא דיבר הרב בפומבי על לימוד קבלה או התעסקות בה, אך בני-המשפחה מספרים כי נראה פעם לומד את ספר האותיות של רבי עקיבא. מעולם לא גילה הרב את דעתו בעניין ולא הירבה לדבר בו, רק ציינו  ש"צריך לעבוד על התנאים", אמר ולא פירש. זכורה לרבים ענוונותו הרבה של הרב דְהָאן. לא פעם אמר: "איני מניד איבר בגופי נגד רצון ה' יתברך ומבלי ידיעה שזה רצונו". בנו, הרב יוסף, סיפר לאחרונה כי הרב זצ"ל התבטא באמירה נדירה ואמר כי שם ה' לא מש מנגד עיניו לעולם, וציור שמו נמצא כנגדו תמיד. בקרב בני-משפחתו זכורה השמירה הקפדנית על ניקיון גופו ובגדיו. פעם משהובהל לבית-החולים, ביקש את סליחת הצוות הרפואי על כך שהוא לבוש "רק" בָּגֶ'לָבָּה המסורתית (בגד מרוקני) ולא בבגד הרבני הרשמי. למרות שהרב כתב במשך ימיו, מעולם לא הסכים להדפיס את כתביו ולהוציאם לאור, ולו בשל החשש כי הוצאת הספרים יאדירו את שמו ויהללוהו. לאחר הסתלקותו אספה המשפחה את כתביו והוציאה להדפסה את הספר "מוסר מלכים"

 

וכן מדרשים ופירושים להגדת פסח. משפחתו ובראשם בנו הרב יוסף פתחו לקהל הרחב את הספריה התורנית שע"י מוסדות "לב-מלכים". לספריה זו באים מתושבי העיר ומעיינים בספרי ההלכה, האגדה והמוסר שהיו לחם חוקו. מי שעמד לצידו במלאכת הרבנות במהלך השנים היה הרב הגדול אליהו כץ זצ"ל אשר תקצר היריעה מלתאר את יחסי האחווה והרעות ששררו בניהם. שני רבנים אלו פעלו תוך כבוד הדדי כאשר להם מטרה משותפת להביא את דבר ה' לתושבי-העיר מתוך נועם. נחת ושלווה. גם כאשר היו חלוקים בניהם בנושא הלכתי, ידעו השניים לעשות זאת בחדרי חדרים ולבסוף לצאת לציבור עם הלכה אחת תוך הצגת הדברים בצורה משותפת. הרבנים, כך מספרים החליטו שכאשר זה אומר אסור והשני מותר תהא ראשית ההחלטה אסור ואח"כ ישבו וידונו יחד. בענייני הלכה, תמיד היה משתדל הרב למצוא פתרון הלכתי לבעיות שהתעוררו ולהקריב את נפשו למען ביצור קיום ההלכה. אך בעניינים פרטיים היה קשה מאד שלא לחדש את ענוותנותו הגדולה ובריחתו מכל סממן של כבוד ויראה. נגד תופעה אחת התבטא הרב בחריפות, תופעת הקמיעות וכל אלה המוליכים את עם ישראל שולל. לא פעם אמר: "כל יהודי שיש לו צרה יפנה לאבא שבשמים וישפוך שיחו לפניו                                                                                                            

אלו הם חיבוריו:
"מעדני מלך" – פירוש על הגדה של פסח אשר ניכר מפני רבינו זצק"ל שהאמונה והביטחון בהשי"ת [בה' יתברך) הייתה נר לרגליו, וכתבה מתוך עמל והרגשת הנפש,

"מוסר מלכים" – ספר מידות האדם

"לב מלכים" – מערכות בהלכה בשמונה חלקים.

"קרית מלכים" – שו"ת

"דברי מלכים".

"פתגמי המלך" ועוד.

        ביום השבת כ"ה לחודש אלול התשנ"ז [1997] פרשת ניצבים וילך, ניצחו אראלים את המצוקים, ונישבה הארון הקודש ועלתה נשמתו לגינזי מרומים בבאר שבע.

    הרב זצ"ל השאיר ברכה לרבים, חידושים וביאורים בכל מקצועות התורה, ואע"פ שנתבקש ע"י רבים וטובים להוציאם לאורה, אמר בלשונו לשון הקודש אשר רבו המה הספרים  ובל"נ [ובלי נדר] ספרי יצאו בעיתם ובזמנם  

ראו: מקומי דתי גליון 172 כח' אלול (תשמ"ט)  

       וענונו ש. ארזי הלבנון כרך ד' תשס"ו י"ם

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר